העותרת באמצעות ב"כ עו"ד א' ברונשבאק

המשיבה באמצעות עו"ד י' רוד סליטן ואח' (פרקליטות מחוז י-ם, אזרחי).

בפניי עתירה אשר במסגרתה מבוקש לבטל את החלטת המשיבה, רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול, מיום 8.9.20 - אשר דחתה את בקשת העותרת ליתן לה מעמד של עולה.

בגדר אותה החלטה נקבע כי על העותרת לצאת מהארץ בתוך 45 יום מקבלת ההחלטה. ברם, מכוח החלטות ביניים בערעור דנן, נקבע כי העותרת לא תסולק מהארץ, אף שלא ניתנה לה אשרה זמנית (זאת מאחר ומתן אשרה שכזאת הייתה בגדר שינוי מצב קיים).

לאחר עיון ושמיעה של טענות הצדדים, לא מצאתי לקבל את העתירה מנימוקים שיובהרו להלן;

רקע עובדתי וההליכים עד למתן ההחלטה מושא העתירה:

1. העותרת, ילידת 1987, נולדה בעיר ז'לובין בבלרוס לאם יהודייה ואב בלרוסי. גם אמה נולדה לזוג יהודים (סבה וסבתה של העותרת), אשר התגרשו בשנת 1972 וכל אחד מהם עלה בהמשך בנפרד לישראל וקיבל אזרחות ישראלית, בהיותו יהודי. גם האחים של אם העותרת, אשר אף הם ילדים ליהודייה (סבתה) עלו לישראל והינם היום אזרחי ישראל. העותרת, אביה ואמה, נותרו להתגורר בבלרוס.
2. בשנת 2002 ביקרה העותרת בישראל באמצעות אשרת תייר מסוג ב/2 ביחד עם הוריה ושבה לבלרוס. בשנת 2018 היא נכנסה שוב לישראל, כתיירת עם אותה אשרה (אשרה אשר הייתה בתוקף למספר חודשים). במהלך אותו ביקור הגישה העותרת בקשה לעלייה וזאת מתוקף היותה בת לאם יהודייה, אשר גם שני סביה מצד האם, הם יהודים. אשרת התייר של העותרת הוארכה מעת לעת בשל טיפול בבקשתה וזאת עד ליום 5.3.19.
3. ביום 7.1.19 נערך לעותרת ריאיון בלשכת הקשר "נתיב". אותו תשאול נערך בשים לב לכך שבטופס הבקשה ציינה העותרת בסעיף הדת כי היא "נוצרייה". הטופס מכיל מספר אפשרויות ובכלל זה גם "יהודי", "חסר דת", "אחר". העותרת מטעמיה בחרה כאמור בחלופה של נוצרייה. העותרת התבקשה להסביר מדוע כתבה שהיא נוצרייה. בהתאם להצהרה שנתנה העותרת - היא הוטבלה לדת הנוצרית בערך בגיל שישה חודשים בכנסיית העיר ז'לובין. העותרת הצהירה עוד כי לאחר הטבילה היא ענדה צלב קטן וכן כי היא מכירה את החגים הנוצריים - כגון חג המולד הנוצרי, פסחה, ספאס. העותרת הצהירה עוד בכתב ידה כי היא ביקרה בכנסיית הקבר (של ישו הנוצרי) בירושלים וכי צעדה בנתיב הצליבה של ישו הנוצרי בעיר העתיקה בירושלים. עוד אמרה כי בעיר מולדתה ז'לובין בבלרוס היא ביקרה בכנסייה. בהתאם לתרגום נוטריוני שהגישה העותרת במהלך הדיון (מאחר והיא חלקה על התרגום מטעם המשיבה), צוין עוד ע"י העותרת כי עם ההורים המטבילים: "אני לא מתקשרת" ובאשר לאמונתה אמרה: "באמונה שלי מסתמכת על עצמי ועל כוחותיי הנפשיים". העותרת הצהירה בשולי המסמך כי ההצהרה נערכה על ידה במו ידיה ולחלוטין מתוך רצון חופשי והיא מלאה ואמיתית.
4. לאור דברים אלה, הייתה המלצת הגורמים הרלוונטיים - לדחות את הבקשה, וזאת בהיות העותרת, "בת דת אחרת". אכן, ביום 11.2.19 נדחתה הבקשה על ידי המשיבה וזאת על יסוד קביעה שהעותרת המירה את דתה לנצרות. העותרת הגישה ערר ביום 3.3.19. יוקדם המאוחר ויצוין כי בערר זה היא לא העלתה טענה, אשר הועלתה רק בהמשך, כאילו המראיין מטעם נתיב הכתיב לה דברים שאינם אמת (ר' את הערר נספח ט' לעתירה). לנוכח אותו ערר הוחלט לערוך לעותרת ריאיון כדי לבדוק את אורחות חייה.
5. הריאיון נערך ביום 11.9.19 (ר' נספח 4 לכתב התשובה). במסגרת אותו ריאיון אמרה העותרת כי היא לא משתייכת לאף דת. היא אישרה שאמה עדיין בחיים ומתגוררת בבלרוס וכי לאם אין אזרחות ישראלית ובנוסף "היא כמוני... ללא דת". גם באשר לסבתא, המתגוררת בארץ, היא אמרה שהיא ללא דת. במענה לשאלה מדוע סימנה בשאלון שהיא נוצרייה, אמרה כי אביה סיפר לה שהטבילו אותה לנצרות בגיל קטן כדי למנוע יחס אנטישמי. עוד הוסיפה כי הדבר לא סייע כי היא חשה ביחס אנטישמי בבית הספר. העותרת טענה כי היא גודלה כיהודייה. עת נשאלה במה התבטא הדבר, השיבה שילדים לא רצו לשבת לידה כי היא יהודייה והוסיפה כי אמה סיפרה לה שהיא יהודייה וסיפרה לה על חגים יהודים. כאשר נשאלה איזה מאותם חגים חגגו במשפחה - ציינה רק את חג הפסח. לשאלה העוקבת איך הם חגגו את חג הפסח, השיבה שהייתה מתקשרת לסבתא שלה בישראל. היא הסכימה כי למעשה זה לא היה חג, היא פשוט ידעה שזה חג הפסח. באשר לאביה, אמרה כי הוא נוצרי אורתודוקסי. היא סייגה את אותה תשובה באמירה כי היא לא יודעת זאת בוודאות, מאחר שהוא לא נהג ללכת לכנסייה. עוד אמרה כי אף אחד מבני המשפחה לא הלך לכנסייה ואין להם בבית תמונות מצוירות של קדושים. באשר לאורח החיים שניהלה בחו"ל, השיבה כי לא השתייכה לאף דת ולא הלכה לאף מקום והוסיפה כי גם בארץ אורח החיים שלה לא דתי. כאשר הופנתה לדברים שאמרה בהצהרה הקודמת כי ביקרה בכנסיית הקבר בירושלים, היא ענתה "התכוונתי לכותל המערבי". המראיין השיב בפליאה באומרו "כותל המערבי וכנסייה זה לא אותו דבר...?" ותשובתה הייתה "חשבתי שזה אותו דבר". עת הופנתה העותרת בריאיון לכך שבתצהיר היא אמרה כי ביקרה בכנסייה בעיר מולדתה, טענה העותרת כי את אותו תצהיר היא כתבה "בהמלצת הקונסול, הוא הקריא לי מה לכתוב... התכוונתי לרשום לא ביקרתי בכנסייה...". בהמשך טענה כי היא כתבה דברים שהם לא נכונים - כי כך הקונסול אמר לה. היא טענה כי עשתה כן מאחר וחשבה ש-"הוא מספיק סמכותי בשאלות הללו". בהתייחס לדבריה כי צעדה בנתיב הצליבה של ישו - נשאלה העותרת האם השתתפה במסע הצלב. בעוד באת כוחה טוענת כי העותרת עברה בנתיב מסע הצלב, בדומה לכל תייר אחר ולא כחלק מטקס דתי, אין הסבר שכזה בדברי העותרת בעצמה באותו ריאיון. העותרת בתשובתה לשאלה האמורה, שבה ואמרה - "התכוונתי לכותל המערבי, הייתי בכותל". גם בריאיון זה שבה העותרת על כך שאין לה דת. עם זאת היא אמרה שהיא מגדירה את עצמה כיהודייה וזאת מאחר ואמה וסבתה היו יהודיות, כך היא הגדירה את עצמה כל חייה והדבר מתבטא בדם שלה.
