בפניי בקשה לביטול כתב האישום בטענה לאי עמידה בחובת היידוע ולאי עריכת שימוע טרם הגשת כתב האישום.

הרקע לבקשה וטענות הצדדים:

1. נגד הנאשם (להלן: "המבקש"), הוגש ביום 13.9.20, כתב אישום המייחס לו מספר עבירות של גניבה בידי עובד (חלקן בצוותא) ואיומים. בכתב האישום נטען כי המבקש נטל ברכבו, במספר הזדמנויות, מן המפעל בו הועסק באותה העת, אגזוזי מתכת, ששווי כל אחד מהם נע בין 400 ל-450 ₪, ושווים הכולל עומד לפי הנטען על כ-19,200 ₪. עוד נטען בכתב האישום כי המבקש השמיע בפני מעסיקו דברי איום, לאחר שזומן על-ידו לבירור בנושא. כן צוין בכתב האישום כי עובר למכירת המפעל למעסיק-המתלונן, היה המפעל בבעלותו של המבקש, אשר מכרו לנושה חיצוני עקב קשיים כלכליים. המעשים המיוחסים בכתב האישום אירעו, לפי הנטען, בין החודשים נובמבר - דצמבר בשנת 2015.

2. בישיבת ההקראה שהתקיימה ביום 16.6.21, ובטרם המענה לכתב האישום, העלה סנגורו של המבקש טענה לפיה לא קוימה בתיק זה חובת היידוע טרם הגשת כתב האישום. נטען, כי לכאורה נשלחה למבקש הודעת יידוע ביוני 2017, אותה המבקש לא קיבל לטענתו, אולם ביולי 2017 נשלחה לו הודעה על סגירת התיק ולפיכך הוא סבר כי אין צורך לפנות בבקשה לערוך שימוע בעניינו. יצוין, כי לפרוטוקול נמסר בתחילה שהודעת הסגירה נשלחה למבקש בספטמבר 2017, אולם מעותק שהגיש הסנגור לעיון בית-המשפט עולה כי תאריך הודעת הסגירה הנו 2.7.17. במועד שאינו ידוע, הוגש ערר על סגירת תיק החקירה, והוא נפתח מחדש. נטען, כי הערר הוגש באיחור ניכר ביחס למועד הקבוע בחוק להגשת ערר על סגירת תיק חקירה. כן נטען, כי כתב האישום הוגש, לבסוף, מבלי שהייתה למבקש הלכה למעשה אפשרות לממש את זכותו לשימוע. נטען, כי זכות השימוע הנה זכות מהותית של המבקש, וכי מדובר בפגיעה משמעותית המצדיקה את ביטול כתב האישום. ב"כ המבקש הפנה להנחית פרקליט המדינה מס' 14.21 באשר להליכי יידוע ושימוע.

עוד נטען כי כתב האישום הוגש בשיהוי קיצוני ביחס למועד ביצוע העבירות, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בעניין משך הטיפול בתיקי חקירה עד להגשת כתב אישום (מס' 14.1201), והפוגע ביכולתו של המבקש להתגונן. לדברי הסנגור, בפי המבקש טענה כי האגזוזים המצוינים בכתב האישום נמכרו על-ידו לאחרים משום שהיו בבעלותו, מתוקף היותו בעלי המפעל עובר למכירתו למתלונן. בשל חלוף הזמן, נטען, למבקש קושי ממשי להוכיח טענות ההגנה בעניין זה.

3. ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה. ב"כ המשיבה הציגה במהלך הדיון עותק ממכתב יידוע שנשלח למבקש ביום 11.6.17, ועותק ממזכר מיום 26.6.20 לפיו הודע למבקש כי תיק החקירה נפתח מחדש בעקבות הגשת ערר.

