א. בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית-משפט השלום בקריות (כב' השופט מוחמד עלי) מיום 6.9.20 ב-ת.א. 10205-02-20 ו-ת.א. 21786-10-19, לפיה נדחתה בקשתם של המבקשים להורות להעביר אל המבקשת מס' 2 מחצית מכספי הפיקדון שהופקדו על ידי המשיבה מס' 1 (להלן: "קינג סטור") כדמי שכירות עבור השכרת חלק ממבנה מסחרי המצוי בבעלות המבקשים (יוסף ומלכה מהנא) כשהמשיב מס' 4 (מוחמד סולימאן, להלן: "סולימאן") טוען לבעלות על מחצית המושכר.

ב. כעולה מהחלטת בית-משפט קמא מיום 6.9.20, הנסיבות הצריכות לעניין הן בתמצית אלה:

המחלוקת מתמקדת סביב נכס מקרקעין המצוי בשפרעם ועליו ניצב מבנה שבו מנהלת קינג סטור מרכז מסחרי ומרכול. קינג סטור שכרה את המבנה שבו היא מנהלת את העסק לפי הסכם שכירות מיום 1.1.2013 שנערך בינה לבין המבקשת מס' 2 מלכה מהנא (להלן: "המבקשת") והמשיבה מס' 3, (עאסליה נכסים בע"מ, להלן:"עאסליה"). ההסכם משנת 2013 הקנה זכות שימוש לקינג סטור גם בשטחים שבסמוך למבנה.

צוין בהחלטת בית-משפט קמא, שבמהלך השנים הרחיבה קינג סטור את השימוש במקרקעין, השתמשה בשטחים החורגים מן השטח שנכלל בהסכם משנת 2013, וכן ביצעה קינג סטור בניה במקרקעין.

בשנת 2018 הגיעה קינג סטור, לפי טענתה, להסכמות שהתחייבו מהרחבת השכירות והבניה שהיא ביצעה במקרקעין, אך למרות שקינג סטור שילמה למבקשת באמצעות בן זוגה (המבקש מס' 1, להלן: "יוסף") סכומים לסילוק דמי השכירות עד לאותה תקופה, לא חתמו המבקשים על הסכם אלא הגישו תביעת פינוי נגד קינג סטור (תא"ח 29646-09-18).

לפי סיכום משנת 2018, הועברו דמי השכירות למבקשים באופן בלעדי. קינג סטור נותנת הסבר למהלך זה ואולם, עאסליה טוענת, שבכך פעלה קינג סטור שלא כדין.

קינג סטור אף הגישה ב-ת.א. 74344-10-18 תובענה למתן פסק דין הצהרתי במטרה לעגן את ההסכמות שהושגו לפי טענתה בינה לבין המבקשים.

ביום 2.6.2019 נערך הסכם שכירות הפעם בין קינג סטור לבין המבקשים, ללא מעורבותה של עאסליה, ונוכח הסכם זה נמחקה תביעת הפינוי שהוגשה על ידי המבקשים כנגד קינג סטור, וכן נדחתה התובענה למתן פסק דין הצהרתי שהגישה קינג סטור.

ג. מציין בית-משפט קמא בהחלטתו, שנטושה מחלוקת בין המבקשים לבין עאסליה, לגבי השאלה מי זכאי ליהנות מדמי השכירות שמשלמת קינג סטור, כשמחלוקת זו נובעת מסכסוך הנוגע לזכויות במקרקעין עליהן מצוי המושכר.

מוסיף בית-משפט קמא, שבין המבקשים לבין סולימאן, שהוא בעל השליטה בעאסליה, התנהל הליך ב-ת.א. 724/07 + ת.א. 1181/07 בבית המשפט המחוזי בחיפה, ובהליך זה הושג הסכם פשרה לפיו עם חתימת ההסכם תיחשבנה העסקאות שנערכו במקרקעין בין המבקשים לבין סולימאן, ביום 10.12.05 וביום 23.1.07 כבטלות ומבוטלות, וכן הוסכם שמכיוון ומחצית הזכויות שרכש סולימאן במקרקעין בדצמבר 2005 מושכרת לשוכרים שונים על-פי חוזה שכירות, לא תהא פעולת החזר חזקה פיסית במקרקעין למבקשים, חוזי השכירות ימשיכו לחול, והזכויות של המשכיר, כפי שאלה מופיעות בהסכמים, יוסבו לזכות רוכשי המקרקעין, או חלקם, במסגרת מכר לצד שלישי, או לרוכש במסגרת מימוש המקרקעין על ידי כונס הנכסים, במסגרת תיק הוצאה לפועל. הסכם הפשרה הנ"ל, קיבל תוקף של פסק דין על ידי בית-המשפט המחוזי בחיפה, ביום 15.1.2015.

בהמשך, כך מציין בית-משפט קמא בהחלטתו, הגיש סולימאן תביעה נוספת לבית המשפט המחוזי בחיפה ב-ת.א. 5393-11-18 ובה עתר, בין היתר, להצהיר שהוראות סעיף 2 להסכם הפשרה שהושג בהליך הראשון שהתנהל בבית המשפט המחוזי, בטלות ומבוטלות. הליך זה תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי.