6. לאחר אותו ריאיון נדחה הערר וזאת ביום 3.11.19 (ר' נספח י' לעתירה). נקבע כי למרות טענת העותרת כי היא זכאית שבות, מדובר במי שהמירה את דתה ואף הצהירה כי היא משתייכת לדת הנוצרית ופירטה הדברים. נקבע אפוא כי העותרת היא בת "דת אחרת", ולכן בקשתה נדחתה שוב והיא התבקשה לצאת מהארץ בתוך 30 יום.
7. על אותה החלטה הוגשה עתירה מנהלית קודמת אשר נדונה בפניי במסגרת עת"מ 27021-01-20. עוד בטרם נדונה העתירה, מסרה העותרת הודעה לפיה בהמשך לפנייתה, פסק ביה"ד הרבני האזורי ברחובות כי היא עברה הליך של השבה ליהדות ויש לראות בה כיהודייה לכל דבר. עוד נפסק כי אותו פסק דין ישמש כתעודת המרה ועל משרד הפנים לרשום את הדת והלאום של העותרת כיהודייה (את החלטת ביה"ד הרבני עצמו מיום 11.1.20, ר' בתוך נספח י"ב לעתירה).
8. בכתב התשובה שהוגש בעתירה הקודמת, נטען כי ככל שהעותרת טוענת לשינוי נסיבות על בסיס החלטת ביה"ד הרבני האמור, עליה להגיש בקשה חדשה. נטען כי בנסיבות האמורות יש לסלק את אותה עתירה קודמת על הסף, מחמת אי מיצוי הליכים. אכן, לאחר מספר החלטות, לרבות בעניין אגרה שטרם שולמה, סולקה לבסוף אותה עתירה קודמת וזאת לאחר שנודע כי העותרת הגישה בקשה חדשה ביום 19.4.20 וזו נקבעה לדיון ליום 10.6.20. פסק הדין אשר סילק את העתירה הקודמת ניתן ביום 8.6.20 וזאת רק לאחר שהמשיבה הודיעה כי היא נותנת הסכמתה לכך שהצו אשר מנע את סילוק העותרת מהארץ, יעמוד בתוקף למשך 45 יום - לאחר מתן החלטה מטעם המשיבה, בבקשה החדשה. הסכמה זו היוותה חלק מפסק הדין שניתן.
9. מאחר והעותרת טענה למעשה כי חל שינוי נסיבות שכן היא עברה תהליך של השבה ליהדות, נקבע לה ריאיון לבדיקת אותה הטענה. הריאיון התקיים ביום 10.6.20. העותרת אמרה כי היא מתגוררת עם סבתה בנתיבות ויש לה גם דוד ודודה בנתיבות. ביחס לשאלה האם יש לה הורים או אחים בארץ, היא השיבה שכולם בבלרוס. כאשר נשאלה מה הדת שלה כעת, היא השיבה שהיא יהודייה ובמענה לשאלה מה הייתה הסיבה שעשתה השבה ליהדות, אמרה כי תמיד הייתה ביהדות. במסגרת ריאיון זה היא טענה שלא הבינו אותה נכון וכי כתבה מה שהקונסול אמר לה. היא אישרה שהוטבלה לנצרות בגיל שישה חודשים, אך אמרה כי אין היא זוכרת זאת מאחר והייתה תינוקת (בעניין זה ר' אי בהירות בתרגום ביחס לשאלות 13-12, ואת הסבר הדברים, בשולי הריאיון, בכתב היד של באת כוח העותרת אשר נכחה בריאיון). בריאיון זה היא אמרה כי בתור ילדה היא לא ביקרה בכנסיות וטענה כי היא גם לא מכירה את החגים הנוצריים. במענה לשאלה אם השתתפה במסע הצלב בירושלים השיבה - "לא, אף פעם". כאשר נשאלה מדוע עשתה השבה ליהדות, אם לטענתה כעת היא מעולם לא התנצרה – השיבה: "כי אמרו לי שאני לא יהודייה, זאת הסיבה שאני הוכחתי ברבנות שאני יהודייה". בהתייחס לשאלה מה התהליך אשר היא עברה ברבנות לצורך השבה לדת, השיבה כי הייתה ביחד עם סבתה, וכי הם בדקו את כל המסמכים וראו שמהצד של אמה כולם יהודים במשפחה "והם אישרו שאני 100% יהודייה לפי המסמכים". העותרת התבקשה להסביר כיצד בתחילה סימנה בבקשה כי היא נוצרייה, לאחר סירוב הבקשה אמרה בריאיון קודם שהיא חסרת דת וכעת היא טוענת שהיא יהודייה מאז ומעולם. בתשובתה טענה כי לא אמרה שהיא נוצרייה. לדבריה כאשר הגיעה לארץ לראשונה היא הייתה עם סבתה שהינה יהודייה ואמרה שהיא יהודייה וכך קיבלו ממנה את המסמכים. אך כאשר נסעה לקונסול - "והוא אמר לי מה לכתוב אני כתבתי מה שהוא אמר לי לכתוב בגלל זה זה מה שקרה. שאני רגילה להאמין לנציגים של הרשויות ואני אפילו לא חשבתי שיכול לצאת מצב כזה אני הייתי בטוחה שאני אקבל מסמכים כי אני כל החיים חייתי כמו יהודייה אני גדלתי במשפחה של יהודים". העותרת אישרה כי היא לא עברה ברבנות תהליך של טבילה במקווה, או של לימודי יהדות, אלא באותו יום בו התייצבה בבית הדין הרבני ברחובות נתנו לה מסמך שהיא יהודייה. העותרת אישרה כי היא לא משתייכת לקהילה יהודית בארץ, אך טענה כי היא שומרת שבת, מדליקה נרות וחוגגת את כל החגים. במענה לשאלה כיצד חגגה את חג השבועות, ציינה רק כי הם היו בבית בסגר. באשר לשאלה הנוספת כיצד חגגו את חג הפסח, ציינה רק שכל בני המשפחה היו ביחד. בהמשך לשאלות מנחות - אמרה שכל בני המשפחה נאספו אצל הדודה וכי הם קראו את "התפילה" לפני שהתיישבו סביב השולחן לאכול. היא לא ידעה להגיד באיזה תפילה מדובר ובאשר לשאלה מה אכלו, השיבה שאכלו מצות וסלטים ואינה זוכרת כל מה שהיה בשולחן. על אף מספר שאלות שכיוונו אותה להגיד שהם קראו בהגדה, היא לא אמרה זאת. במענה לשאלה אם היא הולכת לבית כנסת, אמרה כי ביקרה לפני הקורונה בערך בינואר. היא הוסיפה שהייתה גם אצל הבבא סאלי. עוד אמרה כי בשבת שקדמה לריאיון הייתה בבית, הדליקה נרות וסבתה אמרה את התפילה. באשר להליך בביה"ד הרבני, אמרה שבדקו שם את כל ההוכחות שלה ושל סבתה שהיא יהודייה ולאחר מכן היה סוג של דיון עם כשלושה רבנים שאחד מהם שימש כמתרגם (ר' את הריאיון אשר צורף כנספח 7 לכתב התשובה).
10. לאחר הריאיון שוב נבחן עניינה של העותרת, אך ביום 8.9.20 הוחלט לדחות את בקשתה.

