לפניי בקשה למתן סעד זמני בערעור המורה למשיבה, רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות), שלא להרחיק את המבקשת מן הארץ, עד להכרעה בערעור שהגישה על פסק דינו של בית הדין לעררים (כב' הדיינת באפי תם, ערר 3225/19, מיום 6.8.20).

1. עיקרי העובדות שלעניין

המבקשת, אזרחית נפאל, ילידת 1985, נכנסה לארץ ביום 3.12.06, כעובדת בענף הסיעוד, ברישיון ב/1 שהוארך מעת לעת עד ליום 19.2.17 (תום תרופת העסקתה אצל מעסיקה שנייה). במהלך השנים הללו המבקשת יצאה ונכנסה לישראל מספר פעמים (שבה לאחרונה לישראל ביום 12.2.17).

לאחר כשנתיים, בהם שהתה המבקשת בישראל ללא אשרה כדין, הגישה המבקשת ביום 4.2.19, לרשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות), בקשה לקבלת מקלט בישראל (הבקשה צורפה כנספח ב' לתגובת הרשות). המבקשת זומנה לרשות לצורך קיום ראיון, וזה התקיים ביום 29.4.19. ביום 5.6.19 התייצבה המבקשת ביחידת ה-RSD וקיבלה את החלטת הרשות מיום 1.6.19, הדוחה את בקשתה (ההחלטה צורפה כנספח ה' לתגובת הרשות).

ביום 3.7.19 הוגש ערר בבית הדין בתל אביב, וניתן סעד זמני המונע צעדי אכיפה נגד המבקשת, לאחר שהפקידה ערבות בסך 7,000 ₪, שהיוותה תנאי למתן הצו. ביום 6.8.20 התקיים דיון בבית הדין לעררים, בנוכחות המבקשת ובא כוחה בסיומו ניתן פסק הדין נשוא הערר. בית הדין דחה את הערר והורה למבקשת לעזוב את הארץ תוך 14 יום, או לפנות לרשות בעניין זה (לאור מגפת הקורונה).

המבקשת לא עזבה את ישראל, וביום 21.9.20 הוגש הערעור ולצידו הבקשה לצו ביניים.

2. טיעוני הצדדים בתמצית

המבקשת טוענת כנגד ההליך שנערך לה ברשות. לטענתה לא היה מקום לקיים הליך מהיר בעניינה. עוד טוענת המערערת כי לאור טיעוניה בערעור, היה על הרשות לקבל את בקשתה למעמד, ולכל הפחות לערוך לה ראיון מקיף. המבקשת מוסיפה וטוענת כי בית הדין לא שעה לטיעוניה ואישר את החלטת הרשות, על אף שהמבקשת ביססה טענת מקלט.

הרשות טוענת כי לא נפל פגם לא בהתנהלותה שלה, וודאי שלא בהחלטת בית הדין. לטענת הרשות, על אף החשש עליו הצביעה המבקשת לרדיפה על רקע תמיכתה ותמיכת בני משפחתה במפלגת המלך, היא ביקרה בנפאל מספר פעמים, עזבה את ארצה עם דרכון כדין, ומעל הכל, הגישה את הבקשה למעלה משנתיים לאחר שחזרה לישראל.

3. דיון והכרעה

כידוע, הכלל הוא כי על המבקש סעד זמני בשלב הערעור להראות כי סיכויי ערעורו טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שאם תידחה בקשתו ייגרם לו נזק בלתי הפיך.

היינו, שני שיקולים עומדים ביסוד ההחלטה בדבר הענקת סעד זמני – האחד, מאזן הנוחות. השני – סיכויי הערעור להתקבל (בר"ם 3958/11 חכמון נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה תל אביב (פורסם בנבו, 2011). האיזון בין שני שיקולים אלה נעשה במסגרת "מקבילית כוחות", שמשמעותה היא כי ככל שסיכויי הערעור גבוהים, כך ניתן למעט בדרישת מאזן הנוחות ולהיפך (עע"ם 1903/14 ארגש גודינה טרספה נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 2014). עם זאת, ככלל, יש ליתן מעמד בכורה לשיקולי מאזן הנוחות (ראו: עע"ם 4326/13 יונס הלהלו נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 2013); עע"ם 5937/13 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הפנים (פורסם בנבו, 2013); עע"ם 5065/13 Bokro Chass נ' משרד הפנים, (פורסם בנבו, 2013). עע"מ 3880/19 אמאל אבו ח'אלד נ' שר הפנים (פורסם בנבו, 2019); עע"מ 3342/20 (נטליה) חיה נוביצקי נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 21.07.2020, להלן: עניין נוביצקי). להלן אבחן שיקולים אלו בענייננו.

