לפניי בקשה להארכת מועד להישפט בגין דו"ח מהירות )מצלמה) שקיבל המבקש ביום 22.9.19 המייחס לו נהיגה במהירות של 104 קמ"ש מקום בו מותרת מהירות של 90 קמ"ש.

המבקש בבקשתו טען כי קיבל דרישה לתשלום הקנס בתוספת פיגורים אך הרכב-מונית נמצא בחזקתו ושימושו של מר קבהה מחמוד מאז 12.6.19. טען כי נודע לו אודות הדו"ח במסגרת דרישה לתשלום הקנס בתוספת פיגורים וכי הוא לא קיבל את ההודעה הראשונית אודות ביצוע העבירה ועל כן לא יכול היה להסב את הדו"ח על שם המחזיק בזמן. עוד טען כי אף שהעבירה אינה כרוכה ברישום ניקוד לחובתו הוא מתנגד כי תירשם בשמו.

המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי הודעת התשלום נשלחה לכתובתו של המבקש כפי שרשומה במשרד הפנים וחזרה בציון "לא נדרש" ועל כן קמה חזקת המסירה וצירפה את אישור המסירה. טענה כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר ואין בה ממש. טענה כי המבקש אמנם מסרב שהעבירה תירשם על שמו על אף שאין לצד העבירה ניקוד אך היה עליו לפנות בבקשת ההסבה במסגרת המועדים הקבועים בחוק.

סעיף 230 לחוק סדר דין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב -1982 נדרש לבקשת שפיטה המוגשת באיחור ומפנה לתנאי סעיף 229 (ה) בשינויים המחייבים, קרי, שכנוע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה.

לאחר שעיינתי בבקשה במסמכים הנלווים לה, ובתגובת ב"כ המשיבה אשר התנגדה לבקשה ושקלתי נימוקי התנגדותה, לא מצאתי טעם המצדיק אי הגשת הבקשה להישפט ע"י המבקש במועד. מעבר לכך, לא הובאו " נימוקים מיוחדים אחרים" (סעיף 230).

משלוח הדו"ח באמצעות דואר רשום מקים "חזקת מסירה" הקובעת כי די בכך שהמאשימה תוכיח שההודעה נשלחה בדואר רשום, אף אם אין חתימה על אישור המסירה כאשר על הנמען להוכיח כי לא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו (ר' לעניין זה 8626/14 סאמרה נ' מ"י 10.2.15).

בענייננו, המבקש לא עמד בנטל להפריך את חזקת המסירה. הודעת תשלום הקנס נשלחה לכתובתו של המבקש וחזרה בציון "לא נדרש", אישור המסירה כולל את שמו של המבקש, כתובתו, תאריך וחתימת עובד דואר. בנסיבות אלא לא נפל פגם באישור המסירה והמשיבה יצאה ידי חובתה. עוד יצוין כי המבקש בבקשתו לא מסביר מדוע הבקשה מוגשת בשיהוי של למעלה משנה לאחר ביצוע העבירה ורק משהקנס הועבר, לדברי המבקש, למרכז לגביית קנסות כאשר הדעת אף נותנת כי למבקש נמסרו דרישות לתשלום בטרם החלו הליכי הגבייה בתיק.

בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה. אמנם דחיית הבקשה משמעותה נעילת שערי בית המשפט בפני המבקש, אך בנסיבות העניין לא מצאתי טעם לזנוח את דיני הפרוצדורה.

לעניין זה יפים דברי כבוד השופט א' רובינשטיין ברע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.11):

"בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העברה. אין להלום דבר זה, ולא זו הייתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירית משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים".

לאור כל האמור לעיל הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ב חשוון תשפ"א, 30 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.