ההחלטה מיום 8.9.20:

1. בהחלטה הוזכר כי מדובר בבחינה שניה של עניינה של העותרת וכן צוינו ההליכים הקודמים. הוזכר כי במסגרת העתירה הראשונה הציגה העותרת מסמך השבה ליהדות. מסמך זה נבחן על ידי המשיבה ביום 13.5.2020 ונמצא כי אין בו כדי לתמוך בבקשה למעמד עולה ולכן הבקשה סורבה. עם זאת, וכמחווה של רצון טוב, זומנה העותרת לראיון ביום 10.6.20, במסגרתו ניתנה לה האפשרות להציג את טעמיה בנוגע לשיבה ליהדות ובכלל. ההחלטה מפרטת את הדברים שעלו בריאיון, ומוצאת בסופו של יום, כי מסמך ההשבה ליהדות ניתן לעותרת על בסיס המסמכים שהציגה לביה"ד הרבני ולא על סמך פעולה אשר בה היא נקטה. המשיבה הדגישה את העובדה שבעבר העותרת ציינה מיוזמתה ומרצונה החופשי בסעיף הדת כי היא נוצרייה וגם תשאול מעמיק שנערך לאחר מכן, לא הוליד מסקנה אחרת. ההחלטה מפנה לתצהיר שנערך ברוסית, בכתב ידה של העותרת, ואשר במסגרתו היא הצהירה כי הוטבלה לנצרות בגיל שישה חודשים בכנסייה בעיר מגוריה, לאחר מכן ענדה צלב, ביקרה בכנסייה והיא אף מכירה חגים נוצריים. עוד מפנה ההחלטה לכך שהעותרת הצהירה כי ביקרה בכנסיית הקבר והשתתפה במסע צלב בעיר העתיקה בירושלים. בנסיבות אלו לא נמצאו טעמים חדשים שיש בהם כדי לקבל את בקשת העותרת לקבלת מעמד עולה ולכן סורבה הבקשה. בשולי ההחלטה צוין כי הואיל והטעם של השבה ליהדות נבחן פעמיים ונדחה, נמצא שיש בכך מיצוי הליכים ובאפשרות העותרת להגיש עתירה לביהמ"ש לעניינים מנהליים.