בתגובה בכתב שהגישה ב"כ המשיבה, נטען כי מכתב היידוע נשלח לכתובת הרשומה של המבקש, כפי שזו מופיעה בחומר החקירה. אף מכתב המודיע על סגירת התיק נשלח לאותה הכתובת, והמבקש מאשר כי קיבל לידיו מכתב זה. נטען, כי בין מועד מכתב היידוע ובין מועד מכתב הסגירה חלפו למעלה מ-30 ימים המוקנים בחוק בהם יכול היה המבקש לפנות לתביעה בבקשה לערוך שימוע בעניינו, כך שזכות השימוע לא נשללה ממנו הלכה למעשה (יודגש כי בתגובה התייחסה ב"כ המשיבה למועד שצוין בתחילה בפרוטוקול הדיון, ספטמבר 2017, אך מכתב הסגירה נושא, כאמור, את התאריך 2.7.17).

עוד נטען כי כתב האישום הוגש בספטמבר 2020, והמבקש העלה טענותיו בעניין יידוע ושימוע באיחור ניכר, ולא בהזדמנות הראשונה, כעשרה חודשים לאחר הגשת כתב האישום.

עוד טענה ב"כ המשיבה כי אין בסיס לטענות המבקש לפיהן לא ידע על פתיחת תיק החקירה מחדש, בעקבות ערר, שכן לאחר פתיחת התיק מחדש, הוחזר התיק להשלמות חקירה, והמבקש זומן לחקירה פעמיים ונחקר באזהרה בתאריך 8.9.19 ובתאריך 22.4.20. מכל מקום, נטען, בהתאם למזכר מיום 26.6.20 הודע למבקש שתיק החקירה בעניינו נפתח מחדש. מאותו מועד ואילך, ובטרם הוגש כתב האישום, חלפו למעלה מחודשיים – בהם המבקש לא פנה למשיבה בבקשה לערוך בעניינו שימוע. בהקשר זה נטען, כי העלאת הטענה באיחור ניכר נגועה בחוסר תום לב.

עוד טענה ב"כ המשיבה כי הנחית פרקליט המדינה 14.21 אליה הפנה ב"כ המבקש, אינה חלה על תיקים המטופלים על-ידי התביעה המשטרתית, אלא על תיקים המטופלים על-ידי הפרקליטות בלבד, והתביעה מוחרגת במפורש מהנחיה זו. יחד עם זאת, המשטרה פעלה בהתאם לרוח ההנחיה שעה שהודיעה למבקש על פתיחת תיק החקירה מחדש, כעולה מהמזכר.

4. ב"כ המשיבה ציינה בתגובתה, כי אמנם הליכי החקירה בתיק זה התמשכו, באופן יחסי, אולם הגשת הערר על-ידי המתלונן, קבלתו, והשבת התיק להשלמות חקירה ולעיון פרקליטות מחוז צפון, תוך בחינת הטענות שהעלה המבקש במהלך חקירותיו, עוצרות את מניין המועדים הקבועים בהנחית היועמ"ש מס' 4.1202 ביחס למשך הטיפול בתיק חקירה עד להגשת כתב האישום.

באשר לטענת המבקש לפיה חלוף הזמן מונע ממנו מלהתגונן כראוי ולהוכיח טענותיו בעניין מכירת האגזוזים כדין לאחרים, מתוקף בעלותו הקודמת במפעל, נטען כי המצאות האגזוזים בידי מאן-דהוא ומכירתם לאחרים אינה שנויה במחלוקת, והמחלוקת מתמקדת בעניין הבעלות באגזוזים כך שאיתורם ואיתור זהות הרוכשים אינה מעלה ואינה מורידה. המשטרה פעלה על מנת לאתר ראיות שיבססו את טענת המבקש בעניין זה, ולכן נמשכה החקירה זמן כה רב, אולם לא נמצאו ראיות המאששות טענות המבקש.

לבסוף טענה המשיבה, כי גם אם נפל פגם בהתנהלות המשיבה, התרופה אינה ביטול כתב האישום אלא קיומו של שימוע מאוחר, אותו נכונה לקיים המשיבה בלב פתוח ובנפש חפצה, והובטח כי תשקול טענות המבקש בכובד ראש.