ד. באשר להליך המתנהל כיום בין הצדדים בבית-משפט קמא, ב-ת.א. 21786-10-19, ציין בית משפט קמא, כי עסקינן בתביעה שהגישה קינג סטור כנגד המבקשים וכנגד עאסליה, ובה עתרה למתן פסק דין שבו ייקבע מי זכאי לקבל את דמי השכירות שהיא (קינג סטור) חבה בהם: האם המבקשים או האם עאסליה, וכן לקבוע שקינג סטור אינה חייבת דמי שכירות לעאסליה, אך אם יתברר שכן, לחייב את המבקשים לשלם לה את הסכום.

ה. בתא"ק 10205-02-20 הגישו עאסליה וסולימאן תובענה כנגד קינג סטור וכנגד מר מוחמד סלאח, שלפי הנטען הוא אחד מבעלי השליטה בה וערב להתחייבויותיה של קינג סטור.

בתביעה זו מתבקש בית-המשפט לפנות את קינג סטור מן המקרקעין ולחייבה לשלם דמי שכירות על בסיס הסכם השכירות משנת 2013 בסכום של 705,000 ₪. תביעתה של עאסליה הוגשה בסדר דין מקוצר וקינג סטור וכן מר מוחמד סלאח הגישו בקשת רשות להתגונן.

בהליך של בקשת הרשות להתגונן עלתה הצעה לפיה דמי השכירות יופקדו בקופת בית-המשפט. בשים לב להסכמת הצדדים החליטה כב' הרשמת שדנה בבקשת הרשות להתגונן, בהחלטתה מיום 17.6.20, כי תינתן לקינג סטור ולמר סלאח הרשות להתגונן מפני תביעת עאסליה, וזאת כנגד הפקדת דמי השכירות של חודשים אפריל ומאי 2020 בבית המשפט, והחל מחודש יוני ואילך יופקדו דמי השכירות בתיק בית-המשפט. נוכח החלטה זו מופקד בתיק בית-המשפט סכום של 307,539 ₪ בגין שלושה חודשי שכירות, והסכום צפוי לעלות, הואיל ודמי השכירות החודשיים מסתכמים בסכום של כ-100,000 ₪. לפי החלטת כב' הרשמת סכומים אלה אמורים להיות אף הם מופקדים בקופת בית-המשפט.

ו. ביום 22.6.20 הגישה עאסליה בקשה לשחרור הסכום שהופקד על ידי קינג סטור, וזאת כנגד המצאת התחייבות עצמית או ערבות בנקאית. לטענת עאסליה, חייבת לה קינג סטור דמי שכירות בגין השנים 2019-2020, והחוב נכון למועד הגשת התביעה עמד על 705,265 ₪. טענת עאסליה היא שקינג סטור שילמה את דמי השכירות למבקשים שלא כדין.

עאסליה מציינת, שהיא מוכנה ליתן התחייבות עצמית או ערבות בנקאית אוטונומית, וערבות זו, כך היא מציעה, תיפרע בהתאם להחלטת בית-המשפט. בנוסף עותרת עאסליה לכך שהסדר זה יחול לגבי דמי השכירות שיופקדו בבית המשפט מידי חודש, עד לגובה סכום התביעה.

ז. ביום 9.8.20 התקיימה בפני בית-משפט קמא ישיבת קדם משפט שבה נדונה בקשתה של עאסליה, וניתנה אפשרות לצדדים לנהל משא ומתן. למחרת היום, הגישו המבקשים בקשה לבית משפט קמא להעביר להם מחצית מכספי הפיקדון שבקופת בית-המשפט.

לטענת המבקשים, בתביעתה של עאסליה, מתוארת המבקשת (מלכה מהנא) כשותפה ביחד עם סולימאן, וזאת מתוך הסתמכות על החוזה משנת 2013. הטענה היא שלמבקשת מחצית מן הזכויות במקרקעין ולכן, לטענת המבקשים, אין מחלוקת שהם זכאים למחצית דמי השכירות, ואילו לגבי המחצית האחרת קיימת מחלוקת שלגביה מתנהלים ההליכים בבית המשפט המחוזי.

לכן, עותרים המבקשים, שמחצית הפיקדון, המהווה את דמי השכירות המגיעים למבקשת מקינג סטור, יועברו למבקשים באמצעות חברה משפחתית השייכת להם, וכן להורות לקינג סטור להעביר למבקשים מחצית מדמי השכירות השוטפים.

ח. עאסליה וסולימאן מתנגדים לבקשתם של המבקשים בנימוק שלבקשתם לא צורף תצהיר ולא הוברר מה היחס בין המבקשים לבין החברה שאליה הם מבקשים להעביר את הכספים.

