19 פברואר 2021

לפני:

כב' הרשמת ערמונית מעודד

החלטה

1. לפניי בקשת הנתבעים להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם ככל שתביעתו כנגדם תידחה.
2. אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק בית הדין הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל ולהלן אפרט נימוקיי.
3. זכות הגישה לערכאות הוכרה כזכות יסוד בפסיקת בית המשפט העליון ובפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה. עם זאת, בדומה לזכויות אחרות, אין המדובר בזכות מוחלטת, ויש לאזנה אל מול אינטרסים אחרים ובכלל זה זכותו של הצד שכנגד שלא להיגרר להליך סרק ולחסרון כיס בעקבותיו. (ראו ע"א 733/95 ארפל אלומניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 628; ע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU, עבודה ארצי לג (54) 38).
4. ביום 2.9.16 נכנסה לתוקף תקנה 116א' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 אשר קובעת כי ככל שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיוב התובע בהפקדת ערובה, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או יכולת פירעון עתידית, או אם מתקיימים בעניינו טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה.
5. בנסיבותיו של הליך זה לא שוכנעתי כי התובע הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו כנגד הנתבעים 2 ו-3. כמו כן, ביחס לנתבעת 1 מצאתי כי יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה בשל אי עמידה בחיובים קודמים שהוטלו עליו, ואפרט.
6. במסגרת הליך זה עותר התובע, אשר לטענתו הועסק על ידי הנתבעת 1, מחודש 9/2013 ועד לחודש 8/2013, לתשלום בגין זכויות שונות, בסך כולל של כ- 100,000 ₪. עוד עותר התובע לחיוב הנתבעים 2 ו-3 בחובות הנתבעת 1 באמצעות הרמת מסך ההתאגדות.
7. כעולה מבקשת הנתבעים, בחודש אוקטובר 2017 הגיש התובע בבית דין זה תביעה כנגד הנתבעת 1 לתשלום זכויותיו (סע"ש 13867-10-17). בחודש יוני 2018 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין עבור תקופת עבודתו של התובע עד לחודש אוקטובר 2017, במסגרתו הוסכם כי הוותק של התובע (אשר המשיך לעבוד בנתבעת 1) יאופס לחלוטין (להלן – הסכם הפשרה).
8. לאחר החתימה על הסכם הפשרה פנתה ב"כ התובע לבית הדין בבקשה לתיקון ההסכם באופן שהוותק לא יאופס. הואיל והנתבעת 1 סירבה לבקשה, המליץ בית הדין לתובע לחזור בו מבקשתו ובכך הסתיים ההליך.
9. בחודש ינואר 2019 הגיש התובע תביעה נוספת (סע"ש 55306-01-19, להלן –ההליך השני), לאחר שעבודתו בנתבעת 1 הסתיימה ביום 27.8.18. בתביעה זו, עתר התובע לתשלום זכויותיו החל מחודש אוקטובר 2017 ועד לסיום עבודתו.
10. הנתבעת 1 הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף וביום 12.5.20 ניתנה החלטת בית הדין (מותב בראשות כב' השופטת דיבנר) לפיה התובע מנוע מלתבוע כל זכות שקמה לו במסגרת יחסי העבודה עם הנתבעת 1 עד לחודש 10/17, לרבות פיצויי פיטורים ולפיכך נפסק כי דין התביעה להידחות ברובה מחמת מעשה בית דין. בסיפא של החלטה זו הורה בית הדין לתובע לתקן את כתב תביעתו בתוך 30 יום וכן הושתו עליו הוצאות בסך של 2,000 ₪.
11. הואיל והתובע לא פעל בהתאם להחלטת בית הדין ולאחר התראות שניתנו בעניין מחדלו, מחק בית הדין את תביעתו ביום 20.8.20 מחמת חוסר מעש תוך חיובו בהוצאות נוספות בסך של 2,500 ₪.
12. הנה כי כן, בהתאם להחלטת בית הדין בהליך השני, התובע רשאי היה לתבוע בגין תקופת העבודה מחודש 11/2017 ועד לסיום יחסי העבודה בחודש 8/2018.
13. בהליך זה התובע עתר לתשלום בגין זכויות שונות, כאשר מתוך 100,000 ₪ שנתבעו בגין תקופה של פחות משנה, 70,000 ₪ הם בגין פיצויים ענשיים, אשר הינם בשיקול דעת בית הדין ועל כן לא ניתן לקבוע כי הוכחה ראשית ראיה ביחס לזכויות אלו (20,000 ₪ בגין הלנת שכר, 15,000 ₪ פיצוי בגין אי עמידה בהוראות חוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958, 32,550 ₪ פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, 3,000 ₪ בגין אי מתן הודעה על תנאי העסקה).
14. אשר לזכויות הקוגנטיות שנתבעו – התובע עותר להרמת מסך ההתאגדות ולחיוב הנתבעים 2 ו-3 בחובות הנתבעת 1 הואיל ובוצע ניכוי משכרו ולא הועבר לפיקדון מסתננים. בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה נקבע פעמים רבות כי יש לראות בחומרה רבה התנהלות מעסיק אשר מנכה משכר עובד תשלומים כשלהם מבלי להעביר את הכספים ליעדם ואף נפסק כי די בכך לצורך הרמת מסך ההתאגדות (ראו למשל ע"ע (ארצי) 1137/02 יוליוס אדיב נ' החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ (19.1.03), וכן ע"ע (ארצי) 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ נ' דליה ברגר (14.10.09).
15. עם זאת, בע"ע (ארצי) 35231-02-19 יד שירותי ליווי וייעוץ חברות בע"מ נ' אלעד סטפנסקי (17.3.20) ציין בית הדין הארצי כי הגם שנקבע בפסיקה קודמת כי אי העברת ניכויים משכר העובד ליעדם עשויה להוות עילה להרמת מסך, גם ביחס לעילה זו יש להפעיל שיקול דעת ואין מדובר בקביעה אוטומטית. מכאן שלא די בהכרח באי העברת כספי הניכויים כעילה להרמת מסך, הגם שזו עשויה להיות נסיבה משמעותית.
16. הנה כי כן, גם אם התובע יוכיח את טענתו בדבר אי העברת הכספים שנוכו ליעדם (בסך 8,214 ₪ כעולה מתגובת התובע), לא די בכך על מנת להוות בשלב זה ראשית ראיה להוכחת תביעתו כנגד הנתבעים 2 ו-3 וזאת נוכח הפסיקה שאוזכרה לעיל ובנוסף, בהתחשב בפער בין הסכום הנתבע בגין הזכויות הקוגנטיות לסכום שנתבע בגין פיצוי עונשי. במאמר מוסגר אוסיף, כי חלק מהזכויות שנתבעו מעוררות קושי בשים לב להחלטת בית הדין בהליך השני.
17. לנוכח כל האמור, שוכנעתי כי יש לחייבו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים 2 ו-3.
18. להשלמת הדברים אציין כי לא מצאתי כי מתקיימות אחת מהחלופות המופיעות בתקנה שכן התובע לא הוכיח כי ניתן יהיה להיפרע ממנו אם התביעה תידחה וכן לא מצאתי כי במקרה הנדון מתקיימים טעמים מיוחדים שיש בהם כדי לפטור אותו מהפקדת ערובה.
19. אשר לבקשת הנתבעת 1 – במסגרת ההליך השני נפסקו לחובת התובע 4,500 ₪. לטענת הנתבעת 1 , אשר לא נסתרה, סכום זה לא שולם.