5. בתשובתו לתגובת המשיבה, טען המבקש כי מכתב הסגירה נשלח אליו ביולי 2017 ולא כפי שצוין, באופן מוטעה, בדיון (כאמור, ספטמבר 2017) ולפיכך לא הייתה למבקש אפשרות ממשית, בין מועד מכתב היידוע מיוני לבין מכתב הסגירה, לבקש לקיים שימוע בעניינו. נטען, כי המבקש הסתמך על הודעת הסגירה וסבר כי לא יוגש נגדו כתב אישום.

עוד טען ב"כ המבקש כי אי העברת החומר הנוגע להגשת הערר, מועדו, הדיון וההכרעה בו – עומדת בניגוד לחובת המשיבה לגלות את מלוא חומר החקירה הרלוונטי בעניינו, ואינה מאפשרת בחינה עניינית של טענות המבקש לגופן. כן המזכר אשר נטען לגביו כי לפיו הודע למבקש שתיק החקירה נפתח מחדש אף הוא אינו מצוי בחומר החקירה. לטענת המשיבה, מזכר זה מתוארך ליום 26.6.20, ולפיכך הוא מאוחר לחקירתו של המבקש במסגרת השלמות החקירה – אשר בוצעה ב-8.9.19. ממילא, מדובר במזכר לפיו הודע למבקש על פתיחת התיק מחדש, שאינו יכול להיחשב כמכתב יידוע, ואין כל אסמכתא לשליחת המזכר למבקש.

לבסוף נטען כי יש להורות על ביטול כתב האישום רק בשל החריגה מן המועדים הקבועים בהנחיות לסיום החקירה ולהגשת כתב אישום, חריגה אותה המשיבה אינה מכחישה, ואשר גרמה למבקש, לפי הנטען, לעינוי דין ולנזק ראייתי.

דיון והכרעה:

6. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, שמעתי את טענות הצדדים, וכן עיינתי בחומר שצירפו הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה ולהורות על ביטול כתב האישום. מצאתי כי במקרה זה נפגעה זכותו המהותית של המבקש לשימוע טרם אישום, פגיעה עמוקה, הדורשת החזרת הגלגל אחורה, כך שהמשיבה תשקול מחדש את הגשת כתב האישום, לאחר שתשמע את טענות המבקש בשימוע אליו יוזמן, מבלי שכתב האישום, שכבר הוגש, ירחף מעל ראשו. מצאתי כי המשיבה, בעת שקידמה כדין את זכותו הלגיטימית של המתלונן לערר על ההחלטה לסגור את התיק שנפתח בגין תלונתו, הזניחה את זכותו של המבקש להשמיע את קולו.

סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982, שכותרתו "יידוע על העברת חומר חקירה לתובע בעבירת פשע", קובע, בין היתר:

"60א. (א) רשות התביעה שאליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע תשלח לחשוד הודעה על כך לפי הכתובת הידועה לה, אלא אם כן החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, לפי הענין, כי קיימת מניעה לכך.

(ב) בהודעה תצוין כתובתה של רשות התביעה שאליה ניתן לפנות בכתב לבירורים ולהצגת טיעונים.

(ג) נשלחה הודעה לפי סעיף זה בדואר רשום, רואים אותה כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור מסירה.

(ד) חשוד רשאי, בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה, לפנות בכתב לרשות התביעה כאמור בסעיף קטן (ב), בבקשה מנומקת, להימנע מהגשת כתב אישום, או מהגשת כתב אישום בעבירה פלונית; פרקליט המדינה, פרקליט המחוז, ראש יחידת התביעות או מי שהם הסמיכו לכך, לפי הענין, רשאים להאריך את המועד האמור."

בהמשך להוראת סעיף 60א האמור, הוצאה הנחיית פרקליט המדינה מס' 14.21 שכותרתה "הליכי יידוע ושימוע בהליכים פליליים", המתווה את מדיניות התביעה בדבר היישום של חובות היידוע והשימוע, באופן שיגשים את תכליותיהן. מהנחיה זו אמנם הוחרגה התביעה המשטרתית, אולם וכפי שציינה ב"כ המשיבה, היא פועלת ברוח ההנחיה.

