1. הנאשם הורשע על פי הודאתו בביצוע עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה - בניגוד לסעיף 10 (א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961 ונהיגה ברכב ללא ביטוח – בניגוד לסעיף 2א לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל – 1970.
2. על פי עובדות כתב האישום ביום 16/09/19, נהג הנאשם ברכב פרטי בעיר נתניה וזאת שעה שאינו מורשה לנהיגת רכב מנועי וללא פוליסת ביטוח תקפה.

ראיות לעונש

1. מטעם ההגנה הוגש צילום רשיון זמני לישיבת ביקור בישראל וצילום רישיון בין-לאומי (נ/1).

טיעוני הצדדים בפני:

1. המאשימה ציינה כי הנאשם בלתי מורשה לנהיגה וכי אין לו הרשעות קודמות. לשיטת המאשימה מתחם העונש ההולם לעבירות אותן ביצע הנאשם באשר לרכיב המאסר נע בין מאסר בן 15 ימים ועד מאסר בפועל בן 15 חודשים, ולעניין רכיב הפסילה נע בין 6-60 חודשי פסילה. המאשימה עמדה על חומרת העבירה של נהיגת רכב בידי בלתי מורשה, בדרך עירונית והסיכון הנשקף מהתנהגות זו למשתמשי דרך תמימים. המאשימה ביקשה להשית עונש הכולל מאסר בפועל, מאסר מותנה מכביד, פסילה בפועל ארוכת שנים, פסילה על תנאי וקנס. המאשימה תמכה טיעוניה בפסיקה.
2. מנגד, עתר ב"כ הנאשם, בבקשה שלא יוטל רכיב מאסר. ב"כ הנאשם ציין כי מתחם העונש ההולם באשר לרכיב הפסילה מתחיל מ 3 חודשי פסילת המינימום הקבועה בחוק. באשר לרכיב המאסר – ציין בא כוח הנאשם כי הנאשם הודה והורשע בעבירת אחריות קפידה. לטענתו, אין בעובדות כתב האישום או בעברו של הנאשם כדי לבסס מודעות או רשלנות ולכן לא ניתן להשית על הנאשם רכיב מאסר. עוד ציין כי הנאשם הינו נתין זר, השוהה בארץ ברשיון זמני מזה 11 שנים, ומחזיק ברישיון נהיגה בין-לאומי אותו הוציא בשנת 2017. עוד ציין כי הנאשם פסול עד לתום ההליכים המשפטיים מיום 17/09/20. ב"כ הנאשם תמך טיעוניו בפסיקה.
3. הנאשם בדברי סיכום ציין כי הינו פליט מאריתריאה, ללא משפחה בישראל. עובד במסעדה לפרנסתו.

דיון והכרעה

1. על חומרת העבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף אין צורך להכביר מילים. הנוהג ברכב, מבלי שהוכשר לכך, כמוהו כנוהג בכלי משחית.

ברע"פ 2312/20 אביחי מלקו נ' מ"י (19/02/20) – נקבע כי העבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה "היא חמורה ועל כן יש לבטא את חומרתה בענישה מרתיעה. נהיגה ללא רישיון נהיגה טומנת בחובה סיכונים רבים, בנוסף היא משקפת יחס של ביזוי החוק."

בעפ"ת (מחוזי מרכז) 42946-08-11 מסארוה נ' מדינת ישראל (מיום 23.10.11) קבעה כב' השופטת נגה אהד כי "על בתי המשפט להילחם מלחמת חורמה בנהגים בלתי מורשים. נהיגה על ידי בלתי מורשה כמוה כעליה על כלי רצח, נהיגה בו בנתיב נסיעה כמעט כמו שימוש ב"רולטה רוסית"... נהגים בלתי מורשים חייבים להיות מורחקים מהכביש לתקופה ארוכה".