אשר לסיכויי הערעור – אלו אינם גבוהים. במסגרת הריאיון ביחידת מבקשי המקלט טענה המבקשת, כי היא חוששת לשוב לארצה בשל עימותים בין מפלגת מאוסט, למפלגת המלך בה היא תומכת. עם זאת, לבד מטענתה לפיה היה ניסיון של מפלגת מאוסט לגייס את המבקשת לשורותיה לפני כשבע עשרה שנה, המבקשת לא עמדה על חשש ספציפי, וציינה כי לא היו לה כל בעיות מול הרשויות בארצה. המבקשת ציינה בראיון כי הגיעה לארץ מסיבות כלכליות, ולכן פנתה בבקשת מקלט רק לאחר שלא נותרה לה עבודה בארץ. לאור השיהוי הרב בהגשת הבקשה למקלט (כשנתיים מאז ששבה מארצה) ומשלא עלה בראיון חשש מיוחד למבקשת בארצה, קבע בית הדין כי החלטת הרשות בהליך מהיר לדחות את הבקשה, ניתנה כדין. בית הדין עמד על כך שרק בדיון לפניו העלתה המבקשת טענה לפיה היא חוששת לשוב לארצה בשל השתייכותה לנצרות. לטענת המבקשת בבית הדין, היא התנצרה בביקורה האחרון, והיא חוששת מתגובות הבודהיסטים בארצה. בית הדין דחה את הטענה כיון שלא נטענה בראיון שנערך למבקשת ולו ברמז, אלא להפך, בראיון אמרה המבקשת כי היא בודהיסטית ושללה חשש על רקע דתי.

בנסיבות אלו, בהן המבקשת ביקרה מספר פעמים בארצה על אף החששות הנטענים, והמתינה זמן רב להגשת בקשת המקלט, איני סבורה כי יש סיכויים גבוהים לערעור.

מאזן הנוחות, שהוא כאמור, אבן הבוחן המרכזית, גם הוא אינו נוטה לטובת המבקשת. נפסק כי כאשר מדובר בהליכי הרחקה מן הארץ, אין לומר כי הנזק הנגרם כתוצאה מדחיית הבקשה למתן סעד זמני הוא נזק בלתי הפיך, שכן ככל שיתקבל הערעור, תוכל המבקשת לשוב לארץ (ראו, בין רבים: עע"ם 4466/09 לאלי קורדילאמה לילי דאס נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 2009); עע"ם 7094/12 ליאה דויטשוילי נ' מדינת ישראל, משרד הפנים, (פורסם בנבו, 2013); עע"מ 6754/13 מוהן קומר שרסטה נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 2014); (עע"ם 641/17 פרצ'יק נ' משרד הפנים, רשות מינהל האוכלוסין (בפסקה 6 והאסמכתאות שם (פורסם בנבו,2017). עוד נקבע כי הלכה זו עומדת גם בעת מגיפת הקורונה (ראו: בג"ץ 2933/20 גוטייר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 10 לפסק הדין, (פורסם בנבו,18.5.2020), ויישום הדברים בעניין נוביצקי, בפסקה 11).

המבקשת, הן בראיון ביחידת מבקשי המקלט, הן בבית הדין, לא הצביעה על חשש ממשי במולדתה, מה גם שבמהלך השנים ביקרה שם מספר פעמים, ולא הצביע על כל התנכלות לה במהלך ביקורים אלה.

לאור כל האמור לעיל, אין מקום לסעד זמני בערעור ואני דוחה את הבקשה. הצו הארעי שניתן מבוטל.

המבקשת תעזוב את הארץ עד ליום 1.12.20, וככל שתיתקל בקושי לתאם טיסה, תפנה עד ליום 15.11.20 לרשות לצורך סיוע בתיאום טיסה כאמור.

ב"כ המבקשת יודיע לבית המשפט עד ליום 1.12.20, האם המבקשת מעוניינת לקיים דיון בערעור לגופו, לאחר שתעזוב את הארץ, ואם תהיה מעוניינת לעשות כן ייקבע מועד לדיון בערעור. ככל שלא יודיע כאמור במועד, ימחק הערעור מבלי שיתקיים בו דיון נוסף.

ניתנה היום, י"ז חשוון תשפ"א, 04 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.