7. בפסיקה הוכרה זכות השימוע כחלק מזכותם של חשודים ונאשמים להליך הוגן, המאפשרת להם לשטוח טענותיהם לפני הרשות המוסמכת, קודם להחלטה אם יש מקום להעמידם לדין. ככל שיעלה בידי החשוד לשכנע את הרשות כי אין מקום להעמידו לדין, תיחסך ממנו הפגיעה הטבועה בעצם נקיטת הליך פלילי כלפי אדם, וזאת בהתייחס לעבירות חמורות, קרי עבירות מסוג פשע. לפיכך, קבעה הפסיקה, כי יש להקפיד על קיום הליך השימוע במקום בו הדין מחייבו (בג"ץ 1400/06 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממלא מקום ראש הממשלה (6.3.2006); ע"פ 1053/13 חסן הייכל נ' מדינת ישראל (23.6.13)).

8. יחד עם זאת, גם במקרים בהם הופרו חובות של הרשות, כחובת היידוע, ונפגעו זכויות של חשודים, כזכותו של חשוד בעבירת פשע שייערך שימוע בעניינו – הכירה הפסיקה בתחולת עיקרון "הבטלות היחסית" ממנו עולה כי משמעות ההפרה אינה, בהכרח, ביטול כתב האישום וההליך הפלילי. נקבע בפסיקה, כי רק במקרים חריגים בהם התנהלות הרשות הייתה נגועה בשרירותיות ובחוסר תום לב קיצוני – יורה בית-המשפט על ביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ' (31.3.05); ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פולדי פרץ (10.9.13)). ברבות הזמן, זכתה דוקטרינת ההגנה מן הצדק לפרשנות מרחיבה, ובה נקבע כי היא מתפרשת גם על מצבים בהם נפל פגם בהעמדה לדין או בניהול ההליך הפלילי, מפאת מחדל של הרשות או טעות שנפלה על-ידה בתום לב, ולא רק במקרים בהם פעלה הרשות בשרירות מכוונת, בחוסר תום-לב ומתוך שיקולים זרים (רע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' יוסי יוסף ורדי (31.10.18); עניין בורוביץ' הנ"ל, בעמ' 207).

9. לפיכך, ההכרעה בסוגיית הסעד המתאים תתקבל בכל מקרה לגופו, לאחר בחינת מכלול נסיבות העניין ובשים לב לחשיבותו ולתכליותיו של מוסד היידוע והשימוע בהליך הפלילי. בבג"ץ 8066/18 אייל משיח נ' פרקליטות המדינה (22.1.19), נקבע:

"אכן, במקרים בהם יש לערוך שימוע לפי סעיף 60א לחוק, דרך המלך היא לקיים את ההליך לפני הגשת כתב האישום, ולא בדיעבד, לאחר שכתב האישום הוגש. ואולם, לא אחת נדרשות הערכאות הדיוניות לשאלה מהי תוצאתו של הפגם שנפל באי עריכת הליך השימוע. יש וריפוי הפגם נעשה בדרך של ביטול כתב האישום, והנחיית התביעה לערוך הליך שימוע, כפי שנעשה בענייננו. במקרים אחרים – נמצא מזור בדרך של השבת התיק לתביעה לצורך קיום הליך השימוע, בעוד שכתב האישום נותר על כנו (ע"פ 1053/13 הייכל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (‏23.6.2013)). למעשה, המקרה שבפנינו עצמו מדגים את האפקטיביות של הביקורת השיפוטית המתבצעת על ידי הערכאות הדיוניות."

10. חובה נוספת המוטלת על התביעה, מנויה בסעיף 65ב(א) לחסד"פ, כדלקמן:

"(1) בטרם תתקבל החלטה להעמיד לדין חשוד, בעקבות הגשת ערר לפי סעיף 64 בעבירה מסוג פשע או עוון, יודיע לו הגורם המוסמך לקבל החלטה כאמור או הממונה על החקירה, על הערר שהוגש ועל האפשרות שיוגש נגדו כתב אישום, אלא אם כן החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, או בעל הסמכות להחליט בערר, לפי העניין, כי קיימת מניעה לכך.