לטענת התובע, לאחר שפנה לנתבעת 1 בבקשה לביטול פסק הדין וזו סרבה, הרי שלא הייתה לו כל ברירה אלא לפתוח בהליך חדש. הנתבעת 1 הכחישה כי נעשתה אליה פנייה במסגרת ההליך השני והטעימה כי הואיל והתובע לא שילם את ההוצאות שנפסקו לחובתו, הרי שיש לחייבו בהפקדת ערובה שכן כל מטרתו הייתה להתחמק מתשלום ההוצאות בהליך השני ופתיחת הליך חדש בפני מותב אחר.

1. בהתאם לפסיקה, כאשר בעל דין נמנע מלפרוע חיובים קודמים שהושתו עליו כגון תשלום הוצאות, הרי שיש מקום לצוות על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות בעל הדין שכנגד (ראו בר"ע (ארצי) 30572-09-11 גודפריד נ' טטיאנה בורטה (20.12.11); ע"ע (ארצי) 14199-12-10 קריסטיאנה יורצ'נקו נ' קליין (9.2.12)).

משעה שהתובע לא שילם את הוצאותיו בהליך השני, הן לאחר החלטת בית הדין הנוגעת לקיומו של מעשה בית דין והן לאחר מחיקת תביעתו וזאת מבלי ליתן כל הסבר לכך, מקובלת עלי טענת הנתבעת 1 לפיה קיים חשש ממשי שהיא תעמוד בפני שוקת שבורה ככל שתביעתו של התובע תידחה.

1. על אף שדרך המלך הייתה הגשת בקשה בהליך השני לביטול פסק הדין שניתן מחמת חוסר מעש חלף פתיחת הליך חדש באותו עניין ממש, הרי שצודק התובע בטענתו לפיה הדין מתיר לו לעמוד על זכויותיו, ככל שהתביעה נמחקה ולא נדחתה. עם זאת, הדין בוודאי אינו מתיר שימוש לרעה בהליכי משפט והתחמקות מתשלום הוצאות בהליך אחד תוך פתיחת הליך אחר.
2. נוכח כל האמור – דין הבקשה להתקבל.

אשר לגובה הערובה – לאחר שנתתי דעתי לזכות התובע לגישה לערכאות ולזכות הנתבעים שלא לצאת בחיסרון כיס, בהתחשב בסכום התביעה ושיעור ההוצאות הנפסקות בהליכים מהסוג דנן מצאתי לחייבו בהפקדת ערובה בסך של 2,500 ₪ לכל אחד מהנתבעים 2 ו-3 ובסך של 3,500 ₪ להבטחת הוצאות הנתבעת 1. סכום זה יופקד בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו לידי התובע. ככל שלא תופקד הערובה במועד שנקבע – תימחק התביעה.

1. על מנת שלא להכביד יתר על המידה, איני עושה צו להוצאות בשלב זה ואלו ישקלו בסיום ההליך.

ניתנה היום, ז' אדר תשפ"א, (19 פברואר 2021), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.