תמצית טענות העותרת:

1. העותרת טוענת כי הוסבר לה שההחלטה להטביל אותה נועדה להציל את בני המשפחה מגילויי אנטישמיות בבלרוס, אך בפועל היא לא קיימה את מנהגי הנצרות, לא האמינה בישו ולא התפללה בכנסייה. לטענתה היא קיבלה את חינוכה הדתי מאמה ומסבתה היהודיות, וכי היא תמיד הייתה מודעת ליהדותה וחשה קשר ליהדות ולהיסטוריה היהודית. לטענתה, היכרותה את החגים הנוצריים, אינה עולה על מודעות של כל אדם משכיל לחגים אלה, היא לא חגגה אותם ואין להם ערך רוחני מבחינתה. לדבריה, כאשר ביקרה בישראל בשנת 2002 עם הוריה, היא הגיעה לאתרים קדושים לעם היהודי כגון הכותל המערבי וכן ביקרה באתרים הקדושים לנצרות, אך עשתה זאת בהיות אלה מהווים אתרי תיירות.
2. לטענת העותרת נציג נתיב הוא שהורה לה לערוך את התצהיר בהתאם לנוסח שהוא הכתיב לה, והיא נעתרה לכך לנוכח סברתה כי מדובר באיש חוק. לדבריה, הדברים שנכתבו בתצהיר אינם אמת. העותרת טוענת למחדלים בדרך הטיפול בבקשתה, כאשר במקביל היא שוהה בארץ ללא אשרה ולכן אינה יכולה לקבל טיפול רפואי ואף לא לעבוד לפרנסתה. היא מדגישה כי נאלצה לפנות מספר פעמים בבקשה לזרז קבלת החלטה בעניינה וכן מפנה לשיחות טלפון שקיימה עם גורמים אצל המשיבה, כאשר זו השתהתה בטיפול בעניינה.
3. לגופם של דברים, טוענת העותרת כי עולה תחושה של החלטה מוקדמת שלא להעניק לה אזרחות בכל מחיר, לרבות בדרך של עריכת ריאיון למראית עין בלבד. מההחלטה עולה כי פסיקת ביה"ד הרבני ברחובות נבחנה על ידי המשיבה כבר ביום 13.5.20 וכבר אז נמצא שאין באותה החלטה לסייע לעותרת. חרף זאת, לא נמסרה על כך הודעה לבית המשפט במסגרת העתירה הקודמת. לנוכח העובדה שהחלטת ביה"ד נבחנה כבר ביום 13.5.20, הרי שהריאיון ביום 10.6.20 בוצע למראית עין בלבד ולא ברור מהו אותו "רצון טוב" שהוביל לעריכתו. העותרת העלתה עוד טענות באשר לאופן תרגום הראיונות המבוצעים במשרד הפנים. באשר לריאיון האחרון, צוין כי במועד זה הייתה העותרת מלווה בבאת כוחה, אך המתורגמנית שוחחה עם העותרת טלפונית והדבר לא אפשר לעצור תרגום לקוי, בזמן אמת.
4. העותרת מאשרת כי היא לא השתייכה לקהילה יהודית בארץ, אך טוענת כי היא מקיימת אורח חיים יהודי. העותרת אמרה כי הקביעה שהחלטת ביה"ד נשענה על מסמכים ולא על פעולה היא שגויה. לדידה נותנת ההחלטה, מטעם המשיבה, אינה בקיאה בדין העברי אשר על בסיסו ניתן להשיב אדם ליהדות. לא כל הליך של השבה טעון טקס ומכל מקום היה על המשיבה לפנות לביה"ד לברר את הנושא. העותרת טענה עוד לרצף של טעויות עובדתיות שנפלו בהחלטות המשיבה; היא שבה וטענה כי אינה בת לדת אחרת. היא הדגישה כי היא הושבה ליהדות על ידי ביה"ד רבני אזורי ברחובות. עוד טענה, כי היא מנהלת אורח חיים יהודי וכי מעולם לא ניהלה אורח חיים נוצרי. לדבריה היא מדליקה נרות בשבת, שומרת שבת וחוגגת חגים יהודיים. לטענתה, תשובותיה סולפו והוצאו מהקשרן ולאופן ניהול הריאיון האחרון עם המתורגמנית יש חלק ניכר בסילוף הדברים. אכן, בטרם ההשבה ליהדות היא הצהירה שהיא חסרת דת, אך זאת מאחר ואז לא ניהלה אורח חיים דתי כלשהו. ההחלטה הראשונה התבססה על הכתבה של נציג נתיב שביקש להכשילה. ביקוריה באתרי דת נוצריים עם הוריה, בשנת 2002, היו לעניין תיירותי בלבד. לא ניתן משקל מספק לזיקתה לארץ ובכלל זה העובדה שקרובי משפחתה מצד האם מתגוררים בישראל כאזרחים. לטענתה, היא הוכיחה את חזרתה ליהדות בצורה משכנעת והיא אף הפנתה למקרים אחרים שנדונו בביה"ד הרבני באשר להשבה ליהדות.
5. העותרת טוענת כי היא לא המירה את דתה. היא הוטבלה, שלא מבחירתה, בהיותה תינוקת, ומתוך מטרה למלטה מפני אנטישמיות של המקומיים. לטענתה, גדלה בבית חילוני, נטול סממנים דתיים, מכל סוג שהוא. את חינוכה היהודי קיבלה כאמור לעיל מאמה ומסבתה. לא היה מקום לקבוע כי היא המירה את דתה. לטענתה, היא עמדה בנטל הראשוני הנדרש ממנה להוכחת זכאות לשבות ולאזרחות ישראלית. סירוב המשיבה להעניק לה אזרחות, אינו מגובה בראיות בעלות משקל מספק. העותרת הוסיפה כי המשיבה, כרשות מנהלית לא עמד בחובתה לנמק החלטותיה כדבעי, והחלטתה שרירותית ובלתי מבוססת. העותרת הפנתה לפסיקה לפיה במקרים בהם יש פגיעה חמורה בזכויות היסוד, אין לבסס החלטה מנהלית על תשתית עובדתית מסופקת. נטען כי לאחר שהעותרת עמדה בנטל הראשוני להוכחת זכאותה, על המשיבה מוטלת החובה לסתור את הראיות. על בסיס האמור נטען כי אף בהיבט הדיוני כשלה המשיבה ויש לבטל את החלטתה.