(2)...

(3) אין בהוראות סעיף זה כדי להוסיף על הוראות סעיף 60א או לגרוע מהן."

11. במקרה שלפניי, שרשרת מהלכים חריגה, המתפרשת על פני שנים, מתגבשת לפגיעה בזכותו של המבקש. המבקש טוען כי כי לא קיבל לידיו את מכתב היידוע משנת 2017. ב"כ המשיבה טענה, לעומת זאת, כי מכתב יידוע נשלח למבקש ביום 11.6.17. עותק ממכתב היידוע לא צורף לתגובת המשיבה. כן לא הוצגה בפניי אסמכתא על משלוח מכתב היידוע לכתובת המבקש, ועל אופן מסירתו. מדובר, אם כן, בטענות עובדתיות סותרות.

12. אף אם אקבל עמדת המשיבה בעניין שליחת מכתב יידוע לכתובתו של המבקש, במועד האמור, הרי שבחלוף זמן קצר ביותר, כשלושה שבועות בלבד – ביום 2.7.17 – נשלחה למבקש הודעה על סגירת תיק החקירה בעניינו, מחוסר ראיות. אשר על כן, צודק המבקש בטענתו כי באותה נקודת זמן, לא הייתה לו אפשרות לממש את זכות השימוע הלכה למעשה, ולא הייתה כל סיבה מדוע שיממשה, הרי סבר אז כי התיק נגדו נסגר עוד בטרם חלפה התקופה הקבועה בדין להגשת בקשה לקיים שימוע בעניינו - 30 ימים. טענת המשיבה לפיה חלף בין מועד מכתב היידוע ובין מועד מכתב הסגירה די זמן, שאפשר למבקש לבקש לקיים שימוע בעניינו – אינה נכונה עובדתית, ונסמכה ככל הנראה על ציון שגוי של מועד הודעת הסגירה. גם אם נכונה טענת המשיבה, לפיה הודעת הסגירה התקבלה רק בחודש ספטמבר 2017 אצל המבקש, לאחר חלוף שלושים הימים ממועד קבלת מכתב היידוע, עדיין סברתי שאין בכך משמעות. גם אם לא ניצל את שלושים הימים שניתנו לו בחוק לבקש שימוע, אין הדבר אומר שהמבקש נושל מזכותו להליך יידוע ושימוע מחודש, כשהמשיבה בחרה לחזור בה מהחלטתה לסגור את התיק עקב ערר.

13. ההחלטה להגיש כתב אישום התקבלה בהמשך לערר שהגיש המתלונן. לא הוברר מהו המועד שבו הוגש ונדון הערר על ההחלטה לסגור את תיק החקירה בעניינו של המבקש. לטענת המבקש, הערר הוגש באיחור ניכר, אך בהעדר כל ראיה בעניין זה לא ניתן להכריע בטענה זו. אין בפניי תיעוד אשר ממנו ניתן ללמוד מי הגורם שדן בערר , מי הורה על פתיחת תיק החקירה מחדש, ומהם הנימוקים ששימשו ביסוד החלטתו – באם נתגלו ראיות חדשות או שמא נערך שיקול מחודש ביחס להחלטה הקודמת על סגירת התיק. הובא בפניי מפי הצדדים, כי לפתיחת התיק נלוותה הוראה על ביצוע השלמות חקירה, וכי המבקש זומן לחקירה בספטמבר 2019 ובאפריל 2020. נראה כי עניינים אלה, גם אם יימצא בסופו של דבר שאין בהם משקל מכריע בהליך זה, ראויים להישמע מפי המשיב בהליך שימוע מול המשיבה.

