1. לפניי תביעה קטנה ע"ס של 13,485 ₪ שעניינה נזקים שנגרמו לרכבו של התובע עת היה מעורב בתאונה עם רכב בו נהג הנתבע 1, ואשר בוטח בפוליסת אחריות כלפי צד שלישי ע"י הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים").
2. לטענת התובע, ביום 17/5/17 הוא החנה את רכבו במפרץ חניה בגבעתיים וירד ממנו כדי לקנות דבר מה בבית עסק סמוך. לפתע, רכבו של הנתבע התנגש ברכבו מאחור. התובע צירף לכתב התביעה תמונות מזירת התאונה וכן תמונה ממקום התאונה שצולמה לאחר התרחשותה (לצורך המחשת מקום האירוע). מהתמונות עולה, כי הפינה הקדמית ימנית של רכב הנתבעים צמודה לפינה האחורית שמאלית של רכב התובע.
3. בכתב הגנתם הנתבעים הכחישו את טענות התובע ואת אחריותו של הנתבע לקרות התאונה. לטענתם, התאונה אירעה שעה שהתובע נסע עם רכבו אחורנית ופגע ברכב הנתבעים אשר עמד מאחוריו.
4. בדיון העידו התובע, עד ראיה והנתבע. כמו כן הוגשו תמונות נוספות מזירת התאונה (ת/1, ת/2, נ/1). התובע שב וחזר על גרסתו הנ"ל והסביר, כי על אף שבעת קרות התאונה הוא לא ישב ברכב, אלא עמד מטרים ספורים ממנו עם גבו לאירוע (שעה שקנה מנת פלאפל בדוכן סמוך), הוא הסתובב לעבר רכבו מייד כששמע רעשי תאונה וראה את רכב הנתבעים "דבוק" לרכבו. כן הבחין בנתבע יושב בתוך הרכב. עד הראיה סיפר, כי ישב מול מקום התאונה, מעברו השני של הכביש, פניו מופנות לעבר ההתרחשות. הוא סיפר, כיצד ראה את רכב הנתבעים נוסע קדימה ופוגע עם הפגוש הקדמי בפגוש האחורי של רכב התובע.
5. אף הנתבע חזר בעדותו על הגרסה שהובאה בכתב ההגנה וחזר על כך שהתובע נסע עם רכבו לאחור.
6. אני נותן אמון מלא הן בעדות התובע והן בעדותו של עד הראיה, אשר אין בינו לבין התובע היכרות קודמת כלשהי ואין לו כל עניין בתוצאות ההליך. התובע ועד הראיה הותירו עלי רושם חיובי ביותר, העדויות היו אמינות, הגיוניות, סדורות והתיישבו עם מוקדי הנזק, עם זירת התאונה המשתקפת בתמונות שהוגשו ואף התיישבו עם השכל הישר.
7. עדותו של הנתבע, לעומת זאת, לא הותירה עלי רושם דומה ואיני נותן בה כל אמון. גרסתו היתה חסרת היגיון ובלתי סבירה.
8. לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה, כי התאונה אירעה כפי שנטען ע"י התובע ולפיכך, מלוא האחריות להתרחשותה מוטלת על כתפי הנתבע.
9. ועתה לשאלת שיעור נזקי התובע: לכתב התביעה צורפה חוות דעת שמאי. השמאי בדק את הרכב ביום 2/6/17 והעריך את הנזק בסך כולל של 9,272 ₪ [נזק ישיר (כולל מע"מ) בסך של 6,932 ₪ וירידת ערך בסך של 2,340 ₪]. כן נקבע בחוות הדעת, כי ערכו של הרכב נכון למועד בדיקתו ע"י השמאי עומד ע"ס של 36,000 ₪. הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית ולא ביקשו לחקר את השמאי.
10. במהלך הדיון התברר לראשונה, (כך העיד התובע - ואני נותן אמון מלא בעדותו זו) כי הרכב נמכר במצבו הניזוק. בנסיבות אלה, אפשרתי לו להגיש את הסכם מכירת הרכב, אשר אכן הוגש בסמוך לאחר הדיון. הנתבעים הגישו התייחסותם להסכם המכר והתובע, מצדו, הגיש תגובה להתייחסותם האמורה של הנתבעים. אציין, כי הנתבעים לא ביקשו לשוב ולחקור את התובע ולא ביקשו לחקור את רוכש הרכב.
11. הסכם מכירת הרכב נחתם ביום 17/6/17 (בדיוק חודש ימים לאחר התאונה) בין התובע לבין קרוב משפחתו, שהוא אף סוחר מכוניות בעיסוקו. בהסכם נרשם, בין היתר, כי הרכב נמכר במצבו AS IS כנגד תשלום סך של 23,000 ₪.
12. בהתייחסותם להסכם המכר טענו הנתבעים טענות כאלה ואחרות מהן עולה, כי לגישתם, התובע לא הוכיח את נזקיו. התובע, מנגד, דחה טענה זו וחזר על טענתו, כי עלה בידיו להוכיח את נזקיו באמצעות חוות דעת שמאי.
13. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים לעניין סוגיית הוכחת שיעור הנזק, ולאחר שעיינתי בחוות דעת השמאי ובהסכם המכר הגעתי למסקנה, כי עלה בידי התובע להוכיח את נזקיו. סבור אני, כי אין כל רלוונטיות למכירת הרכב לאחר התאונה, לפני התיקון (או לאחריו) לשם אומדן הנזק, שכן עילת התביעה נגד הנתבעים נולדה במועד אירוע הנזק, קרי - במועד קרות התאונה.
14. אפנה לעניין זה לע"א (נצרת) 36576-04-19, אסולין נ' ג.א.ן תברואה את מוטי זיבאי בע"מ (7.8.19), בעיקר לאמור בסעיפים 9-10, שם נפסק, כדלקמן:

אכן, על המערער מוטל הנטל להוכיח לא רק את עצם קרות הנזק אלא גם את שיעורו. בכך עמד המערער עת הגיש מטעמו שתי חוות דעת של שמאי רכב שבדק את הקטנועים, תיעד את הנזקים שנגרמו להם והעריך את עלות תיקונם. המשיבות לא הגישו חוות דעת נגדיות וחקירת השמאי מטעם התובע על חוות דעתו לא הביאה לקריסתן ולסתירת ממצאיו בחוות הדעת. על כן, נקודת המוצא לדיוננו היא, שחוות הדעת שהגיש המערער לבית המשפט קמא משקפות את עלויות תיקון הנזקים שנגרמו לקטנועים בתאונה לה אחראיות המשיבות.

השאלה היא, האם מכירת קטנוע הטי-מקס והתאונה לקטנוע הקימקו, שאירעו לאחר התאונה נשוא התביעה שהתבררה בפני בית המשפט קמא, שוללות את חוות הדעת של השמאי ומאיינות את זכותו של המערער לתבוע פיצוי על פיהן. התשובה לכך שלילית. עילת התביעה של המערער התגבשה במועד אירוע התאונה, ובמועד זה הוא היה זכאי לקבל את הפיצוי בגין עלות התיקונים שנגרמו לקטנועים. אילו המערער היה מגיש את תביעתו במועד אירוע הנזק והיה מוכיח את עלות התיקון במועד זה, הוא היה זוכה למלוא הנזקים שנגרמו לו בתאונה, ללא שום קשר לשאלה מה נעשה עם הקטנועים לאחר מכן. לשאלה אם בעל נכס מאבד את זכות התביעה שלו במקרה שבו הוא מכר את הנכס מבלי שתיקן אותו התייחס בית המשפט העליון בע"א 742/95 זלוצקין נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד נ(2) 858, עמ' 864-865 (להלן: "פרשת זלוצקין"), שם נקבע:

"עילת התביעה, גם של מוכרי דירותיהם, התגבשה כאשר נמסרו להם דירות פגומות. אין זה מתקבל על דעתי, שקונה ששילם במיטב כספו את מלוא מחירו של מוצר פגום, לא יהא זכאי לפיצוי, רק מפני שבינתיים כבר אינו ברשותו, כגון שמכר אותו. מה גם שניתן להניח שהפגמים שבדירות נתנו אותותיהם במחיר שנתקבל בעדן".

דברים אלה מקובלים עלי לחלוטין והם יפים אף לענייננו.

1. כן אפנה לתא"מ (בת-ים) 64837-10-18, קשר רנט א קאר בע"מ נ' חנאן אבו דיה (9.7.2020); תא"מ (בת-ים) 41914-05-19, ברעם נ' וולס (15.8.2020); תא"מ (עפולה), אשרף אבו סלוטה נ' סלע (24.6.2020). ישנם פסקי דין נוספים אשר אימצו את האמור בפסק הדין הנ"ל בעניין אסולין, אך די בכך שהפניתי לפסקי הדין הנ"ל.
2. כאמור, התובע תמך את טענותיו בעניין שיעור הנזק בחוות דעת שמאי, אשר לא נסתרה (היות והנתבעים לא הגישו חוו"ד נגדית ואף לא ביקשו לחקור את השמאי).
3. אציין, כי בהחלט ייתכן ונזקיו האמתיים של התובע גבוהים אף יותר, היות ולפי חוות דעת השמאי, ערך הרכב נכון למועד מכירתו עמד ע"ס של 36,000 ₪, ואילו מכיר המכירה עמד ע"ס של 23,000 ₪, אולם התובע ביקש לפצותו על בסיס חוות דעת שמאי ולא מעבר לכך.
4. התביעה מתקבלת. אני מחייב את הנתבים (ביחד ולחוד) לשלם לתובע סך של 9,272 ₪ בגין הנזק (ע"ב חוות דעת השמאי), שכ"ט שמאי בסך 2,780 ₪, שכר עד בסך 250 ₪ (כפי שנפסק בדיון), אגרת משפט בסך 133 ₪ והוצאות משפט בסך 1,000 ₪ - סך הכל 13,435 ₪. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

זכות הגשת בקשות רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי ת"א בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ב ניסן תשפ"א, 25 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.