בפניי בקשה לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק"), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס, שהנה ברירת משפט.

העובדות הצריכות לעניין:

1. ביום 24.11.19 נערכה כנגד חברת 'סוסנה מובינג' בע"מ (להלן: "החברה"), הודעת תשלום קנס שמספרה 90513738733 (להלן: "הדו"ח"), בגין עבירה שבוצעה ביום 15.8.19 ועניינה נהיגה מעל המהירות המותרת, ברכב שמספרו 541-57-901 (להלן: "הרכב"). ודוק, המדובר בעבירה שתועדה באמצעות מצלמת א-3 והדו"ח נערך כנגד החברה כמי שהייתה בעלת הרכב במועד הרלוונטי.
2. לאחר קבלת הדו"ח, פנתה החברה למרכז פניות נהגים ארצי (להלן: "מפנ"א") במשטרת ישראל בבקשה להסב את הדו"ח על שמו של מר קונב דניס (להלן: "המבקש").
3. בהערת אגב יוער כי, עובר להסבת הדו"ח על שמו של המבקש, נשלחה הודעת התשלום הראשונה לחברת 'כלמוביל' בע"מ, אשר פנתה למפנ"א וביקשה להסב הדו"ח על שם חברת 'סוסנה מובינג' בע"מ, על יסוד מסמכים, וכך היה.
4. בהמשך לאמור, הדו"ח הוסב על שמו של המבקש, ונשלח בדואר רשום לכתובתו המופיעה ברישומי משטרת ישראל ביום 5.1.20.
5. ביום 14.9.20 הוגשה הבקשה מושא החלטה זו.

טענות הצדדים:

1. לטענת המבקש, לא קיבל לידיו העתק מן הדו"ח, ולכן כלל לא ידע אודותיו.
2. בנוסף, המבקש טוען כי אינו מזהה את הרכב כרכב שלו. עוד נטען כי מצלמת המהירות אינה מכוילת, וכי הוצבה שלא כדין, שכן אין אישור מכון התקנים להצבתה.
3. לסיום, בתגובת המבקש מיום 20.10.20, ציין ב"כ כי במסגרת בקשתו להסבת הדו"ח - מיום 26.1.20, המשיבה התבקשה להעביר את קנסות המבקש אל כתובת משרדו של ב"כ, אולם לא קיבל מאומה. ב"כ המבקש מפנה הנחיות פרקליטות המדינה המצורפות, וטוען כי המשיבה פעלה שבניגוד לאותן ההנחיות.
4. המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי קמה חזקה לפיה דבר הדואר נשלח למבקש וזאת בהתאם לתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 (להלן: "התקנות"), המחייבת משלוח בדואר רשום אך אינה מחייבת ביצוע מסירה אישית.
5. בעניין זה מוסיפה המשיבה כי טענת המבקש לפיה לא ידע על קיום הדו"ח סותרת את חתימתו של התצהיר, מיום 5.1.20, לפיו לוקח אחריות על ביצוע העבירה ומבקש הסבה על שמו.
6. עוד טוענת המשיבה כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר של שנה וחודש מיום ביצוע העבירה.
7. לבסוף, נטען כי אין בנימוקי הבקשה טענה באשר להגנת המבקש או לעיוות דין העולה בקנה אחד עם דרישות החוק ומשכך, אין להביא לביטול הרשעתו ולפתיחת ההליך הפלילי מחדש.
8. דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לבקשה ובתשובה לתגובה, אני סבורה כי בנסיבות העניין דין הבקשה להידחות.

1. סעיף 230 לחוק קובע, בין היתר, כי "בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".
2. בסעיף 229(ה) לחוק נקבע כי "תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".
3. כלומר, בבואו של בית המשפט להכריע בבקשה להארכת מועד, עליו לבחון תחילה האם קיימת סיבה מוצדקת, טעם ראוי או נימוק ממשי המסביר את האיחור בהגשת הבקשה להישפט.
4. אולם, ככל שהתשובה לכך היא שלילית, הרי שלא די בכך כדי להוביל לדחיית הבקשה. בהתאם להלכה הפסוקה, על בית המשפט להוסיף ולבחון האם דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין (ראו לדוגמה רע"פ 8353/12 בן ישראל נ' מדינת ישראל (29.11.2012)).
5. באשר לסיבת האיחור בהגשת הבקשה בענייננו, הרי שאין בפי המבקש כל טענה מלבד טענה כללית לפיה לא ידע על הדו"ח ולא קיבל העתק ממנו. זאת, כאשר מנגד עומדת חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות – חזקה שלא נסתרה על ידי המבקש בנסיבות העניין.

במילים אחרות, משנשלח הדו"ח בדואר רשום לכתובתו הרשומה של המבקש עוד ביום 5.1.20 חלה חזקת המסירה, ומשלא עלה בידי המבקש להוכיח כי לא קיבל את הדו"ח מסיבות שאינן תלויות בו הרי שאין כל סיבה מוצדקת להגשת הבקשה באיחור.

1. לא זו אף זו, חיזוק נוסף לחזקת המסירה בא לידי ביטוי בתצהיר אשר עליו חתם המבקש כבר ביום 5.1.20 כאמור, בו הצהיר כי בעת ביצוע העבירה, ביום 15.8.19, הרכב נשוא הדו"ח, היה ברשותו ובשליטתו במהלך כל היום, לרבות בזמן תיעוד העבירה.
2. כך גם, עיון בבקשת ב"כ המבקש להמצאת הודעות התשלום למשרדו, מלמד כי המבקש או ב"כ ידעו אודות הדו"חות המפורטים תוך ציון מספרם ותאריכי העבירות (ראה בקשת המבקש מיום 26.1.20 להסבת הדו"חות על שמו), ומשכך נראה כי טענות המבקש באשר לאי ידיעתו נטענות בעלמא, ואף בניגוד למצורף על ידו (בקשתו להסבה ותצהירו מיום 5.1.20).
3. לא ניתן להתעלם מהשיהוי הניכר בהגשת הבקשה. אין המדובר אך בשיהוי שבין המועד בו הוסב הדו"ח לבין המועד בו הוגשה הבקשה אלא גם בשיהוי שבין המועד בו נחתם לכאורה תצהירו כאמור (5.2.20), לבין המועד בו הוגשה הבקשה דנן.
4. 5129371משלא נמצאה סיבה מוצדקת להגשת הבקשה באיחור, עלינו לבחון עתה האם דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין. לטעמי, בנסיבות העניין, התשובה לכך היא שלילית. זאת, בין היתר בהתחשב בכך שעיון בתצהירו של המבקש מעלה כי המדובר בתצהיר שיש בו משום לקיחת אחריות, אשר נחתם זמן רב טרם הגשת הבקשה שלפניי, ולפיכך מצאתי ליתן לו משקלו גבוה לעניין הודאת המבקש בביצוע העבירה.
5. 54678313לאור כל האמור, הבקשה להארכת המועד להישפט נדחית.

ניתנה היום, כ"ח טבת תשפ"א, 12 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.