לטענת עאסליה וסולימאן: "בהעדר הסכמות פרטניות אחרות בין כל הצדדים הנוגעים בדבר, דין הפיקדון להיות נותר ומופקד מידי חודש בחודשו בקופת בית-המשפט, זאת עד להכרעה של כב' בית-משפט זה בתביעות המאוחדות המתבררות בפניו ולחלופין עד הכרעה סופית של כב' בית-המשפט המחוזי בחיפה... ". (עיינו: פסקה 8 של החלטת בית-משפט קמא)

עאסליה וסולימאן טוענים, שהסכם הפשרה שהושג בהליך הראשון שהתנהל בבית המשפט המחוזי (וקיבל תוקף של פסק דין ביום 15.1.15) הופר וכי המבקשים, כך נטען, נטלו את מלוא הסכום בגין השכירות לפי ההסכמות שגיבשו קינג סטור והמבקשים בשנת 2018.

עוד טוענים עאסליה וסולימאן, שאם יחליט בית-המשפט קמא על חלוקת הכספים כי אז יש להותיר בקופת בית-המשפט סכום בגובה תביעתה של עאסליה (705,265 ₪) ואת היתרה יש לשחרר לפי מפתח המביא בחשבון, בין היתר, את השטח המוחזק על ידי קינג סטור, ואת השטח המוחזק על ידי חברה הנמצאת בשליטת המבקשים ואשר מנהלת עסק במקום.

ט. קינג סטור מצדה מתנגדת לבקשת עאסליה וטוענת, שיש להשאיר את הכספים בקופת בית-המשפט עד להכרעה בסכסוך ולטעמה, אין זה יעיל שכל חודש תופקד ערבות בנקאית לשם שחרור הפיקדון.

קינג סטור מתנגדת גם לבקשתם של המבקשים, הואיל ולדבריה יש משום התנהלות בחוסר תום לב מצד המבקשים בכך שהם הגישו את תביעת הפינוי כנגד קינג סטור באוגוסט 2020, ולצד זה מוגשת בקשתם לשחרור הכספים. לטעמה של קינג סטור, מנסים המבקשים להפעיל עליה לחצים כדי שהיא תשלם להם את דמי השכירות, וככל שבית המשפט יורה על שחרור מחצית הפיקדון לטובת המבקשים, יש לעשות כן, לטעמה של קינג סטור, בכפוף למחיקת תביעת הפינוי שהגישו המבקשים כנגדה.

י. בית-משפט קמא הגיע למסקנה לפיה יש לדחות הן את הבקשה של עאסליה לשחרור כספי הפיקדון, והן את בקשתם של המבקשים.

באשר לבקשתם של המבקשים מציין בית-משפט קמא, כי משמעות בקשתם היא קביעת זכאותם המהותית לדמי השכירות. היענות לבקשתם משמעותה למעשה היא מתן פסק דין חלקי בטרם תבורר התובענה לגופה. בעוד שעאסליה הציעה שכנגד שחרור דמי השכירות לזכותה היא תפקיד ערבות בנקאית, הרי בקשתם של המבקשים היא לקבל את מחצית הכספים המופקדים בבית המשפט ללא כל תנאי.

בית-משפט קמא מציין, שהמבקשים מתבססים כנראה על תקנה 191 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המאפשרת את צמצום גדר המחלוקת, וכן מתן אפשרות שלא להשהות חלק מן הסעדים להם זכאי התובע עד למתן פסק הדין הסופי, ולפיכך מסמיכה תקנה זו את בית-המשפט ליתן פסק דין חלקי בהתקיים הנסיבות המתאימות.

ואולם, בענייננו, כך קובע בית-משפט קמא, אין מתקיימים התנאים המאפשרים מתן פסק דין חלקי. תביעת קינג סטור, נועדה לקבוע למי יש להעביר את דמי השכירות. ייתכן שייקבע, כי דמי השכירות מגיעים למבקשים. ואולם, כך מעיר בית-משפט קמא, המבקשים הם צד פסיבי והם לא נקטו בהליך כלשהו ולכן קיים קושי במתן פסק דין חלקי כבקשתם.

עוד מציין בית-משפט קמא, שלא ניתן לומר שאין מחלוקת בין הצדדים, או שקיימת הסכמה, או שאין כפירה באותו חלק של דמי השכירות שהמבקשים טוענים שמגיעים להם כבר בשלב זה של ההליך, בטרם תתבררנה הטענות לגופן.

מוסיף בית-משפט קמא, שבין הצדדים מתנהל הליך בבית המשפט המחוזי בחיפה כשאחד הסעדים המבוקשים הוא ביטול חלק מהסכם הפשרה שהושג בהליך הראשון שהתנהל בבית המשפט המחוזי (והסתיים בפסק דין מיום 15.1.15 שנתן תוקף לפשרה).

מכאן, שאין הסכמה בין הצדדים לגבי הזכאות לדמי השכירות והדבר משליך גם על ההתחשבנות אשר בין הצדדים.

