לפני בקשה שהוגשה על ידי הנתבעת לדחיית התובענה על סף הדיון בה מחמת התיישנות (להלן: "הבקשה") בהתאם לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "החוק").

טענות הצדדים

1. לטענת הנתבעת בבקשה, דינה של התובענה דחייה על פי החוק הקובע כי תקופת ההתיישנות בתובענה שאינה במקרקעין היא שבע שנים.
2. לטענת התובע בתגובה לבקשה, חל במקרה זה סעיף 9 לחוק ולכן התובענה לא התיישנה הואיל ובמקרה זה הנתבעת הכירה בזכות התביעה של התובע במסגרת מכתבים ששלחה לתובע בחודשים יוני ואוגוסט בשנת 2013 ובהמשך, בשנת 2019 עת שלחה לתובע מכתב מענה על דרישה חדשה ששלח לנתבעת מבלי לדחותה ומבלי לטעון כי התובענה התיישנה.
3. בתשובה לתגובה הנתבעת טענה כי על הודאה בזכות על פי סעיף 9 לחוק להיות מפורשת ומלאה, מה שלא חל בענייננו וכי הצעת פשרה וקיום מו"מ לפשרה אינם מהווים הודאה בזכות. בנוסף, הנתבעת טוענת כי ציינה במפורש במכתביה לתובע בשנת 2013 שלא נעצר מרוץ ההתיישנות וכי גם לו הייתה הודאה בזכות במכתביה משנת 2013, התביעה הוגשה בחודש ספטמבר 2020 ולכן גם במקרה כזה התובענה התיישנה הואיל וחלפו למעלה משבע שנים מאז מכתב הנתבעת מחודש אוגוסט 2013.

דיון והכרעה

1. סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות קובע תקופת התיישנות של שבע שנים בתובענה שאינה במקרקעין.
2. טענת התובע הינה כי בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, יש להתחיל את מרוץ ההתיישנות החל מהיום בו נשלח אליו מכתב הנתבעת עם הצעתה הואיל ולטענתו הצעת הנתבעת נכנסת בגדר "הודאה בזכות", המאריכה את תקופת ההתיישנות שבחוק.
3. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והמסמכים שהוגשו, מצאתי כי לא מתקיימים במקרה דנן התנאים להארכת תקופת ההתיישנות וכי גם אם היו מתקיימים הרי שהתובענה הוגשה למעלה משבע שנים מאז שנשלח מכתב הנתבעת בו ניתנה הצעתה (המכתב בו לטענת התובע במסגרתו הכירה בזכותו).
4. סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע כך:

" הודאה בקיום זכות

הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה.

בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות."