הערך המוגן אשר נפגע ומידת הפגיעה בו

1. הערכים המוגנים אשר נפגעו בשל ביצוען של עבירות של נהיגה על ידי נהג בלתי מורשה לנהיגה ונהיגה ללא ביטוח תקף הם הגנה על שלום הציבור ובטחונו, כיבוד שלטון החוק וחלוקת הנטל הכלכלי הכרוך בטיפול בנפגעי תאונות דרכים על כלל ציבור הנהגים באמצעות תשלומי ביטוח.
2. מידת הפגיעה בערכים המוגנים הינה משמעותית. אומנם, האירוע הסתיים ללא נפגעים בגוף או ברכוש, אך מידת הסיכון שיצר הנאשם לכלל ציבור המשתמשים בדרך היא רבה. הנאשם נהג ברכב פרטי בשטח עירוני, ויצר בכך סכנה של ממש לפגיעה בעוברי דרך תמימים.

מדיניות הענישה הנהוגה

1. בעניין עבירות של נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף (בלתי מורשה) וללא ביטוח תקף כאשר לא נלוות להן עבירות בטיחותיות נוספות, נהוגה ענישה הנעה בין רכיב מאסר מותנה ועד 12 חודשי מאסר בפועל לצד פסילת רשיון בפועל לתקופה הנעה מחודשים ספורים ועד פסילה בת שנים ועונשים נלווים. ייתכנו מקרים בהם לא יוטל רכיב מאסר ואף לא רכיב מאסר מותנה - כאשר הנאשם הינו 'בגיר צעיר' או במקרים בהם נאשמים נשפטו בהעדרם ואז לרוב, יוטל רכיב הפסילה ארוך יותר.

כך, ברע"פ 2312/20 אביחי מלקו נ' מ"י (מיום 19/02/20) –המבקש הורשע בעבירות של נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף (בלתי מורשה) וללא ביטוח תקף. למבקש עבר תעבורתי ופלילי מכביד. נגזר עונשו ל- 7 חודשי מאסר בפועל לרבות הפעלת 2 חודשי מאסר מותנה בחופף, פסילה בת 3 שנים ועונשים נלווים. ערעורו לבית המשפט המחוזי נדחה. בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נדחתה.

כך, ברע"פ 4780/17 זינב עמאש נ' מ"י (מיום 01/04/18) - המבקשת הורשעה בהעדרה בעבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף (בלתי מורשה) ונגזר דינה לעונשים של 24 חודשי פסילה בפועל, פסילה מותנית וקנס. ערעורה לבית המשפט המחוזי נדחה. בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נדחתה.

נסיבות הקשורות בביצוע העבירה

1. אשר לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, נתתי דעתי לכך שלצד העבירות בהן הורשע הנאשם לא בוצעו עבירות בטיחותיות נלוות נוספות מסכנות חיים וכי האירוע הסתיים ללא פגיעות ברכוש או בנפש.
2. אשר לטענת בא כוח הנאשם כי לנאשם רישיון נהיגה בין-לאומי (נ/1) אותו הוציא עוד בשנת 2017 בעת שהותו בארץ (להלן: "המסמך"), אציין כי מדובר במסמך בשפה זרה, בגדר "תעודת חוץ", אשר לא הוכחה ולא אושרה בידי נציג דיפלומטי או קונסולרי או נוטריון ציבורי, כמצוות סעיף 30 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971.
3. הנאשם, אשר הודה בעובדות כתב האישום כלשונן וככתבן, לא ביקש להביא ראיות בעניין נסיבות הקשורות בביצוע העבירה בשלב הטיעונים לעונש והמסמך הוגש בעת הטיעון לעונש על ידי בא כוחו. הנאשם לא העיד במסגרת ראיות לעונש ולא התייחס למסמך ולנסיבות הוצאתו.
4. לפיכך, אני קובעת כי הטענה לפיה הנאשם אוחז ברישיון נהיגה בין-לאומי, לא הוכחה, אף לא ברמה הנדרשת במשפט אזרחי ולכן לא אוכל לקבוע כי נתקיימה נסיבה מקלה הקשורה בביצוע העבירה, כאמור בסעיף 40י(ג) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.
5. למעלה מן הצורך, אתייחס לטענה לגופה.