14. ב"כ המשיבה הפנתה בטיעוניה למזכר קצין אח"מ (אף הוא לא צורף לעיוני) שנערך לדבריה ביוני 2020, לפיו הודע למבקש כי תיק החקירה בעניינו נפתח מחדש. מזכר כזה אינו יכול לבוא בגדר הודעה למבקש לפי סעיף 65ב(א)(1) לחסד"פ, המחייב את המשיבה להודיע לחשוד על ערר שהוגש ועל האפשרות שיוגש נגדו כתב אישום, בטרם תתקבל החלטה להעמידו לדין, בעקבות הגשת הערר. כל שהודע למבקש הוא כי תיק החקירה נפתח מחדש. מכל מקום, הודעה זו נמסרה למבקש לאחר שכבר זומן פעמיים לחקירה בעקבות קבלת הערר, ואין אפשרות לקבוע אם היא באה טרם ההחלטה להגיש בעניינו כתב אישום או לאחריה. מטרתה של הודעה כזו, בין היתר, הנה למנוע מצב שבו אדם יופתע מהגשת כתב אישום בעניינו, לאחר שידע כי תיק החקירה בעניינו נסגר, ולאפשר לו לכלכל צעדיו בהתאם לכך. בטיעוני המשיבה לא ניתן, לדידי, טעם מספיק ביחס למועד המאוחר של מתן ההודעה למבקש בעניין הגשת הערר ופתיחת התיק מחדש. כן לא ניתן טעם מדוע לא הודע למבקש על האפשרות שיוגש נגדו כתב אישום בעקבות קבלת הערר. לפיכך, סבורה אני כי גם בנקודת זמן זו, לא ניתן לקבוע כי המשיבה עמדה בחובת היידוע, ולא שוכנעתי כי המשיבה אפשרה למשיב הזדמנות הולמת לשטוח טענותיו בפניה בטרם קבלת החלטה סופית בעניינו. בנוסף, לא נסתרה טענת המבקש לפיה מכתב היידוע, הערר שהוגש, ההחלטה שניתנה בו והמזכר האמור לא נכללו בין חומרי החקירה שהועברו לב"כ המבקש, חרף הרלוונטיות שלהם למחלוקת שבנדון.

15. כתב האישום הוגש, לבסוף, בספטמבר 2020 – בחלוף כמעט חמש שנים ממועד ביצוע העבירות הנטענות, ובחלוף למעלה משלוש שנים מאז נשלחה למבקש הודעה על סגירת התיק מחוסר ראיות. ב"כ המבקש הלין כי מדובר בלוחות זמנים ממושכים ביותר, אשר אינם עומדים בהנחיות הפנימיות של גורמי התביעה ביחס למועדים להגשת כתב אישום בעבירות מן הסוג דנן. ב"כ המבקש הפנה להנחיית היועמ"ש 14.1201, לפיה משך הזמן לגיבוש החלטתה הסופית של התביעה בדבר העמדה לדין, בעבירות פשע, עומד על 18 חודשים. לעומת זאת, טענה ב"כ המשיבה כי הגשת ערר, קבלת ההחלטה לפתוח את תיק החקירה מחדש, והצורך בביצוע השלמות חקירה – "עוצרים" את מרוץ המועדים להגשת כתב אישום וכי המשיבה לא פעלה בשיהוי כלל. בנקודה זו, נוטה אני לקבל את עמדת המשיבה, ואיני מוצאת, בנתונים האמורים, ובשים לב לכך שבמקרה זה התקבלה החלטה עקב הליך ערר לגיטימי, כי מדובר בשיהוי אשר כשלעצמו, אילולא המחדל האחר, היה מחייב ביטול של כתב האישום. יחד עם זאת, הזמן הרב שחלף ממועד החקירה, וממועד שליחת ההודעה למבקש כי התיק נסגר, ועד המועד שבו הוגש כתב אישום, הנו נסיבה רלוונטית. הגשת כתב אישום מפתיע, לאחר שנים לא מעטות, בתיק אשר לא התקבלה לגביו הודעת יידוע, ואשר בעבר הודע כי הוא נסגר – מנוגדת לכללי הצדק וההגינות המתבקשים בהליך פלילי.