מוסיף בית-משפט קמא, כי לפי הסיכום שהושג בשנת 2018 בין קינג סטור לבין המבקשים קיבלו אלה את דמי השכירות באופן מלא, ולהליך המתנהל כיום בבית המשפט המחוזי בחיפה עשויה להיות השלכה על מערך ההתחשבנות שבין המבקשים לבין עאסליה.

לכן, כך מציין בית-משפט קמא, לא ניתן לומר שקיימת הסכמה או שאין מחלוקות בין הצדדים, ונראה לכאורה שקיימים קשיים נוספים, כגון בקשתם של המבקשים שהכספים יועברו לחברה שנטען כי המבקשים המחו לה את זכותם לדמי שכירות, מבלי שהוברר טיב היחסים בין חברה זו לבין המבקשים, ואף לא צורף תצהיר לאימות הטענה בדבר המחאת הזכות.

יא. באשר לבקשה שהגישה עאסליה, מעיר בית-משפט קמא, שקיים קושי להבין כיצד בקשתה של עאסליה מתיישבת עם הנטען בתגובתה לבקשתם של המבקשים. בבקשתה הציעה עאסליה שהיא תיטול את הכספים המופקדים בקופת בית-המשפט כנגד הפקדת ערבות בנקאית, ואילו בתגובתה לבקשתם של המבקשים טענה עאסליה, שעל הפיקדון להישאר בבית המשפט, ודמי השכירות העתידיים אמורים אף הם להיות מופקדים מידי חודש בקופת בית-המשפט. מכל מקום, כך מציין בית-משפט קמא, על-מנת להיענות לבקשתה של עאסליה להעביר לה את דמי השכירות כנגד הפקדת ערבות בנקאית היה על עאסליה להצביע על מקור זכותה לקבלת הכספים המופקדים בקופת בית-המשפט, אך כזאת לא עלה בידה.

מעיר בית-משפט קמא, שהסכומים המופקדים בקופת בית-המשפט הופקדו לפי החלטת כב' הרשמת במסגרת הליכי בקשת הרשות להתגונן, דהיינו, לקינג סטור ניתנה רשות להתגונן בתנאי שדמי השכירות המגיעים ממנה יופקדו בקופת בית-המשפט.

השאלה מי זכאי לקבל את דמי השכירות היא השנויה במחלוקת בין הצדדים, ואף ניתן לומר שזו המחלוקת העיקרית. אמנם, דמי השכירות הופקדו במסגרת התביעה לפינוי ולקבלת דמי שכירות שהגישה עאסליה, ואולם ההליך בו נקטה עאסליה, מתנהל ביחד עם תביעה נוספת שבה מבקשת קינג סטור להכריע למי עליה לשלם את דמי השכירות.

יתר על כן, הפקדת דמי השכירות בקופת בית-המשפט באה לאחר שעאסליה הסכימה שתינתן לקינג סטור הרשות להתגונן כנגד הפקדת הסכום בקופת בית-המשפט.

בית-משפט קמא מדגיש, שקינג סטור חויבה להפקיד את הכספים בקופת בית-המשפט בהתאם להחלטת כב' הרשמת כתנאי לקבלת הרשות להתגונן, ועאסליה מנסה ליהנות מן הכספים המופקדים בקופת בית-המשפט עוד בטרם יוכרע מי זכאי לקבל כספים אלה.

יב. נוכח האמור החליט בית-משפט קמא לדחות הן את בקשתם של המבקשים לשחרור כספי הפיקדון והן את בקשתה של עאסליה.

בית-משפט קמא הציע בסיפא של החלטתו, שהצדדים ינהלו משא ומתן לגבי אפשרות שחרור הכספים כנגד הפקדת ערבויות מתאימות, והוסיף, שככל שלא תושגנה הבנות בין הצדדים ניתן יהיה לדון בכך בישיבת קדם המשפט.

יג. המבקשים ממאנים להשלים עם החלטת בית-משפט קמא ובבקשת רשות הערעור המונחת בפניי טוענים הם, שהיה מקום לכך שבית משפט קמא ייכנס לעובי הקורה של הבקשה לשחרור הכספים המופקדים, ויבחן אותה על בסיס כתבי הטענות של הצדדים שהובאו בפניו, לרבות כתבי הטענות אשר בהליך המתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה בין המבקשים לבין סולימאן.

מציינים המבקשים, שבכל כתבי הטענות שהוצגו בפני בית המשפט אין מחלוקת בנוגע לזכאותה של המבקשת להירשם כבעלים של מחצית מן הזכויות בחלקה שעליה ממוקם המבנה המסחרי, שחלקו מושכר לקינג סטור, ולמעשה המחלוקת היא בין המבקש מס' 1 (יוסף מהנא, להלן: "יוסף") לבין סולימאן בלבד, והיא נסובה סביב המחצית השנייה של הזכויות בחלקה.

לטעמם של המבקשים, נוכח העובדה שאין מחלוקת באשר לבעלותה של המבקשת (מלכה מהנא) על מחצית מן המושכר היה המקום להיעתר לבקשה לשחרור כספי הפיקדון ולהורות להעביר לה מחצית מן הפיקדון המהווה תשלום של דמי שכירות חודשיים בגין המושכר, וכן מחצית מדמי השכירות שיופקדו בעתיד מידי חודש על ידי קינג סטור.

