ערעור על הכרעת הדין של בית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו, כב' השופטת הרנוף, מיום 10.8.20 במסגרת ח"נ 26892-02-19.

רקע

המערערת קיבלה הודעת קנס בגין נהיגה בנתיב נסיעה אשר יועד וסומן בתמרור 501 כנתיב תחבורה ציבורית, עבירה על פי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה,תשכ"א-1961.

המערערת כפרה במיוחס לה ומשכך הוגש נגדה כתב אישום.

לאחר שמיעת ראיות הרשיע בית משפט קמא את המערערת במיוחס לה וגזר עליה את הקנס המקורי.

מכאן הערעור אשר בפניי.

המערערת טוענת כי לא היה מקום להרשיע אותה. לדבריה, היא אכן נכנסה לנתיב בשגגה, נוכח היעדר סימונים מתאימים, אך משנוכחה בטעותה לא עלה בידה להיחלץ מהנתיב לפי שלא נמצאה פנייה סמוכה למקום הכניסה לנתיב.

עוד הלינה על בית משפט קמא אשר לא נתן משקל מתאים לאי הצגת הסרטון המתעד את העבירה.

המערערת הוסיפה וטענה כי בדברי עד התביעה לפיהם לו הייתה פונה לרחוב מסוים, כפי שיפורט להלן, הדו"ח לא היה נרשם. לפי שהפנייה לאותו רחוב אסורה, נמנעה ממנה הזכות לאי רישום הדו"ח.

ב"כ המשיבה טענה כי הכרעת הדין מושתתת על ממצאי עובדה ומהימנות. המערערת הגיעה מרח' רוטשילד ובפינת צומת רח' מרמורק פנתה ימינה. על פי הכרעת ביהמ"ש קמא במקום קיימים תמרורים המזהירים מפני כניסה לנת"צ ובעיקר התמרור המוצב ברח' רוטשילד בפנייה ימינה. למערערת נותר נתיב "מילוט" על ידי פנייה שמאלה לרח' הוברמן.

דיון והכרעה

בהכרעת הדין ציין בית משפט קמא כי מיד לאחר הפנייה מרח' רוטשילד לרח' מרמורק מוצב תמרור 501.באותה נקודה ניתן היה לפנות שמאלה לרח' הוברמן ובכך להימנע מהכניסה לנת"צ. בנדון זה נסמך בית משפט קמא על תמונה – נ/1 – אשר הוגשה על ידי המערערת עצמה. עוד נקבע כי הנתיב מסומן בחץ צהוב, כפי שמורה אותנו תמרור 503 אשר על פי הגדרתו בתקנות התעבורה הינו " קו קטעים כפול משולב עם מעוינים בצבע צהוב או חצים בצבע צהוב".

אשר ליתר טענות המערערת לתקפות התמרור הפנה בית משפט קמא לחזקת התקינות של המעשה המנהלי וכי לא עלה בידי המערערת להוכיח אי תקינות התמרור.

המערערת מלינה על כך שלשיטת עד התביעה, לו הייתה פונה שמאלה ברח' ביל"ו (רח' אחד אחרי הוברמן-צ.ק) הדו"ח לא היה נרשם. אולם, ועל כך היא מביעה תרעומת, לא ניתן לפנות שמאלה לרח' ביל"ו משום שהחץ ברח' מרמורק מורה על נסיעה ישר בלבד. בחנתי את דברי הפקח ואני רואה לנכון לקבוע כי אין מדובר במדיניות של עיריית ת"א, אלא במצב העובדתי של הצבת המצלמות במקום. קרי, מי שנוהג ברח' מרמורק ניתן לצלם את הרכב בחזיתו ובחלקו האחורי רק משעה שהוא חולף על פני רח' ביל"ו. אולם, וראש וראשון לדברים, יש להדגיש כי עמדה בפני המערערת האפשרות לפנות שמאלה לרח' הוברמן עוד טרם הגיעה לרח' ביל"ו, כך שהעדר אפשרות לפנות לרח' ביל"ו אינה רלבנטית.

כללם של דברים – בית משפט קמא קבע כי בשעה שהמערערת פנתה ימינה משד' רוטשילד לרח' מרמורק היא הייתה יכולה ואף הייתה צריכה להבחין בתמרור 501 המתריע מפני כניסה לנת"צ. עוד נקבע כי בשלב זה יכולה הייתה המערערת לפנות שמאלה מרח' מרמורק לרחוב הוברמן וכך להימנע מהמשך נסיעה אל הנת"צ בהמשך רח' מרמורק.

טענותיה המרכזיות של המערערת מתרכזות אפוא בשגיאות שנפלו, לשיטתה, בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. חלק מהטענות המשפטיות מבוססות אף הן על הנחות עובדתיות שנדחו על ידי בית המשפט קמא. בהקשר זה, כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ונדירים בהם הגרסה העובדתית שהתקבלה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם הראיות והשכל הישר או במקרים בהם אין לערכאה הדיונית כל יתרון על פני ערכאת הערעור (ראו למשל ע"פ 6237/12 ג'ולאני נ' מדינת ישראל (פורסם ביום 6.9.2016; ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ''ד נח(6) 625). סבורני, כי המקרה הנוכחי אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים. קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט קמא מבוססות כדבעי והן מושתתות על יסוד הראיות שהובאו בפני בית משפט קמא ובכללן ראיות שהמערערת עצמה הגישה.

מושכלות ראשונים הן כי מדובר בעבירה של אחריות קפידה וכי על המערערת להוכיח כי לא התרשלה וכי עשתה "כל שניתן" על מנת להימנע מביצוע העבירה – ראה לעניין זה סעיף 22(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לא עלה בידי המערערת להרים נטל הראיה בנקודה זו.

הערעור נדחה אפוא.

ככל שהקנס או חלקו אשר הושת על ידי ביהמ"ש קמא לא שולם עד כה, ניתנת אורכה לתשלום הקנס ללא תוספות פיגורים עד יום 15.12.2020.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ז' חשוון תשפ"א, 25 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.