16. בהינתן האמור לעיל, הצטברות הפגמים המתוארים, מלמדת כי התנהלות המשיבה פגעה בזכויותיו של המבקש כחשוד, ובראשן בזכות הטיעון שלו. המבקש הצליח לשכנע שמא בפגיעה בזכות השימוע גרמה לפגיעה בסיכוייו להפנות לראיות, אשר חלוף הזמן פגע בזמינותן. גם אם בסופו של דבר יימצא כי הגנת המבקש לא נפגעת חרף ההתנהלות, מצאתי כי דברים אלה, ראוי שיוצגו בפני המבקשת בשימוע הוגן, ושלא במקביל להתנהלות תיק פלילי זה בבית המשפט.

17. עיינתי בפסיקה אליה הפנתה ב"כ המשיבה ומצאתי כי דובר בה במקרים בעלי נסיבות שונות מענייננו, למשל, כאשר נמצא כי היה טעם מספיק לאי עריכת שימוע בנסיבות העניין (ת"פ (ת"א) 40131/07 מדינת ישראל נ' בן רובי (3.9.07), תפ"ח (ת"א) 1057/06 מדינת ישראל נ' אזולאי (23.11.06), ת"פ (נצ') 1878-01-18 מדינת ישראל נ' בן טוב (10.10.19)). אמנם, ניתן להורות, כעמדת המשיבה, על ריפוי הפגם בדרך של עריכת שימוע בדיעבד (ראו: ע"פ (י-ם) 30541/06 מדינת ישראל נ' כהן (25.2.05), אליו הפנתה המשיבה), אולם נקבע בפסיקה כי אין הדבר רצוי, בשל הפער הקיים בין אדם המצוי בסטטוס של חשוד ונחקר, ובין אדם שהנו נאשם בפלילים, כאשר בחינת טענותיו עלולה להתבצע שלא בפתיחות שהייתה נעשית אילו הייתה מתבצעת במקרה שטרם הוגש כתב אישום וטרם גובשה עמדה בעניינו. יחד עם זאת, יובהר כי בכפוף לעריכת שימוע בעניינו של המבקש על-ידי הגורם המוסמך, עשויה המשיבה להורות על הגשת כתב האישום מחדש (ראו: תפ"ח (ת"א) 1199/05 מדינת ישראל נ' פולנסקי (3.1.07), פסקה 7, ע"פ (מח' נצ') 1197/06 מדינת ישראל נ' אלימלך (24.10.06), תפ"ח (ת"א) 1138/05 מדינת ישראל נ' ארד (8.2.07) אליהם הפנה ב"כ המבקש).

18. בקביעה זו מובא גם בחשבון עיתוי הגשת הבקשה, אשר הוגשה מטעם המבקש בפתח ישיבת ההקראה הראשונה בתיק, ללא שיהוי ודיחוי, ובטרם מסר המבקש תשובתו לאישום, ובהקשר זה יש לדחות את טענת המשיבה לפיה המבקש פעל בשיהוי ובחוסר תום לב, עת העלה את טענותיו בעניין אי עריכת שימוע בחלוף זמן בלתי סביר מאז נחקר. זאת בפרט, כאשר מדובר בטענות מהותיות ביחס להתנהלות המשיבה בעניינו. עוד הובא בחשבון כי האינטרס הציבורי לא ייפגע באופן בלתי מידתי כתוצאה מביטול כתב האישום, והשבת העניין לגורמי התביעה לשם בחינה מחדש, בהתחשב בטיב החשדות ובחומרת העבירות המיוחסות למבקש. מאידך, בקיום הוראות הדין כדבעי ועריכת שימוע מקום בו החוק מחייב זאת, יהיה כדי להגביר את אמון הציבור ברשויות התביעה ובהליך הפלילי. למותר לציין, כי למשיבה שמורה הזכות לשוב ולהגיש את כתב האישום לאחר שיקויים שימוע, ולאחר שטענותיו של המבקש יישמעו.

20. לסיכום, מצאתי כי המבקש ראוי להגנה מן הצדק, וכי ההתנהלות במקרה זה לא מצדיקה את אי היידוע. אני מורה על ביטול כתב האישום.

ניתנה היום, ז' תשרי תשפ"ב, 13 ספטמבר 2021, במעמד הצדדים.