יד. טוענים המבקשים, שהרקע העובדתי שפורט בהחלטת בית-משפט קמא אינו שנוי במחלוקת ואולם, רואים הם לנכון לציין בבקשת רשות הערעור פרטים נוספים בנוגע למהות הסכסוך, אשר בין יוסף ובין סולימאן, סכסוך שבעטיו הוגשו תביעות ותביעות-שכנגד בין הצדדים, והדבר משליך לטעמם על השאלה, האם זכאית המבקשת למתן החלטה לפיה יש להעביר לה את מחצית הפיקדון המופקד, וכן מחצית מדמי השכירות החודשיים השוטפים שיופקדו בעתיד בבית המשפט, בגין המושכר נשוא הדיון.

טו. לטענת המבקשים, משהגיעו הצדדים בת.א. 724/07 + ת.א. 1181/07 בית-משפט מחוזי חיפה, להסכם פשרה שקיבל ביום 15.1.15 תוקף של פסק דין, לפיו הסכמי הרכישה של סולימאן, הנוגעים לחלקה עליה בנוי המושכר– בטלים, חדלה להתקיים זכותו הקניינית של סולימאן בחלקה, והמבקשים, כך נטען, נותרו הבעלים בשלמות של הזכויות בחלקה.

לטענת המבקשים, בתביעתו של סולימאן המתבררת כיום בבית המשפט המחוזי בחיפה, אין הוא חולק על זכותה הקניינית של המבקשת בחלקה שעליה בנוי המושכר, והוא אינו עותר לביטול זכויות הבעלות בחלקה שבה מחזיקה המבקשת (מחצית).

טז. מוסיפים המבקשים, שבשנת 2018 הגיש סולימאן תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה ב-ת.א. 5393-11-18 לביטול הסכם הפשרה וביטול פסק הדין מיום 15.1.15, אשר נתן תוקף להסכם הפשרה. תובענה זו תלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי. מעירים המבקשים, שסולימאן נמנע מלבקש במסגרת אותו הליך צווי ביניים או צווי מניעה בנוגע לתשלום דמי השכירות שעל קינג סטור לשלם לפי חוזה השכירות מיום 1.1.2013.

מציינים המבקשים, שהסכם השכירות מיום 1.1.13, בוטל ביחסים שבין קינג סטור לבין עאסליה, ומוסיפים הם, שביום 2.6.19 נחתם בין המבקשים לבין קינג סטור הסכם שכירות לפיו שכרה קינג סטור מן המבקשים את המושכר בן שתי קומות, שצמוד אליו קניון בצד המערבי והצד הדרומי, וזאת לתקופה של שלוש שנים, לרבות אופציה לקינג סטור להאריך את השכירות לשלוש שנים נוספות.

בשים לב לסעיף 7.3 של הסכם השכירות הנ"ל מיום 2.6.19 מציינים המבקשים, שכל פגיעה אפשרית, התנאה ושינוי בחובתה החד משמעית של קינג סטור לשלם את דמי השכירות מהווה הפרה יסודית של החוזה כלפי המבקשים.

יז. מוסיפים המבקשים, שלאחר מחיקת התביעות ההדדיות בין המבקשים לבין קינג סטור, ונוכח חתימת הסכם השכירות מיום 2.6.19, הודיעה קינג סטור לעאסליה על ביטול הסכם השכירות שנחתם עמה ועם המבקשת ביום 1.1.13. בתגובה שלחה עאסליה לקינג סטור חשבוניות לתשלום דמי שכירות בסכום של 552,825 ₪, ומשסכום זה לא שולם, הגישו עאסליה וסולימאן לבית המשפט המחוזי בקשת נושה לפירוק חברה בפיקוח בית-המשפט עקב חדלות פירעון, ונוכח האמור, הגישה קינג סטור תובענה לבית משפט קמא, כנגד המבקשים ועאסליה למתן פסק דין שיצהיר למי עליה לשלם את דמי השכירות (ת.א. 21786-10-19) כשבמסגרת הליך זה, הגישו המבקשים תביעה-שכנגד, נגד קינג סטור והערב מטעמה, ואילו עאסליה וסולימאן הגישו תובענה ב- ת.א. 10205-02-20 כנגד קינג סטור והערב מטעמה, ותביעות אלה אוחדו בפני בית-משפט קמא.

יח. לטעמם של המבקשים, שגה בית-משפט קמא שעה שסקר את התביעות שאוחדו לדיון בפניו, אך לא נתן דעתו לכך שהמבקשים הגישו תביעה-שכנגד כנגד קינג סטור והערב מטעמה בגובה הפיצוי המוסכם, וכן תבעו סעד לאכיפת הוראות החוזה (נוכח הפרה יסודית של ההסכם).

