החלטה

החלטה זו ניתנת בהמשך להחלטה מיום 11.3.2021, ביחס לטענת ההגנה, שלא לאמץ את המלצת הפסיכיאטר המחוזי למתן צו לטיפול מרפאתי כפוי לנאשמת.

מבוא:

1. כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש (בן זוג) לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז –1977 (להלן: "חוק העונשין") ועבירת תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין.
2. עפ"י המתואר בכתב האישום, ביום 25.5.20, בעקבות סירובו להיעתר לבקשתה להתקשר לאחד משכניו, שרטה הנאשמת את בעלה וגרמה לו לדימום בשתי ידיו. למחרת, בהמשך לאמור, הטיחה הנאשמת בראשו של בעלה שקית ובה בקבוק מים.
3. ביום 18.2.2021 הוגשה חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר ברוך לבוק (להלן: "המומחה") בה נקבע שהנאשמת סובלת ממחלה סכיזופרנית פעילה ועל כן, לאור פגיעה בשיפוט, לא הייתה אחראית לביצוע העבירה בעת שאירעה. עוד המליץ המומחה, לאחר התלבטות בין האפשרויות, להורות על מתן צו מרפאתי כפוי לנאשמת, חלף מתן צו לאשפוזה, תוך תקווה שיהיה די בצו לטיפול מרפאתי כדי הוביל להטבה במצבה.
4. ביום 11.3.2021 ובמסגרת דיון שהתקיים קבעתי, כי יש לזכות את הנאשמת מהעבירות שיוחסו לה בכתב האישום, בהעדר אחריות, נוכח תוכנה של חוות הדעת הרפואית שהוגשה בעניינה.
5. באותו המועד הביעה ההגנה התנגדות להמלצת המומחה למתן צו מרפאתי כפוי לנאשמת.
6. ההגנה ציינה שעפ"י התנאים שנמנו בסעיף 8 לפסק דינו של ביהמ"ש ברע"פ 966/17 פלוני נ' מדנ"י (28.12.17) (להלן: "פס"ד פלוני"), טרם הוראה למתן צו מרפאתי כפוי, על ביהמ"ש לבחון את עוצמת הסימפטומים, חומרת העבירה ונסיבותיה, תקופת העבירה וביצועה, האם מדובר בחולה שמסכן את סביבתו ואת עצמו, האם הנאשם בעל עבר פלילי ועוד. ההגנה הוסיפה כי בענייננו המדובר בנאשמת הנוטלת טיפול תרופתי בקביעות מאז עברה את העבירות, לה רצף של טיפול תרופתי, ועל כן יש לקבוע שהנאשמת מטפלת בעצמה ואינה נזקקת להוראת הטיפול הכפוי. ההגנה גם הפנתה לפסיקת בית משפט זה- לפיו בנסיבות דומות נקבע שאין מקום להורות על מתן צו אשפוז מרפאתי כפוי.
7. המאשימה טענה מנגד, כי מחוות הדעת עולה כי לאורך שנים לא שיתפה הנאשמת פעולה עם רשויות הטיפול, ואף מסרה כי היא אינה מעוניינת ליטול חלק בטיפול. צוין, כי במצב דברים זה קיים צורך ברור במתן צו מרפאתי לטיפול.
8. בתום הדברים ציינה הנאשמת כי היא נוטלת כדור לפני השינה, וכי היא מתפקדת בעבודתה ובביתה, על אף הקשיים.

דיון והכרעה:

1. בסעיף 15(ב) לחוק הטיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן: "החוק") נקבע:

"הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה שבו הואשם, אולם החליט, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, שהנאשם היה חולה בשעת מעשה ולפיכך אין הוא בר-עונשין, ושהוא עדיין חולה, יצווה בית המשפט שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי".