תמצית טענות המשיבה:

1. המשיבה טענה כי דין העתירה להידחות על הסף בשל חוסר ניקיון כפיי העותרת שכן זו השמיטה את עובדת שהייתה בישראל משך תקופה ארוכה שלא כדין. לגופם של דברים טענה כי החלטתה מפורטת ומנומקת היטב ואין מקום להתערב בה. בדיקתה העלתה כי העותרת היא בת ל- "דת אחרת" וככזו היא אינה זכאית למעמד עולה מכוח חוק השבות התש"י-1950 (להלן: "חוק השבות"). המשיבה מדגישה את בחירת העותרת לציין בטופס הראשון את היותה נוצרייה, הגם שהייתה יכולה להצהיר כי היא חסרת דת או יהודייה. בהתאם לפסיקה יש משקל רב להצהרת אדם על השתייכותו הדתית. הדברים יפים במיוחד כאשר אדם מצהיר על התנהגות מכוונת ומודעת, שממנה עולה כי הוא נכנס בקורתה של הדת האחרת ואימץ את סמליה. נטען כי בעניינה של העותרת, קיימות אינדיקציות ברורות כי היא המירה את דתה וכי היא משתייכת לדת הנוצרית; העותרת מילאה את הסעיף בהתאם לדת אותה תפסה כדתה. כמו כן, הצהירה כי ביקרה בכנסיות הן בעיר מגוריה בבלארוס והן בארץ, וכי אף ערכה מסע צלב בירושלים וענדה צלב. בתצהיר היא לא פרטה דבר הקשור ליהדותה ולא סיפרה כי ביקרה באתרים יהודיים. בראיונות שנערכו עימה לא תיארה אורח חיים המלמד על זיקה ליהדות. רק לאחר שהעותרת הבינה את משמעות הצהרתה, טענה לראשונה כי אולצה לכתוב את שכתבה. עיון בתשובותיה לראיון שנערך לה לאחר הגשת הערר מעלה כי חלק מתשובותיה אינן אלא ניסיון למקצה שיפורים, וחלק מהתשובות לא רק שאינן מניחות את הדעת אלא אף מעלות תהיות. כך, למשל, טענה העותרת כי סברה שהכותל המערבי וכנסייה זה אותו אתר ולאחר מכן סיפקה הסבר זהה לשאלה אחרת לגמרי. העותרת מסרה בראיון כי היא חסרת דת, כמו אמה וסבתה, אולם לאחר מכן טענה כי היא יהודייה וכי כך גודלה. הטענה כי אמה של העותרת חסרת דת היא תמוהה, נוכח העובדה שהאם היא שהטבילה את העותרת לנצרות בהיותה תינוקת.
2. המשיבה חלקה על טענת העותרת כאילו - הריאיון ביום 10.6.20, התקיים שלא בלב פתוח, הואיל והמשיבה החליטה עוד טרם לכן ביום 13.5.20, שאין בהליך בבית הדין הרבני, לשנות את עמדתה. נטען כי הריאיון נערך בלב פתוח ונפש חפצה. הריאיון האחרון נועד לבחון האם יש ממש בטענה בדבר שינוי נסיבות לנוכח השבה ליהדות. לנוכח טענות חדשות היה צורך בבירור עובדתית, אשר הצדיק הריאיון. גם אם ההחלטה מיום 13.5.20 לא הובאה לידי העותרת, הדבר לא נבע מרצון להסתירה, שכן אין בכך טעם. לכל היותר מדובר בטעות טכנית. מכל מקום באותה החלטה ממאי, לא הייתה התייחסות לנסיבות החדשות.
3. המשיבה טענה כי יש לדחות את טענות העותרת גם ביחס להחלטת בית הדין הרבני. באשר לטענה בדבר השבה ליהדות, מבקשת העותרת, למעשה, לאחוז את החבל משני קצותיו; מצד אחד היא טוענת כי אינה בת "דת אחרת", ומצד שני טוענת כי יש בידיה פסק דין "חלוט", המשיב אותה ליהדות. אלא שאם העותרת, כטענתה, מעולם לא עזבה את היהדות, לא היה מקום לפנות לבית הדין בהקשר זה ולא היה לאן "להחזירה". מה גם שהחלטת בית הדין אינה קובעת כי העותרת לא עזבה את הדת היהודית, אלא כי עברה הליך השבה. לטענת המשיבה, החלטת בית הדין אינה מחייבת אותה והיא מהווה נתון נוסף במארג הכללי של הנסיבות. הסמכות להעניק אשרת עולה נתונה לשר הפנים לבדו, והוא האציל את סמכותו לגורמי רשות האוכלוסין. בית הדין מוסמך לענייני מעמד אישי, אך אין לו סמכות לקבוע מיהו יהודי לעניין חוק השבות, ואין לו סמכות לערוך "השבה ליהדות", שיש לה נפקות לעניין חוק השבות. יתרה מזו, מעיון בהחלטת בית הדין לא ברור אלו נתונים ועדויות הובאו בפניי בית הדין. כך לא ברור האם בית הדין היה מודע לשהותה הבלתי חוקית של העותרת בישראל והאם הובא בפניו תוכן התצהיר עליו חתמה. גם במסגרת העתירה, כמו גם בראיון, נמנעת העותרת מתיאור הליך ההשבה שעברה ועומדת על טענתה כי לא עזבה את הדת. כאמור, בכך סותרת עצמה העותרת מיניה וביה, באופן המקשה לקבל ממנה גרסה אחת סדורה.
4. נוכח המפורט, ובשים לב לראיות האובייקטיביות שנאספו בעניינה של העותרת, עמדת המשיבה היא כי ההחלטה לדחות את בקשתה לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות היא החלטה סבירה ביותר וכי אין מקום להתערב בה.