1. הנסיבות המפורטות בסעיף 9 לחוק מהוות חריג המאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. נטל ההוכחה לקיום החריג הוא על כתפי הטוען לקיומו, במקרה זה, על התובע (ראו סעיף 16 בע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2946/03 קל וחומר לבנייה ולשיווק 1985 בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"מ תשס"ד(2) 488; ע"א 34/88 רייס נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, מד(1) 278; ע"א 97/99 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3) 466).
2. "הודאה בזכות" פורשה בפסיקה כהודאה בכתב בזכות המהותית הראשונית של התובע ואין הכרח להודות בזכות קונקרטית של התובע לקבל סעד מסוים. בפסיקה נקבע, כי יש לקבל כ"הודאה בכתב" הודאה ברורה בעובדות, ואילו הצעה לצרכי פשרה לא נופלת לגדר הודאה בזכות המקימה לתובע זכות מהותית והמאריכה את תקופת ההתיישנות כך שתיספר מיום מתן הצעת הפשרה (ראו רע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל משרד הביטחון (פורסם בנבו, 18.08.2005), להלן: "עניין עבדו").
3. בכל הנוגע לחילופי מכתבים לצורך פשרה, כפי שנעשה בענייננו בחודשים יוני ואוגוסט 2013, קובעת הפסיקה כי הצעת פשרה מבלי להכיר באחריות אינה מהווה "הודאה בכתב בקיום זכות התובע" (עניין עבדו לעיל; ת"א (מחוזי מרכז) 21872-10-09 מחצבות בית מאיר בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 29.12.2016)).
4. במקרה דנן על בית המשפט לבחון, האם ניתן לראות בהצעת הפשרה שניתנה בחודשים יוני ואוגוסט 2013 לתובע על ידי הנתבעת משום "הודאה בכתב" בקיום זכותו המהותית של התובע על פי חוק ההתיישנות לפיצוי בגין נזקיו או בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס זכות כזאת.
5. שוכנעתי כי במקרה דנן, ההתכתבויות נעשו לצרכי פשרה בלבד ומבלי שהנתבעת הודתה או הכירה באחריותה ובזכות התובע לקבלת סעד. מתוכן ההתכתבויות עולה, כי אלה לא היוו ולא יכולים להוות "הודאה" כלשהי בזכותו המהותית של התובע. הנתבעת ציינה במפורש במכתביה כי לא הוכח הנזק הנטען, כי הצעת הפשרה אינה מחייבת את הצדדים עד לאישורה על ידי התובע וכי הגשת תביעה לנתבעת וטיפולה בה אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות. לכן, מהאופן בו נוסחו המכתבים המעיד על ניהול משא ומתן לפשרה במטרה למנוע התדיינות משפטית, אין ניתן ללמוד על הודאה בקיומה של זכותו של התובע או על הודאה בקיום העובדות הנדרשות כדי לבסס זכות כאמור. עמד על כך בית המשפט העליון בעניין עבדו לעיל. אשר על כן, אני סבורה כי לא חל סעיף 9 לחוק.
6. לעניין זו אעיר, כי גם לו היו מתקיימים תנאי סעיף 9 לחוק והייתי מוצאת שהנתבעת הודתה בזכותה הרי שמדובר היה בהודאה מחודשים יוני ואוגוסט 2013 כאשר התביעה הוגשה בחודש ספטמבר 2020. כלומר, גם לו הייתה "הודאה בכתב" הרי שהתביעה התיישנה משום שעברו למעלה משבע שנים מאז המכתב הרלוונטי.
7. אשר לטענת התובע בנוגע למכתב משנת 2019 ,לא מצאתי כי במכתב זה שצורף באופן חלקי לתגובת התובע, יש בכדי לשנות ממסקנתי הואיל ומדובר במכתב שנראה כמכתב מענה ראשוני טכני לפנייה עם בקשת מסמכים על מנת לבחון האמור בפנייה, ללא כל התייחסות מהותית לגוף הפנייה, וגם בכותרתו צוין "מבלי לפגוע בזכויות ובטענת התיישנות מבלי להכיר בחבות ובכיסוי הביטוחי". מכל מקום, עולה מתוכן המכתב משנת 2019 כי לא היווה הודאה בזכותו של המבקש לקבלת סעד מהנתבעת.
8. המסקנה אליה הגעתי עולה בקנה אחד עם תכלית הגנת ההתיישנות, אשר באה לאזן בין הזכות המהותית של התובע וזכות הגישה לערכאות הנתונה לו, לבין אינטרס ההסתמכות של הנתבעת לשחרר עצמה מסכנת תביעה ומהצורך לשמור על ראיות להוכחת טענותיה.
9. כאשר בפני בקשה לדחיית תובענה על הסף מחמת התיישנות, עלי להביא בחשבון את מכלול השיקולים הרלוונטיים ולשאול האם קיימת אפשרות כלשהי (אפילו דחוקה) שהתובע יזכה בסעד המבוקש. על בית-המשפט לנקוט משנה זהירות, ולדחות תובענה על הסף רק במקרים בהם חלה התיישנות מובהקת ולא קיימות עובדות שהוכחתן לאורך ההליך תהא עשויה להאריך את תקופת ההתיישנות בהתאם לחוק. על בית-המשפט לשמור על איזון ראוי בין האינטרסים השונים של בעלי-הדין, תוך הקפדה על מניעת התדיינות סרק ובזבוז זמן שיפוטי, מקום שבו בולט וברור כי תביעתו של התובע התיישנה. התובענה שלפניי היא מסוג המקרים בהם ההתיישנות בולטת וברורה משהוגשה בחלוף למעלה משבע שנים מהמועד שבו התגבשה עילת התביעה (בכל דרך שנלך בה) ולא עלה בידי התובע להוכיח כי התקיימו החריגים הקבועים בדין להארכת תקופת ההתיישנות.
10. לפיכך, הבקשה מתקבלת ואני מורה על דחיית התובענה.
11. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך 2,000 ₪.

ניתנה היום, ו' אייר תשפ"א, 18 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.