15 דצמבר 2020

לפני:

כב' הרשמת ערמונית מעודד

החלטה

1. לפני בקשת הנתבעת לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה.
2. אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובתיק בית הדין הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות ואפרט בקצרה נימוקיי.
3. תקנה 116 א (א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 קובעת כי "שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".
4. נוסח התקנה זהה לנוסח המופיע בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 כאשר טרם התיקון לתקנות (אשר נכנס לתוקף ביום 2.9.16) אומצה תקנה 519 על ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969.
5. בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה נקבע כי זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד, אולם אינה זכות מוחלטת ויש לאזנה אל מול הזכות של הצד שכנגד. כך שבמסגרת ההכרעה בבקשה להפקדת ערובה, יש לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו ככל שהתביעה כנגדו תדחה. באשר לתושב ישראל נקבע כי ככלל, לא תוטל על התובע חובת הפקדת ערובה, אלא במקרים חריגים בהם יוכח כי התביעה שהוגשה מופרכת על פניה וכי לא יהיה לנתבע מהיכן לגבות את הוצאותיו (עע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (6.7.03)).
6. בפסיקתו של בית המשפט העליון ברעא 5868/18 ‏צבי יעקב נ' עדית הוכהאוזר (23.12.18) ובאסמכתאות שם, נקבע כי ניתן לחייב בהפקדת ערובה כאשר סיכויי התביעה נמוכים או כאשר המדובר בתביעת סרק וכי השיקולים שיש לשקול בהכרעה בבקשה מהסוג דנן הם סיכויי התביעה ומורכבות ההליך, השלב שבו מצוי ההליך, זהות הצדדים, התנהלותם ותום ליבם ומצבו הכלכלי של התובע, בשים לב לכך שאף יכולת כלכלית נמוכה אינה מצדיקה התעלמות מאינטרס הנתבע.

מן הכלל אל הפרט -

1. בבקשה שלפניי טענה הנתבעת כי יש להורות לתובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה בהליך בשל אי תשלום הוצאות שנפסקו לחובת התובעת בהליך קודם שנוהל בין הצדדים, באותו עניין בסך של 2,000 ₪ (סע"ש 44011-01-20, להלן – הבקשה לצו מניעה).

עוד טענה כי הואיל ועולה מכתב התביעה כי התובעת אינה מועסקת כיום הרי שישנו חשש שהנתבעת תעמוד בפני שוקת שבורה ככל שהתביעה כנגדה תידחה.

1. אשר לסיכויי התביעה טענה הנתבעת, כי המדובר בתביעה מופרכת שהוגשה תוך שימוש לרעה בהליכי משפט שכן התובעת העלתה את אותן טענות במסגרת הבקשה לצו מניעה אשר נמחקה לאחר דיון במעמד הצדדים לבקשת התובעת. בהליך זה התובעת מעלה את אותן טענות אשר הועלו במסגרת ההליך הזמני חלף הגשת תביעה כספית בהליך הקודם וזאת לאחר שבית הדין הביע את עמדתו בהליך הקודם לפיה אין לבקשה שהוגשה יסוד. בנוסף, התובעת מבקשת תשלום של כפל פיצויי פיטורים (סעיף 11 לבקשה).
2. התובעת טענה מנגד, כי ההוצאות שנפסקו לחובתה בבקשה לצו מניעה שולמו ביום 14.11.20 (לאחר הגשת הבקשה מטעם הנתבעת) ועל כן טענה כי אין כל יסוד לבקשה לחייבה בהפקדת ערובה. התובעת הטעימה כי זכות הגישה לערכאות הינה זכות יסוד וחיובה בהפקדת ערובה עלולה לחסום את דרכה מבירור תביעתה.
3. אשר לסיכויי ההליך טענה התובעת, כי המדובר בתביעה הראויה להתברר במסגרתה מועלות טענות כנגד פיטוריה אשר התקיימו בחלוף 30 שנות העסקתה בנתבעת, תוך הפלייתה ופגיעה בפרטיותה.
4. אשר לדיון שנערך בבקשה לצו מניעה טענה כי ככל שהיו דברים שהוחלפו במעמד דיון זה, הרי שהם נאמרו מחוץ לפרוטוקול הדיון ובית הדין מעולם לא דן בבקשה לגופה, כטענת הנתבעת.
5. בתשובתה טענה הנתבעת כי על אף שההוצאות אכן שולמו יש לחייב את התובעת בהפקדת ערובה שכן ההוצאות שולמו רק בעקבות בקשה זו ובחלוף 9 חודשים מהמועד שהיה על התובעת לשלמן. בהתנהלותה זו אין כדי "לרפא" את החשש שהיא לא תפרע את הוצאותיה ככל שהתביעה תדחה.
6. כפי שצוין לעיל, כאשר המדובר בבקשה לחיוב בעל דין תושב ישראל בהפקדת ערובה, הכלל הוא כי בקשה מעין זו לא תתקבל אלא במקרים חריגים בהם יוכח כי המדובר בתביעת סרק וכי הנתבעת לא תוכל להיפרע את הוצאותיה.
7. אין חולק כי ההוצאות שנפסקו במסגרת ההליך הקודם שולמו לאחר הגשת בקשה זו. בתשובתה לתגובה טענה התובעת כי ההוצאות לא שולמו במועדן עקב שיג ושיח בין הצדדים בעניין זה ועקב מגיפת הקורונה, אשר גרמה לנסיבות שונות בעטיין נשכח נושא זה.
8. בהינתן האמור, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפיה עיתוי תשלום ההוצאות שנפסקו מלמד על כך שלא יהיה מהיכן לגבות את הוצאותיה ככל שהתביעה תדחה שכן אין בכך כדי להעיד על היעדר יכולת כלכלית לשלם את ההוצאות, שהוא המבחן המכריע לצורך בקשה זו.
9. משעה שההוצאות שנפסקו לחובת התובעת שולמו כאמור, הרי שאין בפנינו בעל דין אשר נמנע מתשלום הוצאות שהושתו עליו כטענת הנתבעת ולפיכך, לא מצאתי כי הונחה תשתית ראייתית נדרשת על מנת לקבוע כי לא ניתן יהיה לגבות מהתובעת את הוצאות הנתבעת ככל שיפסקו.
10. אשר לשאלת סיכויי ההליך – בענייננו המדובר בשלב מקדמי בו טרם הוגש כתב הגנה. במסגרת כתב התביעה טענה התובעת טענות רבות הנוגעות לסיום העסקתה ועתרה לסעדים שונים הנובעים מטענות אלה. המדובר בטענות המצריכות בירור עובדתי ושמיעת ראיות ועל כן לא ניתן לומר בשלב זה כי המדובר בתביעת סרק זאת, אף אם הסיכוי כי רכיב זה או אחר יתקבל הוא נמוך (אשר לטענה לתביעת כפל פיצויים).
11. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפיה עצם מחיקת הבקשה לצו מניעה מעיד על סיכויי תביעה זו או על שימוש לרעה בהליכי משפט. משעה שבית הדין בהליך הזמני לא דן בטענות לגופן ולא הכריע בהן, הרי שלא ניתן ללמוד ממחיקת בקשה לסעד זמני, השונה במהותה מהליך עיקרי, על סיכויי התביעה שבפניי.

סוף דבר –

1. הבקשה נדחית. הוצאות תישקלנה בסיום ההליך.

ניתנה היום, כ"ט כסלו תשפ"א, (15 דצמבר 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.