דגשים מהדיון שהתקיים:

1. בעת הדיון בעתירה נדרשה ב"כ העותרת באופן פרטני לשיבושים שחלו לטענתה בתרגום דברי העותרת ובאופן רישום תשובותיה. בהקשר זה שטחה את התשתית העובדתית, תוך הוספת הסברים והבהרות לדברים שאמרה מרשתה בזמן אמת. בכלל האמור, היא הגישה גם תרגום נוטריוני של התצהיר מיום 7.1.19 (התרגום נסרק לתיק לאחר הדיון). לטענתה, לא היה מקום להסיק מהתשתית העובדתית כי מרשתה הפכה להיות בת דת אחרת. בכלל זה היא נדרשה גם לריאיון האחרון אשר בו נכחה, בעוד המתורגמנית לקחה חלק בדיון באמצעות טלפון. במהלך הדיון ציינה כי מאז נערך הריאיון האחרון, העותרת כבר אינה מתגוררת עם סבתה, אלא עברה לגור בבת ים, ושם היא גם מצאה קהילה דתית דוברת רוסית, אשר אליה היא משתייכת. במהלך טיעונה ביקשה להציג תמונות מבית הכנסת שם. מאחר ולא הייתה מחלוקת כי חומר זה לא היה חלק מהתשתית הראייתית של המשיבה, בעת מתן ההחלטה, אותן תמונות לא הוצגו.
2. ב"כ המשיבה ציינה מנגד - כי לא ניתן לקבל את הטענה שלנציג נתיב יהא כביכול שיקול זר בעטיו יגרום לעותרת לתקלה. גם אם נציג נתיב סייע בניסוח הדברים אשר בתצהיר, מדובר באותם הדברים שאמרה לו לפני כן העותרת בעצמה. יש מקום להנחה שהעותרת לא הייתה חותמת על התצהיר, ככל שהוכתבו לה דברים שאינם אמת ואשר לא אמרה. במענה לשאלת ביהמ"ש הבהירה ב"כ המשיבה - כי המשיבה אינה מצפה שהעותרת תעבור תהליך של גיור, כתנאי לכך שיינתן לה מעמד של עולה. אכן די בתהליך של השבה לדת, אך תהליך זה יש לבחון מבחינה מנהלית ומסקנת המשיבה הייתה כי תהליך שכזה לא התקיים. המשיבה מפנה לכך שביה"ד הרבני האזורי ברחובות למעשה בדק את הניירת התומכת בכך שבני משפחת העותרת מצד אמה - הם יהודים. באשר לכך, לא הייתה מעולם מחלוקת ולפיכך קביעת ביה"ד, אין בה למעשה להוות שינוי נסיבות של ממש. ככל שהיה עולה כי התקיים תהליך ממשי של שיבה ליהדות (כגון השתייכות לקהילה דתית, תהליך של לימוד וכיו"ב), וזה היה עולה מהחלטת ביה"ד - היו הדברים נשקלים. הודגש כי סמכויות בית הדין הרבני נוגעות להליכי נישואין וגירושין, בעוד הסמכויות בהתאם לחוק השבות, נתונות למשיבה ולה בלבד. המשיבה אינה חולקת על זכותה של העותרת לשוב עם בקשה חדשה בעתיד ולהוכיח כי עברה אכן בפועל הליך ממשי של שיבה ליהדות. המשיבה לא הסכימה עם זאת כי העותרת תישאר בארץ במקביל לבדיקת בקשה חדשה, ככל שזו תוגש כבר כעת.

הכרעה:

1. סעיף 1 לחוק השבות קובע כי כל יהודי זכאי לעלות ארצה. סעיף 2א' לחוק האזרחות התשי"ב-1952 קובע כי כל עולה לפי חוק השבות יהיה לאזרח ישראלי מכוח שבות. המונח יהודי הוגדר בסעיף 4ב' לחוק השבות כך: "מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת". כלומר, מקום בו סבורה הרשות כי הפונה הינו בן דת אחרת, הרי שהוא לא יהיה זכאי להיות עולה מכוח שבות. דבר זה חל גם על מי שנולד לאם יהודייה, אך במהלך חייו אימץ לו דת אחרת.
2. הקביעה האם אדם הינו בן דת אחרת מוכרעת על בסיס ראיות מנהליות, כאשר האופן בו אדם מצהיר על עצמו, הוא בעל חשיבות בגדר אותן ראיות. ר' בג"ץ 11529/04 דרונוב נ' משרד הפנים מינהל האוכלוסין (19.12.07). באותו מקרה העותרת נישאה לרוסי נוצרי וכאשר הגישה בקשה לעלות לישראל היא הצהירה בשאלון שהיא נוצרייה. על אף שהעותרת שם הציעה בהמשך הסברים שונים לאופן רישום זה, משרד הפנים לא קיבל הסבריה וביהמ"ש אכן מצא כי יש חשיבות לאופן בו מצהיר אדם על דתו. בהקשר זה ר' עוד -בג"ץ 6710/09 אירינה טריבושניה נ' משרד הפנים, מנהל האוכלוסין (3.11.09); בג"ץ 9988/09 צ'רנוב נ' משרד הפנים – מנהל האוכלוסין (3.11.10); בג"ץ 10399/09 VOLCOV נ' שר הפנים - מדינת ישראל (12.10.2010);); בג"ץ 1239/16 גרוזדייב נ' רשות האוכלוסין וההגירה (11.7.17).
3. הפסיקה קבעה כי המסלול בו מתקבלות זכויות עולה מכוח חוק השבות הוא מסלול ייחודי ומקוצר והוא פותח פרצות למבקשי מעקף, באופן המחייב זהירות רבה. ממילא מתפקידה של המשיבה לערוך בחינה זהירה של התשתית הראייתית המונחת בפניה ולא בנקל יתערב ביהמ"ש בהחלטה המנהלית המצויה בד' אמות סמכויותיה.
4. במקרה דנן העלתה בדיקת המשיבה על בסיס ראיות מנהליות שנאספו כי העותרת על אף שנולדה לאם יהודייה וסבתה יהודייה, עברה להיות בת דת אחרת. העובדה שאם העותרת אפשרה להטביל אותה לנצרות, עולה בקנה אחד עם מסקנה זו. העובדה שהעותרת טענה כי כל חייה חונכה ליהדות על ידי אמה וסבתה - בעייתית, מקום בו עלה בדיון כי סבתה עלתה לארץ כאשר העותרת הייתה עוד ילדה צעירה מאוד בגיל חמש. עוד עלה מדברי העותרת בעצמה, כי הן סבתה והן אמה, אינן דתיות וממילא יש לתמוה כיצד היא חונכה על ידן ליהדות. במענה לראיונות שנערכו לעותרת, היא לא ציינה סממנים יהודיים מובהקים. כך לדוגמה אמרה שבפסח קראו תפילה. היא לא השתמשה במונח "ליל הסדר", לא השתמשה במונח "הגדה" וכיו"ב. למיטב הבנתי העותרת גם לא העלתה טענה כי היא השתייכה לקהילה יהודית - בבלרוס או בארץ. עובדות אלה, בתוספת הרישום האינסטינקטיבי הראשוני עת הציגה עצמה כנוצרייה, תומכים במסקנת המשיבה. מכל מקום, לא ניתן לומר כי החלטת המשיבה, בנסיבות אלה הינה בלתי סבירה באופן קיצוני.
5. עוד צודקת המשיבה בטענתה כי ההליכים בביה"ד הרבני ברחובות אינם מחייבים אותה והם יכולים להוות רק ראיה מנהלית נוספת, בגדר כלל הראיות המונחות בפני המשיבה. עם זאת, עדיין מוטל על המשיבה לבדוק בעצמה, האם אכן התקיים הליך של שיבה לדת - ולאחר הריאיון האחרון היא לא מצאה כי זה התקיים באופן מספק. עלה, כי מאז ההחלטה הקודמת לא ביצעה העותרת הליך אופרטיבי משמעותי וממשי. ביה"ד למעשה הסתפק בבדיקת מסמכים המוכיחים את יהדות אמה וסבתה של העותרת, אך באשר לכך מעולם לא הייתה מחלוקת. ממילא אין רבותא לאותה ראייה מנהלית (החלטת ביה"ד) אשר אותה הציגה העותרת כשינוי נסיבות.
6. לא ברור האם ביה"ד ידע על הדברים שפורטו בתצהיר העותרת ובראיון שקדם להליכים בפניו, ומכל מקום ביה"ד נעדר סמכות להכיר ביהדות - לעניין חוק השבות. בהקשר זה ר' בג"ץ 9740/16 נינה נ' משרד הפנים רשות מינהל האוכלוסין (עפולה) (20.4.17). באותו מקרה טענה העותרת כי היא התגיירה והיא המציאה אישור מביה"ד הרבני על יהדותה. בימ"ש עליון קבע כי ביה"ד נעדר סמכות להכיר ביהדות לעניין חוק השבות: "טענת העותרת לפיה אם הכיר בית הדין בגיורה, יהא זה בלתי מתקבל על הדעת שמשרד הפנים לא יעניק לה מעמד, שובה את הלב. דא עקא, יש הבדל בין הכרה בגיור במשמעותו ההלכתית, לבין הענקת מעמד מכוחו לפי חוק השבות". באותו מקרה דובר בבחינת כנות הגיור והדברים יפים בהתאמה לעניין השבה ליהדות. קביעת ביה"ד לא מחייבת את הרשות המוסמכת לעניין חוק השבות והיא מהווה ראיה מנהלית שעל הרשות לבחון וזאת בכלל שאר הראיות המנהליות הרלוונטיות.
7. עוד אפנה בהקשר זה לדברים שהביאה המשיבה בתשובתה ונאמרו על ידי נשיא בימ"ש זה, כב' השופט אהרן פרקש בה"פ 23571-10-18 אדרי ואח' נ' שר הפנים ואח':

"לא נעלמה מעיניי החלטת בית הדין הרבני בבאר שבע שקבע כי המבקשים הם בנים לאם יהודייה ולאב שאינו יהודי, אולם לא מצאתי לנכון להסתמך על החלטה זו משני טעמים עיקריים: ראשית, החלטת בית הדין אינה מחייבת על פי החוק, כפי שהובא לעיל לפי סעיף 3א(א) לחוק המרשם, באשר היא לא ניתנה אגב ענייני נישואין וגירושין של תושב. שנית, לא הובאו לפניי הנתונים על סמך מה קבע בית הדין את שקבע, איזו דרישה וחקירה ביצע והאם לקח בחשבון שיקולים מעבר למסמכים שהוצגו לו. בכל הנוגע לראיות שהוצגו לפניי בהליך זה, אין בהחלטת בית הדין כדי לשנות ממסקנתי שהראיות אינן מספיקות להוכחת יהדות לצורך תיקון הרישום במרשם האוכלוסין."

(ניתן ביום 21.4.20 ובעניין פסה"ד שם, תלוי ועומד בימים אלה בביהמ"ש העליון ע"א 3553/20).