התנועה הבין-לאומית מוסדרת בחלק ט לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1962.

תקנה 562 לתקנות התעבורה מגדירה מהו רישיון נהיגה בין לאומי/ לאומי/ זר:

"רשיון נהיגה בין-לאומי" - רישיון נהיגה שניתן בהתאם לנספח 7 לאמנה בדבר תנועה בדרכים.

"רשיון נהיגה לאומי" - רישיון נהיגה בר תוקף שניתן בארץ המוצא.

"רשיון נהיגה זר" - רישיון נהיגה בין-לאומי או רשיון נהיגה לאומי שניתן במדינת חוץ".

סעיף 41 (5) לאמנה בדבר תנועה בדרכים קובע כי "לא יוצא רשיון נהיגה בין-לאומי אלא למי שמחזיק ברישיון לאומי שלגבי הוצאתו נתמלאו התנאים המזעריים שנקבעו באמנה זו. "

תקנה 565 לתקנות התעבורה קובעת כי "תקופת תקפם של רישיון נהיגה בין-לאומי או של תעודה יהיה לתקופה שלא תעלה על שנה אחת."

1. נטען כי הנאשם, פליט מאריתראה, שוהה בישראל מזה 11 שנים וכי בידו רישיון נהיגה בין-לאומי אשר הוצא בשנת 2017, בעודו שוהה בארץ, אשר תוקפו למשך 10 שנים.
2. הנאשם לא הציג רשיון נהיגה לאומי או רשיון נהיגה זר תקף מכוחו הוצא הרשיון הבין-לאומי. המסמך אשר הוצג תקף לכאורה למשך 10 שנים – וגם מסיבה זו אינו עונה על הגדרת רישיון נהיגה בין-לאומי. המסמך אשר הוצג נערך שלא בהתאם להוראות נספח 7 לאמנה בדבר תנועה בדרכים הקובעת לעניין רשיון נהיגה בין-לאומי כי "הרשיון יהא פנקס בתבנית A6... העטיפה תהא אפורה והעמודים הפנימיים – לבנים".
3. לפיכך, גם לו היה מוכח המסמך כראוי, לא היה עומד בתנאי תקנות התעבורה ולא ניתן היה לקבוע כי הינו בגדר רישיון נהיגה בין-לאומי.
4. לאור כל האמור, משלא הוכחה נסיבה מקלה, הגעתי למסקנה כי מתחם הענישה ביחס לעבירה בניגוד לסעיף 10(א) בפקודת התעבורה, בנסיבות של נהג בלתי מורשה לנהיגה, הינו כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי (באר-שבע) בעפ"ת 22585-11-12 אליעזר אשורוב נגד מדינת ישראל:

"לטעמי, וגם על פי פסיקה מקבילה בה עיינתי, מתחם העונש ההולם בעבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה, אינו מתחיל ממאסר בפועל, אלא הוא נע בין מאסר מותנה ובין מאסר בפועל למשך מספר חודשים ואף שנה, בהתאם לנסיבות העבירה".

לעניין רכיב הפסילה – המתחם נע בין חודשי פסילה ספורים ועד שנות פסילה בפועל. כל זאת לצד עונשים נלווים נוספים.

שיקולים המצדיקים חריגה ממתחם הענישה ההולם

1. לא מצאתי הצדקה לסטייה לקולא או לחומרה ממתחם הענישה ההולם.