המבקשים סבורים, שנוכח השמטה זו, הגיע בית-משפט קמא, למסקנה השגויה לפיה המבקשים הם צד פסיבי שלא נקט בהליך משפטי כלשהו, ולכן סבר בית-משפט קמא, בטעות, שקיים קושי להיעתר לבקשתם להעביר למבקשת את מחצית פיקדון דמי השכירות.

המבקשים מציינים, כי בתביעה-שכנגד תבעו הם לחייב את קינג סטור לשלם להם פיצוי מוסכם בסך 820,104 ₪ בגין הפרה יסודית של החוזה שנכרת עמה ביום 2.6.19, וכן תבעו הם לאכוף את ההוראות שבהסכם השכירות בינם לבין קינג סטור, לרבות ההוראה העוסקת בתשלום דמי השכירות ללא כל תנאי.

לטעמם של המבקשים, אילו נתן בית-משפט קמא את דעתו לתביעה-שכנגד ולסעד האכיפה שהתבקש במסגרתה, היה הוא משנה את החלטתו ונעתר לבקשה להעברת מחצית כספי הפיקדון למבקשת.

יט. בנוסף נטען, כי שגה בית-משפט קמא כשראה במבקשים גוף משפטי אחד ללא הבחנה בין המבקשת לבין יוסף. בעוד שלגבי חלקה של המבקשת (מחצית) אין מחלוקת גם מצד סולימאן (כך לטענת המבקשים), הרי שחלקו של יוסף בחלקה (מחצית) שנוי במחלוקת ומהווה עילה להליך המתברר ב-ת.א. 5393-11-18.

עוד מציינים המבקשים, שמסעיף 3.5 של הסכם השכירות הראשון מיום 1.1.13 עולה, שגם עאסליה וסולימאן אינם חולקים מלכתחילה על זכותה הקניינית של המבקשת בחלקה ובמושכר.

כ. מוסיפים המבקשים, כי הסכסוך בין הצדדים פרץ לאור הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית-המשפט המחוזי ביום 15.1.15, כשבפשרה זו הוצהר על בטלות כל הסכמי הרכישה שהתבצעו בין יוסף לבין סולימאן, שרכש מיוסף את חלקו בחלקה (מחצית), ובנוסף הוגשה על ידי סולימאן תביעת חוב בגובה של כ-5 מיליון ₪ כנגד יוסף שהיה באותה עת בהליך פש"ר.

תביעת חוב זו הוכרה באופן חלקי, וסולימאן קיבל באמצעות בא-כוחו את הדיבידנד בגין תביעתו זו ובכך מיצה סולימאן את זכויותיו בחלקה, כך לטענת המבקשים, ואינו זכאי לטעון כיום לזכויות בחלקה גם לנוכח צו ההפטר שניתן ליוסף.

כא. לטענת המבקשים, שגה בית-משפט קמא משקבע, כי ההליך המתנהל כיום בבית המשפט המחוזי משליך במישרין על שאלת הזכאות לדמי שכירות וההתחשבנות הנגזרת מכך בין הצדדים.

המבקשים חוזרים ומציינים, שהמחלוקת בבית המשפט המחוזי נסובה סביב המחצית שסולימאן טוען לבעלות עליה. אין סולימאן חולק על זכותה הקניינית של המבקשת לבעלות על מחצית מן החלקה, ולכן אין כל קשר בין דמי השכירות המגיעים לה מכוח זכותה על מחצית החלקה, לבין ההליך המתנהל בבית המשפט המחוזי שעוסק בעיקרו בביטול סעיף 2 להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 15.1.15, וקובע כי ההסכמים שנכרתו בין יוסף לבין סולימאן, בטלים ומבוטלים.

כב. עוד נטען, ששגה בית-משפט קמא בקביעתו, שנוכח אי-צירוף כתב המחאת זכות לטובת החברה המשפחתית "סו בייבי בע"מ", אליה המחו המבקשים את זכותם על-פי הסכם השכירות, יש לדחות את הבקשה להעברת מחצית דמי השכירות לטובת המבקשת. לטענת המבקשים כתב המחאת הזכות מצוי בידי קינג סטור, שהעבירה זה מכבר דמי שכירות לחברה משפחתית זו ולא היו חילוקי דעות בעניין זה.

מציינים המבקשים, שבית משפט קמא התייחס להמחאת הזכות כאל טענה שאינה צריכה ראייה ושהיא מוסכמת על הצדדים. אילו התבקשו המבקשים להציג מסמך המחאת זכות אין להם כל קושי להציגו לבית המשפט, ולחלופין, ככל שכתב המחאת הזכות הוא מהותי, ניתן להורות להעביר למבקשת אישית את מחצית פיקדון דמי השכירות שהופקד עד כה ועוד יופקד בעתיד בקופת בית-המשפט.

כג. מכאן בקשת המבקשים לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור ולהורות להעביר למבקשת, באמצעות החברה המשפחתית סו בייבי בע"מ, את מחצית הכספים המופקדים כיום בקופת בית-המשפט ואשר יופקדו בעתיד מידי חודש כדמי שכירות עד להכרעת בית-משפט קמא בתביעתה של קינג סטור.