1. במקרה דנן, העותרת בעצמה לא מתארת בעתירה תהליך השבה משמעותי וממשי אשר עברה ורק בעת הדיון בעתירה, ניסתה להפנות לאירועים מתאריכים המאוחרים למועד ההחלטה מושא העתירה. יש לזכור כי המשיבה לא הייתה צד להליך בביה"ד הרבני ופסק הדין שם אינו מחייב אותה ומכל מקום, הסמכויות לפי חוק השבות, אינן נתונות לאותו בית דין. איני מקבלת את טענת העותרת כי היה על המשיבה לפנות לבית הדין כדי לברר מהות ההליך שם. הנטל הוא על העותרת לשכנע את המשיבה כי היא זכאית מכוח חוק השבות וכי לא חל הסייג של "אינו בן דת אחרת" ובנטל זה היא, בסופו של יום, לא עמדה.
2. גם אם נפלו אי דיוקים בתרגום דברי העותרת, לא התרשמתי כי מדובר בשגגות מהותיות המובילות למסקנה שונה. הטענה כאילו העותרת חתמה על תצהיר ברוסית בכתב ידה הכולל דברים שאינם אמת משום שכך אמר לה איש סמכות לעשות - היא טענה שאינה משכנעת. המשיבה אינה חולקת על כך שהעותרת היא בת לאם יהודייה ולא נראה כי נציג נתיב הינו בעל אינטרס להכשיל את העותרת. ניתן למירב להניח לטובתה כי הוא סייע בניסוח משפטי של דבריה, אך עדיין מדובר מבחינה מהותית באותו המידע אשר היא בעצמה אמרה עובר להעלאת הדברים על הכתב.
3. לא ניתן לקבל הסברים בדיעבד אשר מנסה להעלות ב"כ העותרת וכאשר אין להם יסוד בתצהיר ובשני הראיונות. כך לדוגמה, עת נשאלה העותרת האם השתתפה במסע צלב, ככל שכוונתה הייתה לומר כי עברה באתרים הרלוונטיים כתיירת בלבד ולא בהקשר דתי, היה מצופה כי העותרת בעצמה תבהיר זאת באחד משני הראיונות אשר נערכו לה. המענה של העותרת לשאלה אם השתתפה במסע צלב - כי היא התכוונה שהייתה בכותל המערבי, היא תשובה תמוהה, אשר אינה מתיישבת עם הטענות המאוחרות של באת כוחה. צודקת ב"כ המשיבה בהפנייתה לכך שבשולי הריאיון האחרון ניתנה אפשרות לב"כ העותרת להוסיף הערות בכתב יד והיא הוסיפה הסתייגויות רק ביחס לתרגום של שתי שאלות ותשובות. יש מקום להנחה כי לו סברה ב"כ העותרת שתיעוד הריאיון פגום באופן משמעותי - היא הייתה מציינת אף זאת במסגרת אותה הערה ולא מסתפקת בהסתייגות התחומה שהעלתה שם.
4. עלה בעת הדיון כי אין מחלוקת שהעותרת נולדה לאם יהודייה והמשיבה גם אינה מתנגדת לכך שכאשר יהא שינוי נסיבות ממשי היא תוכל לשוב ולפנות עם בקשה חדשה. הובהר כי בקשות נבחנות מעת לעת בלב פתוח ונפש חפצה, כאשר למשיבה אין עניין בהכרעה זו או אחרת. ממילא אם תיאספנה ראיות מנהליות מספקות לשינוי המסקנה כי העותרת היא בת לדת אחרת, חזקה כי אלו תתקבלנה ותולדנה מסקנה אחרת.

בבג"ץ 792/13 פלונית נ' שר הפנים (30.12.15) נאמרו הדברים הבאים:

"ציינו באוזני ב"כ העותרת כי על פני הדברים מצוי לעת הזאת נושא השיבה ליהדות בשיקול דעת קונקרטי ופרטני של הרשות, וייתכן מטעמים מעשיים שאין מקום לחדדו... עם זאת, מבחני סבירות ושכל ישר, הדעת נותנת שככל שבוחרת העותרת במסלול שבות, עליה להראות שיבה ליהדות לא רק באי ביקור בכנסייה שעליו היא מצהירה, אלא גם בהשתייכות לקהילה יהודית באופן פעיל, כך שגורם אחראי בקהילה יוכל להצהיר בפני הרשות על פעילותה, ובכך צעד משמעותי לכיוון השיבה, ואיננו נוטעים מסמרות באשר לבדיקת הרשות בהקשר זה ומעבר לו".

בדומה, ראוי כי תפעל גם העותרת שבפניי. ככל שזו תחל להשתייך לקהילה יהודית במקום אליו תעבור להתגורר (בין בסמיכות לבית הוריה בבלרוס או בין במקום אחר), או תחל במעשים אחרים המעידים על כך שהיא חזרה לחיק היהדות, תהא פתוחה בפניה הדרך להגיש בקשה חדשה ולהציג ראיות על כך וחזקה כי הדברים יישקלו אז בנפש חפצה.

1. באשר לטענות העותרת בדבר התמשכות ההליכים אצל המשיבה - בעוד היא נמצאת בארץ ללא אפשרות לעבוד או לקבל ביטוח רפואי, אזכיר כי העותרת היא שבחרה להגיש את הבקשה בעת שהותה כאן ואף להישאר לאחר מכן בארץ מכוח החלטות שיפוטיות. העותרת הייתה יכולה להגיש את בקשתה גם במקביל להמשך שהותה בעיר הולדתה ומגוריה וכך היא יכולה לעשות גם בעתיד ככל שתמצא כי חל שינוי המצדיק הגשת בקשה חדשה.
2. במהלך הדיון טענה העותרת כי כבר כעת קיים שינוי עובדתי שכזה, על יסוד המעבר שלה לבת ים והשתייכותה לקהילה שם. לא אוכל להידרש לטענות אלו, שכן הן לא הונחו בפני המשיבה ואת החלטתה יש לבחון על יסוד התשתית הראייתית שעמדה בפניה, עובר למתן ההחלטה. ככל שהעותרת סבורה שדי באותם שינויים מהעת האחרונה כדי לשכנע במסקנה שונה, היא תפעל כהבנתה.

בהמשך לאמור, העתירה אפוא נדחית.

בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.

צו הביניים יוותר בתוקפו עד ליום 31.1.21 וזאת כדי לאפשר לעותרת להיערך לחזרה לארצה.

פסה"ד ישלח לצדדים.

ניתן היום, ז' טבת תשפ"א, 22 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.