בפני בקשת הרשות המוסמכת לפי חוק נכי נרדפי הנאצים (להלן: "הרשות") לדחיית הערר על הסף.

בערר דנן, העוררות מבקשות להקדים את מועד זכאותן לתגמולים בהתאם לחוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז – 1957 (להלן: "החוק") החל מחודש מאי 2008. לטענתן, הרשות החליטה לגבי יהודי בולגריה, שרק יהודים שנאספו לשם השמדתם ורשומים ברשימת האיסוף, הם אלה שנגרמה להם טראומה ונכות נפשית. לטענתן, מדובר בהחלטה שרירותית כיוון שלא קיימת רשימת איסוף. העוררות מערערות על כך שנקבע שאינן ברשימת האיסוף ועל ההחלטה שרק מי שברשימה זכאי להיות מוכר.

לטענתן, הדחייה על הסף בתיק ו"ע 1733/07 הרשקו חיים נ' הרשות המוסמכת ובע"א 1828/08 הרשות המוסמכת נ' הרשקו ובבר"ע 5512/09 הרשקו חיים נ' הרשות המוסמכת, התבססה על רשימה לא קיימת והערר דנן הינו על החלטת הרשות ולא על החלטת ביהמ"ש, עת העוררות לא ידעו שאין כלל רשימות. לטענתן בתיק הרשקו הוזמנו רק 25 עוררים לעומת אלפים שנאמר להם ששמם לא מופיע ברשימה. לטענתן לא קיימת רשימה וגם אם הייתה כזו, מדובר בשימוש ברשימה בצורה מפלה.

לטענת הרשות, יש לסלק את הערר על הסף בשל מעשה בית דין. לטענתה, הלכת הרשקו קבעה לגבי תביעה מחודשת של תובעים אשר פנו בעבר בתביעות שכללו טענת העוצר ונדחו ע"י המשיבה ואין בגינן ערר תלוי ועומד, התגמול ישולם ממועד החלטת ביהמ"ש בחודש מאי 2008. כיוון שתביעת העותרות נדחתה בשנת 2005 ולא היה בעניינן ערר תלוי ועומד במועד החלטת הרשקו, זכאותן לתגמולים נקבעה החל מחודש מאי 2008. יתרה מכך, כך המשיבה, ביום 22.9.19 נדחה ערר שהגישו בתיק ו"ע 13743-03-19 שעסק באותו עניין – הקדמת מועד זכאותן לתגמולים. עוד נקבע שם שהערר הוגש על החלטה חלוטה עליה לא ניתן לערור עוד. טוענת המשיבה שמכיוון שעניינן המבקשות נדון ואושר במספר ערכאות ובהתאם להחלטת ביהמ"ש העליון זכאות יהודי בולגריה ורומניה בגין עילת העוצר הינה משנת 2008. טענות העוררות נדונו בעבר בביהמ"ש ונדחו.

המשיבה מפרטת כי שביום 10.3.43 הוצאו 150 משפחות יהודיות בפלובדיב, על בסיס רשימה, למועדון מכבי והוחזקו תחת השגחת המשטרה. שמן של העוררות שלא מופיע ברשימה ופרוט היהודים שנכלאו במועדון מכבי המצא בתיעוד על יהודי בולגריה ושימש יסוד להחלטת המשיבה ואושר ע"י ביהמ"ש. עניינן של העותרות נבחן בתיק ו"ע 792/04 שם לא התקבלו טענתן והערר נדחה.

אין לי אלא לחזור על קביעת הוועדה בתיק ו"ע 10538-09-20 בעניינן של העוררות, שהערר דנן עומד בסתירה לכללי יסוד במשפט בדבר סופיות הדיון ומעשה בית דין, לאחר שבתי המשפט במספר ערכאות דחו את בקשת העוררות להקדמת זכאותן לתגמול, עפ"י החלטת בית המשפט העליון ואין מקום לדון בעניין זה בפעם הרביעית. ביהמ"ש העליון קבע בהלכת הרשקו לגבי תביעות מחודשות של מי שפנה בעבר בתביעה שכללה את טענת העוצר, שנדחו ע"י המשיבה ואין בעניינם ערר תלוי ועומד, זכאותם בהתאם לחוק הינה ממועד החלטת ביהמ"ש בחודש מאי 2008. מכיוון שהעוררות לא המציאו כל ראיה לכך שעניינן שונה טענותיהן נדחו ע"י הערכאות השונות.

עפ"י כל הערכות שבהן נדון עניינן של העותרות יש להכיר בזכאותן עפ"י החלטה המשיבה מחודש מאי 2008 בלבד.

מיותר לציין שטענות העוררות נגד המשיבה לעניין התנהלותה נטענו ללא כל בסיס ויש לדחותן, וכפי שצוין כבר בדיון טענות אלה אינן בסמכות העניינית של הוועדה.

לאור המפורט, אנו מקבלים את טענת המשיבה כי יש לדחות את הערר על הסף.

ניתנה היום, י"ח שבט תשפ"א, 31 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.