עבירה של אחריות קפידה ושאלת הטלת מאסר

1. באשר לטענת הנאשם כי לא ניתן להטיל בגזר הדין עונש של מאסר בשל אי הוכחת היסוד הנפשי של מודעות או רשלנות - דין טענה זו להידחות.
2. אכן, העבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף המיוחסת לנאשם, הינה מסוג אחריות קפידה לגביה חל סעיף 22(ג) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 הקובע כי "לעניין אחריות לפי סעיף זה, לא ידון אדם למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות".
3. כפי שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון – אין לפרש את סעיף 22(ג) לחוק העונשין, ככזה המחייב, הבאת ראיות לעניין היסוד הנפשי, בכל מצב, על מנת להטיל עונש של מאסר (ראו: רע"פ 4504/16 ‏ שריף אבו ראס נ' מדינת ישראל, פסקה 15; רע"פ 26/97 לקס ואח' נ' מדינת ישראל (22/06/98), פסקה 8).
4. לצורך הטלת עונש של מאסר, בגין עבירה לפי הוראת סעיף 10(א) לפקודת התעבורה, לא נדרש להוכיח יסוד נפשי של כוונה ו/או מודעות הממוקמת ברף העליון, אלא שדי להוכיח וללמד על רשלנות או אדישות או מחשבה פלילית אף אם היא ממוקמת ברף הנמוך ביותר.
5. כך נקבע בעפ"ת (נצרת) 39803-04-15 עומר פואז נ' מדינת ישראל (20/09/15) שם הורשע המערער על פי הודאתו בעבירה של נהיגת רכב ללא רישיון נהיגה תקף (פקע כ-5 שנים) וללא ביטוח:

"המודעות הנדרשת היא מודעות סובייקטיבית מצדו של עושה העבירה לכל רכיבי העבירה. אם לא ניתן לומר, כי יש באורך התקופה כדי להצביע על מודעות, יש בה לכל הפחות להוכיח עצימת עיניים. ראו בהקשר זה ע"פ 6864/14 לואי ענאש נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] במסגרתו נקבע כך:

"המודעות הנדרשת היא מודעות סובייקטיבית מצידו של עושה המעשה לכל רכיבי העבירה; ואולם "רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם" (סעיף 20(ג) לחוק). קרי: חוק העונשין קובע דוקטרינה של עצימת עיניים, שלפיה כאשר מתעורר אצל אדם חשד בנוגע להתקיימות יסוד ההתנהגות או הנסיבות של העבירה, והוא בוחר שלא לבררו, המשמעות היא, כי הלה נטל על עצמו במודע את הסיכון לביצוע העבירה; ומבחינה ערכית שקול הדבר להתקיימות יסוד נפשי של מודעות".