1. בפס"ד פלוני, אליו הפנתה ההגנה, דן ביהמ"ש בשאלה האם חולה נפש שנמצא ברמיסיה (הפוגה) יכול להיחשב כמי ש"עדיין חולה", או שהמונח "חולה" בסיפא של סעיף 15(ב) מתייחס למחלת נפש פעילה בלבד. בית המשפט קבע שהצורך להגן על שלום הציבור מפני מסוכנותו של נאשם החולה במחלת נפש, עשוי להצדיק כפייה של טיפול ולאורה של תכלית זו ייבחן כל מקרה ומקרה. לא בכל מקרה של הפוגה בסימפטומים של המחלה, תישלל מבית המשפט הסמכות להורות על טיפול כפוי. הצורך להגן על שלום הציבור, לצד זהירות מפני פגיעה בזכויותיו של הנאשם-החולה, מחייב בחינה פרטנית של ההפוגה ושל מכלול הנסיבות.
2. עוד נקבע בפסק הדין כי הכרה בסייג אי השפיות משמעה שהנאשם ביצע את המעשה המיוחס לו. מכאן נובעת מסוכנותו לציבור אם נמצא כי הוא "עדיין חולה" ומכאן ההוראה המנדטורית בסעיף לחייב נאשם כזה בטיפול כפוי. זוהי גם הסיבה בגינה התיר המחוקק לבית המשפט שיקול דעת נרחב לבחון האם להורות על טיפול כפוי לנאשם.
3. כדי לקבוע האם הנאשם עודנו חולה על בית המשפט לבחון, בין היתר, את טיב המחלה, עצמת הסימפטומים, תנודתיות הסימפטומים של המחלה בעבר, אשפוזים וטיפולים קודמים, נטייה להפסקת טיפול יזומה של הנאשם, הסביבה המשפחתית-חברתית בה נמצא הנאשם ועד כמה מדובר בסביבה תומכת המאפשרת פיקוח על הנאשם, חומרת העבירה ונסיבותיה, התקופה שחלפה מאז ביצוע העבירה, תקופת הרמיסיה ועוד. עוד ציין בית המשפט כי: "אינו דומה חולה שמסכן רכוש או גורם מטרד, לחולה שמצבו הרפואי מעורר חשש לפגיעה בחיי אדם ובביטחון הציבור; אין דין הפוגה קצרה כהפוגה ממושכת; מקרים של תנודתיות חריפה בסימפטומים דורשים התייחסות שונה מאשר מקרים של מחלה יציבה; נאשם שלחובתו הרשעות קודמות או זיכויים קודמים לגבי מעשים שנעשו באי שפיות או בהשפעת המחלה, עשוי להיתפס כמסוכן יותר בהשוואה למי שלא ביצע עבירות קודמות; וכיוצא בזה".
4. לאחר עיון בחוות הדעת שהוגשה, אין לי אלא לקבל את המלצת המומחה ולהורות על מתן צו טיפול מרפאתי כפוי לנאשמת.
5. בניגוד לנטען על ידי ההגנה, בפס"ד פלוני נדון עניינו של נאשם שמחלת הסכיזופרניה ממנה סבל הייתה ברמיסיה לתקופה שנמשכה כשנתיים, כושר השיפוט שלו היה תקין ואף הפסיכיאטר המטפל לא סבר שיש להורות על אשפוזו. במקרה דנן, לעומת זאת, לא חל שיפור במצבה של הנאשמת. בהתאם לחוות הדעת, במהלך האבחון לא חל שיפור במצבה של הנאשמת, על אף טיפול תרופתי שנטלה. צוין שהנאשמת טענה שנטלה את התרופות אך בעלה חשד שהיא אינה נוטלת אותן. המומחה תיאר שמצבה של הנאשמת הלך והדרדר לאורך השנים בהיעדר טיפול מצידה. בעניין זה תואר (ראו פרק "תולדות המחלה") שהנאשמת לא התמידה בטיפול עקבי כנדרש, כאשר הנאשמת "לא הגיעה למעקב באופן מסודר"... "עם חוסר שיתוף פעולה בטיפול לאורך שנים". מאז תחילת 2020 כלל לא הייתה מטופלת, על אף שאושפזה בתקופה זו עקב שמיעת קולות. הנאשמת גם הודתה בפני המומחה שלא נטלה תרופות במהלך חצי השנה שקדמה למועד האירועים נשואי האישום. עוד ציין שהנאשמת לא מעוניינת באשפוז או טיפול. לפיכך לא ניתן להשוות את מצבה לזה שנדון בפס"ד פלוני, כאשר דובר בנאשם אשר התמיד בטיפול משך שנים.
6. בנוסף – אין חולק שמחלתה של הנאשמת אינה מצויה ברמיסיה. המומחה קבע בחוות דעתו שגם במצבה הנוכחי במועד כתיבת חוות הדעת מציגה הנאשמת סימנים פסיכוטיים פעילים ופגיעה בשיפוט.