כד. לאחר שעיינתי בהחלטת בית-משפט קמא, ובבקשת רשות הערעור על נספחיה, ונתתי דעתי לנימוקים שפורטו בבקשת רשות הערעור, הגעתי לכלל מסקנה שדין בקשת רשות הערעור להידחות מבלי לבקשת את תגובת המשיבים.

כה. אקדים ואציין, שבקשתם של המבקשים כפי שהוגשה לבית משפט קמא היא להורות לקינג סטור להעביר למבקשת, באמצעות החברה המשפחתית "סו בייבי בע"מ", את מחצית הכספים שהפקידה קינג סטור בגין דמי שכירות בקופת בית-המשפט.

יודגש, שהבקשה היא להעביר את מחצית הכספים המופקדים לידי המבקשת מבלי שהמבקשת מציעה המצאת ערבות בנקאית על-מנת להבטיח בדרך זו את השבת הכספים ככל שיתברר בתום הדיון בהליך שהמבקשים אינם זכאים לכספים אלה, זאת במובחן מעאסליה אשר הציעה המצאת התחייבות או ערבות בנקאית כנגד קבלת מחצית מכספי דמי השכירות.

יצוין, שגם בבקשת רשות הערעור אין המבקשים מציעים ערבות בנקאית כנגד העברת הכספים למבקשת, ועתירתם היא לקבל מחצית מן הכספים המופקדים כיום בקופת בית-המשפט וכן מחצית מדמי השכירות שיופקדו בעתיד מידי חודש כדמי שכירות עד להכרעת בית-המשפט בתביעתה של קינג סטור.

כו. עמדת המבקשים היא, שאין כל מחלוקת על-כך שהמבקשת היא בעלים של מחצית מן המקרקעין ומכאן שלטעמם איש אינו חולק על זכאותה של המבקשת לקבל מחצית מדמי השכירות.

ואולם, נראית בעיניי עמדתו של בית-משפט קמא לפיה, בקשתם של המבקשים לקבלת מחצית מדמי השכירות המופקדים, ואשר עוד יופקדו בעתיד בבית המשפט, ללא המצאת ערובה מתאימה כתנאי מוקדם להעברת הכספים לידיהם, דומה במהותה לבקשה למתן פסק דין חלקי לפי תקנה 191 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המאפשרת מתן פסק דין חלקי "כל אימת שנראה לבית המשפט שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה לעניין התביעה או הסעד כאמור".

אבהיר, שאין אלה פני הדברים במקרה נשוא הדיון כאן, דהיינו, לא זה המקרה בו ניתן לקבוע שלא יהא בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים ואת המסקנות הנגזרות מממצאים אלה, באשר לשאלות העומדות לדיון ולהכרעה בפני בית-משפט קמא.

כז. המבקשים מלינים על-כך שבסקירת ההליכים התלויים ועומדים בין הצדדים לא ציין בית-משפט קמא את התביעה-שכנגד שהגישו המבקשים כנגד קינג סטור והערב מטעמה לאכיפה וכן לפיצויים בסך 820,104 ש"ח ב-ת.א. 21786-10-19 וציין בהחלטתו, כי המבקשים הם צד "פסיבי" שלא נקט בהליך כלשהו ולכן קיים קושי ליתן פסק דין חלקי לבקשתם.

טענת המבקשים היא, שאילו נתן בית-משפט קמא את דעתו לתביעה-שכנגד ולסעד האכיפה שהתבקש במסגרתה, לבטח היה נעתר לבקשתם בדבר העברת מחצית הכספים המופקדים, לרבות אלה שיופקדו בעתיד, לידי המבקשת, ואולם, אינני סבור שיש בנימוק זה כדי להכריע את הכף לזכותם של המבקשים, הואיל והבעיה המהותית טמונה בכך שלא ניתן לקבוע לעת הזו שאכן אין כל ספק בכך שמחצית מפיקדון דמי השכירות המופקדים בבית משפט קמא (לרבות אלה שיופקדו בעתיד), אכן מגיעים למבקשים, ומכל מקום, בוודאי שלא ניתן לעת הזו, ובטרם תבוררנה הסוגיות השנויות במחלוקת, להעביר מחצית מכספי הפיקדון לידי המבקשים ו/או לידי המבקשת, מבלי שתומצא ערובה שתבטיח את החזר הכספים לקופת בית-המשפט, ככל שבסיומו של ההליך לא תתקבלנה טענותיהם של המבקשים.

כח. המבקשים טוענים, שאין מחלוקת באשר לזכותה הקניינית של המבקשת בחלקה שעליה בנוי המושכר, וכי גם סולימאן, לטענתם, אינו חולק על היות המבקשת בעלת מחצית מן הזכויות במבנה ובקרקע. לעניין זה מפנים המבקשים לסעיף 3.5 בהסכם השכירות הראשון מיום 1.1.13, לרבות העובדה שגם בהליך שנקט סולימאן ב-ת.א. 5393-11-18 (מחוזי חיפה) אין מועלות טענות בכל הנוגע למחצית החלקה שבבעלות המבקשת, הואיל ורק חלקו של יוסף שנוי במחלוקת ומהווה עילה להליך שנקט בו המשיב מס' 4 ב-ת.א. 5393-11-18.