1. בעניינינו, ניתן ללמוד על היסוד הנפשי של הנאשם ומודעותו לאיסור לנהוג ללא רישיון נהיגה תקף הן מהודאתו בעובדות כתב האישום והן מטענתו במסגרת הטיעונים לעונש כי פעל להוציא רישיון נהיגה בין-לאומי (נ/1). בלי כל קשר לשאלת תוקפו המשפטי של המסמך והוכחתו, עולה מטיעוני הנאשם מפי בא כוחו כי היה מודע לחובתו לנהוג ברכב כשבידו רישיון נהיגה תקף שהרי פעל להוצאת רישיון נהיגה בין-לאומי. גם אם סבר הנאשם בטעות כי המסמך שבידיו, הינו רישיון נהיגה כדין, טעותו (טעות לגביה לא העיד ולא ניתן לקבוע כנותה) אינה שוללת מודעותו.
2. כפי שנקבע ברע"פ 26/97 לקס ואח' נ' מדינת ישראל (22/06/98), בעמוד 694, "בעבירות של אחריות קפידה אין התביעה חייבת בהוכחת היסוד הנפשי; בהתקיים היסוד העובדתי, קמה חזקת המחוקק כי נתקיים גם היסוד הנפשי. הנאשם יכול להסיר מעליו את האחריות הפלילית אם יסתור את היסוד הנפשי". בענייננו לא הוכיח הנאשם כי פעל ללא מחשבה פלילית או ללא רשלנות וכי נקט בכל האמצעים למניעת העבירה.
3. מכך נובע כי אין המאשימה נדרשת לציין בעובדות כתב האישום את היסוד הנפשי.
4. ברע"פ 1901/13 אסף אופיר נ' מדינת ישראל (07.04.2013)‏‏ נדחתה טענה דומה, בעניינו של מבקש אשר הורשע בבית המשפט קמא, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר. שם נקבע כי "עצם הטענה כי המבקש רכב על אופנוע במהירות הגבוהה ב-144 קמ"ש מהמהירות המותרת באותה דרך, המופיעה בכתב האישום המתוקן, היא המייחסת, כשלעצמה, למבקש יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית, משום היותו מודע לרכיבתו המסוכנת או למצער, מסוג רשלנות, בהנחה כי הלה לא היה מודע למהירות נסיעתו, כאשר אין ספק כי אדם מן היישוב היה מודע לה. בצדק קבעו, הן הערכאה הדיונית והן ערכאת הערעור, כי הפער הקיצוני בין המהירות המירבית המותרת בדרך לא עירונית לבין מהירות השיא בה נהג המבקש, מעידה כלשעצמה על קיומו של יסוד נפשי במבקש, ומשכך נקבע, בצדק, כי יש ליסוד זה ביטוי בעובדות כתב האישום שהוגש נגדו. ודוק, בית משפט זה קבע, לא אחת, כי נהיגה פרועה על הכביש מקימה חזקה בדבר מודעותו של המבקש להתנהגותו, וזאת בעבירות חמורות יותר מזו המתוארת בבקשה דנן (ע"פ 3056/10 עבדאללה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (5.9.2011); ע"פ 1688/07 מדינת ישראל נ' אלעוברה [פורסם בנבו] (17.7.2007); ע"פ 6131/01 מדינת ישראל נ' פרבשטיין, פ"ד נו(2) 24 (2001))."
5. מקל וחומר במקרה דנן – כאשר מדובר בעבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף.
6. לאור כל האמור, אני קובעת כי הוכח יסוד נפשי של מודעות או לכל הפחות רשלנות, ונסללה הדרך להטלת עונש של מאסר, בנוסף לכל עונש אחר, בעבירה זו של אחריות קפידה.

קביעת עונשו של הנאשם בתוך מתחם העונש ההולם

1. בעת גזירת העונש המתאים לנאשם בתוך המתחם, אתחשב בקיומן של נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה:
   • אתחשב לקולא בנטילת האחריות המיידית של הנאשם על מעשיו והודאתו המהירה.
   • אתחשב לקולא בפגיעה של העונש בנאשם.
   • אתחשב לקולא בנסיבות חייו של הנאשם, ובנסיבות שהותו בישראל כפליט מזה כ-11 שנים, ללא תמיכה משפחתית.
   • אזקוף לטובתו של הנאשם את העדרו של עבר פלילי או תעבורתי.
2. לאור כל האמור, כמו גם עקרון אינדיוידואליות הענישה מצאתי למקם את עונשו של הנאשם בכל הנוגע לרכיב המאסר ברף התחתון של מתחם העונש ההולם.

לעניין רכיב הפסילה – אקח בחשבון את פסילת המינימום הקבועה בחוק לצד העבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה (3 חודשי פסילה בפועל). יחד עם זאת – מתוך איזון בין כלל רכיבי הענישה – לא אסתפק בפסילת המינימום.

1. לאור כל האמור, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים:

קנס:

קנס בסך 1,000 ₪ או 10 ימי מאסר תמורתו.

הקנס ישולם עד ליום 13/09/21 .

פסילה בפועל:

פסילה בפועל מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 6 חודשים. מתקופה זו ינוכו ימי הפסילה השיפוטית שריצה מיום 01/09/20.

מובהר בזאת כי הפסילה הסתיימה.

פסילה על תנאי:

פסילה מלקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים וזאת על תנאי למשך 3 שנים.

מאסר על תנאי:

הנני גוזרת על הנאשם 2 חודשי מאסר אשר ירוצו במידה והנאשם יעבור עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף (בלתי מורשה) וזאת תוך שנתיים מהיום.

זכות ערעור תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, ג' תמוז תשפ"א, 13 יוני 2021, בנוכחות הצדדים.