7. יישום התנאים שנקבעו בפס"ד פלוני על המקרה שלפני מראה שיש בהם להוביל למסקנה שיש לקבל את המלצות המומחה. כפי שציינתי לעיל, בפס"ד פלוני נקבע שיש לבחון את טיב המחלה, עצמת הסימפטומים, תנודתיות הסימפטומים של המחלה בעבר, אשפוזים וטיפולים קודמים, נטייה להפסקת טיפול יזומה של הנאשם, הסביבה המשפחתית-חברתית בה נמצא הנאשם ועד כמה מדובר בסביבה תומכת המאפשרת פיקוח על הנאשם, חומרת העבירה ונסיבותיה, התקופה שחלפה מאז ביצוע העבירה, תקופת הרמיסיה ועוד. יישומם של מבחני אלה על עניינה של הנאשמת מעלה שמבחנים אלו אינם מתקיימים בעניינה. במקרה שלפני קבע המומחה כי "מדובר בגב' שסובלת שנים מתהליך סכיזופרני עם פגיעה בשיפוט, מחשבות שווא של רדיפה כלפי שכנים וכלפי בעלה עם חוסר שיתוף פעולה בטיפול לאורך שנים". דהיינו – אין הפוגות במחלתה של הנאשמת, מצבה הולך ומתדרדר בהיעדר טיפול, היא אינה סומכת על בני משפחתה ומקורביה כך שהם אינם מהווים עבורה מקור תמיכה, לא הייתה רמיסיה במחלה ועוד.
8. ודוק, האישום שיוחס למתלוננת הוא אישום חמור המעיד על מסוכנות הנובעת ממנה ביחס לסביבתה ולבעלה – כתוצאה ממחלתה. אציין שבחוות הדעת תואר יחס עיון ביותר מצד הנאשמת כלפי בעלה ושכניה. צוין שביחס לבעלה עלו גילויי אלימות באופן עקבי במהלך השנים. אזכיר שבפס"ד פלוני נקבע שיש לשקול ביתר חומרה האם לפטור את הנאשם ממתן צו לטיפול כפוי כאשר הוא מהווה סכנה לסביבתו הקרובה או לעצמו.
9. טרם סיום אציין שלא מצאתי את פסקי הדין אליהם הפנתה ההגנה כרלוונטיים לעניין. באחת מההחלטות דובר במקרה של נאשם ששוחרר מכיוון שלא נמצאה עבורו חלופת אשפוז (מ"ת 34248-01-20 מדינת ישראל נ' יטיב (16.1.20)), שלא כפי המקרה שלפני. בשני מקרים אחרים דובר בנאשמים שמחלתם הייתה ברמיסיה, אשר התמידו בטיפול לאורך מספר רב של שנים (ת"פ 21834-07-19 מדינת ישראל נ' פלוני (16.2.20) ות"פ 27712-06-18 פרקליטות מחוז מרכז נ' פלונית (13.1.20)). לא כך במקרה שלפני בו קבע המומחה שהנאשמת סובלת גם כעת מתסמינים פסיכוטיים פעילים. החלטה אחרת עסקה בסוגיות הנוגעות לסמכות הוועדה הפסיכיאטרית ולא בעניין הנדון בהליך זה (ת"פ 25773-05-14 מדינת ישראל נ' חסוי (18.9.19))
10. סופו של דבר, בשים לב לכל השיקולים האמורים מצאתי לאמץ את עמדת המומחה ולהורות על מתן צו לטיפול מרפאתי כפוי לנאשמת בהתאם להוראות סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש.
11. נוכח הוראת סעיף 15(ד1)(1) לחוק הטיפול בחולי נפש, תקופת הוראת האשפוז תהא עפ"י תקופת המאסר המרבית שנקבעה בגין העבירה בה הואשם הנאשם, ובמקרה בו מדובר במספר עבירות, עפ"י העבירה שתקופת המאסר שנקבעה בגינו הוא הגבוה מבין העבירות שנעברו.
12. במקרה דנן, מיוחסת לנאשמת עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש (בן זוג) לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, אשר דינה 3 שנות מאסר, ועל כן זו גם תהיה התקופה המרבית למתן צו טיפול מרפאתי כפוי שיוטל על הנאשמת.
13. המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים וכן לפסיכיאטר המחוזי.
14. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתנה היום, ב' ניסן תשפ"א, 15 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.