כט. אין בידי לקבל את עמדתם זו של המבקשים, ותמים דעים אני עם קביעתו של בית-משפט קמא לפיה "לא ניתן לומר כי אין מחלוקת בין הצדדים, או כי קיימת הסכמה, או אין כפירה באותו חלק מדמי השכירות שמהנא מבקשים לנכס לעצמם כבר בשלב זה של ההליך, לפני סיום בירור לגופם של טענות". (עמ' 6 בהחלטת בית-משפט קמא)

ל. על-פי סיכום הדברים שהושג בשנת 2018, בין קינג סטור לבין המבקשים, קיבלו הם את דמי השכירות באופן מלא, ואין לשלול את עמדת בית-משפט קמא לפיה יכול ולהליך שב-ת.א. 5393-11-18 תהא השלכה באשר להתחשבנות בין המבקשים לבין עאסליה וסולימאן. (פיסקה 11, עמ' 6 בהחלטת בית משפט קמא).

לא. עוד יש להוסיף, שהמבקשים ביקשו כי הכספים המופקדים יועברו לחברה "סו ביבי בע"מ", שהמבקשים, לטענתם, המחו אליה את זכותם בגין דמי השכירות, מבלי שצורף תצהיר מטעם המבקשים באשר להבהרת טיב היחסים בין המבקשים לבין החברה הנ"ל ומבלי שתאומת בתצהיר הטענה בדבר המחאת הזכות.

לב. יש גם להביא בחשבון את התובענה שהגיש סולימאן ביום 4.11.18 בת.א. 53930-11-18 (בית-משפט מחוזי חיפה), ואשר תוקנה ביום 2.7.19, כנגד שני המבקשים וכן כנגד בנק מרכנתיל, כונס הנכסים של המבקש מס' 1, ועיזבון נאיף מהנא ז"ל. במסגרת התובענה עותר סולימאן לביטול סעיף 2 בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מיום 15.1.15.

יצוין, שסעיף 2 של הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 15.1.15, מתייחס הן לעסקה מיום 10.12.05 והן לעסקה מיום 23.1.07 אשר בין יוסף לבין סולימאן.

מעיון בטענות השונות שהעלה סולימאן בתובענה המתוקנת הנ"ל (ומטבע הדברים איני מביע עמדה כלשהי באשר לטענות אלה) עולה, שלכאורה לפחות, אין הסכמה בין הצדדים לגבי השאלה מי זכאי לדמי השכירות. גם מטעם זה, איני רואה מקום להתערב בהחלטת בית-משפט קמא המשקפת את המחלוקות השוררות כיום בין הצדדים.

לג. כפי שצוין בע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה(4) 497 בעמ' 510:

"... החלטה שנטען לגביה כי היא פסק דין חלקי, תיחשב לכזו רק כאשר ברור כי הדיון במחלוקת נושא ההחלטה הושלם, התיק נסגר בכל האמור למחלוקת זו, ובידי הצדדים נמצאת החלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת, שלמה ובעלת קיום עצמאי משלה... ".

לד. אין אלה פני הדברים במקרה שבפניי. לא ניתן לקבוע כי המחלוקת הנטושה בין הצדדים באשר לזכאותה של המבקשת לקבל את מחצית דמי השכירות המופקדים (ואשר יופקדו בעתיד), היא סוגיה שהוכרע בה סופית ובאופן שברור שלא יהא בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה (כנדרש בתקנה 191 של תקנות סדר הדין האזרחי).

לכן מקובלת עלי עמדת בית-משפט קמא, אשר סבר, כי בנסיבות העניין לא ניתן להיעתר לבקשתם של המבקשים (או לבקשתה של המבקשת) להעביר להם מחצית מדמי השכירות המופקדים (ולרבות אלה שיופקדו).

לה. בטרם סיום אוסיף, שאכן ראוי כי הצדדים ימצו את הליכי המשא ומתן באשר לאפשרות שהכספים יועברו אליהם כנגד הפקדת ערבויות מתאימות, כפי שהעיר בית-משפט קמא בפסקה 14 של החלטתו.

לו. על-יסוד כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשת רשות הערעור ומשלא התבקשה תגובת המשיבים, אני מורה שאין צו להוצאות.

המזכירות תמציא את העתק ההחלטה אל:

ב"כ המבקשים: עו"ד שמעון רביב, חיפה

ב"כ המשיבים מס' 1 ומס' 2: עו"ד נסיב איוב, כרמיאל.

ב"כ המשיבים מס' 3 ומס' 4: עו"ד נ' פישהנדלר, חיפה.

ניתנה היום, ט' תשרי תשפ"א, 27 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.