לפני בקשה למתן צו לפי חוק למניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001.

ביום 14.9.20 התקיים דיון בבקשה במעמד צד אחד. באותו דיון לא שוכנעתי כי יש מקום ליתן צו במעמד צד אחד. עם זאת, מצאתי לנכון לאפשר למשיב להגיש תגובה בכתב. התגובה הוגשה. המבקשת מצדה הגישה תשובה לתגובה.

לאחר שעיינתי בתגובה ובתשובה לתגובה, נחה דעתי כי בנסיבות העניין, אין מקום למתן הצו המבוקש.

בדיון שנערך, פירטה המבקשת כי חשה מאוימת הן בשל נוסח המכתב ששלח אליה המשיב, הן בשל העבודה שהמכתב הומצא לה באמצעות שני פקחים מהשיטור העירוני. בתגובה שהוגשה, אשר נתמכה בתצהיר המשיב, פורט כי אין במכתב שמץ של איום, אלא יש בו הזמנה לדיאלוג בונה וכי המבקשת הוזמנה לכתוב למשיב באופן אישי (סעיף 6 לתגובה). עוד הובהר כי המכתב נשלח על ידי מזכירת לשכת המשיב, כי המכתב נשלח גם בדואר רשום וכי "שימוש בעובדי עירייה או בסיירי הפיקוח העירוני לצורך ביצוע שליחויות של העירייה הם נוהל מקובל בעירייה מזה שנים, כחלק שולי מפעילותם, שלא נועד אלא כדי לחסוך כסף בגין שליחויות על ידי חברת שליחויות ולנצל את זמן עבודתם של עובדי העירייה באופן מירבי ומיטבי" (סעיף 9 לתגובה). נוכח ההבהרות שנתקבלו, נחה דעתי כי אין מקום למתן הצו. לא למותר להזכיר כי "צו מניעת הטרדה מאיימת מגביל זכויות יסוד בסיסיות של הפרט כמו חופש התנועה, זכות הקניין, חופש הביטוי, הזכות לחירות ולאוטונומיה" (רע"א 2327/11 פלוני נ' פלוני (28.4.2011)). מדובר באמצעי שיש לנקוט בו במשורה ובמקרים המתאימים בלבד.

המבקשת העלתה במסגרת תשובתה לתגובה, טענות בנוגע לעצם השימוש בפקחי השיטור העירוני וכן טענות בנוגע לאמירות מאיימות שהופנו כלפיה מצד פעילים בסיעתו של המשיב. טענות אלה חורגות ממסגרתו של הליך זה ומשכך, לא מצאתי לנכון להידרש להן.

מן המקובץ עולה כי דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, לא מצאתי לנכון ליתן צו להוצאות.

ניתנה היום, ז' תשרי תשפ"א, 25 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.