הבקשה וטענות הצדדים.

1. לפניי בקשה להארכת מועד להישפט לפי סעיף 230 לחסד"פ. לטענת המבקשת היא לא הגישה בקשה להישפט בזמן בשל העובדה שלא יצאה את ביתה מחשש שנדבקה בקורונה. עוד טענה כי לא ביצעה את העבירה המיוחסת לה, ובהתאם ייגרם לה עיוות ככל שבקשתה לא תתקבל.
2. המשיבה מתנגדת לבקשה מהטעם שהבקשה להארכת מועד להישפט לא הוגשה במסגרת התקופה שנקבעה בחוק.

דיון והכרעה

1. לאחר ששקלתי את הבקשה וטענות הצדדים אני מחליט לדחותה.
2. המבקשת טענה כי נבצר ממנה להגיש בקשה להישפט בשל מצבה הבריאותי, שכן לקראת סוף חודש יוני החלה לפתח תסמנים שחייבו אותה להיכנס לבידוד. אין בטענה זו כדי להצדיק את קבלת הבקשה. המבקשת ידעה על קיום הדו"ח אותו קבלה לידיה כבר במועד ביצוע העבירה ( 12.4.20 ), וכן הייתה ערה לעובדה שעליה לשלמו, או לחילופין לבקש להישפט בתוך 90 ימים. דבר לא מנע מהמבקשת מלהגיש את הבקשה במסגרת 90 הימים, גם אם הייתה חולה לפרק זמן של שבועיים. למותר לציין שגם במהלך אותם השבועיים המבקשת הייתה יכולה לפעול להגשת הבקשה בצורה מקוונת או לחילופין לשכור שירותי עורך דין.

מעבר לנדרש, המבקשת לא צירפה כל אישור רפואי לתמיכה בטענותיה.

1. גם לגופו של עניין לא הועלתה טענת הגנה המצדיקה את קבלת הבקשה. אמנם המבקשת טוענת שלא ביצעה את העבירה, אך לא די בכפירה כללית כדי להצדיק את קבלת הבקשה. ראה בהקשר זה רע"פ 2474/18 ‏ ‏ יואל גולדברג עו"ד נ' מדינת ישראל שם נקבע כי :"בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהיעדר, בטענה לעיוות דין, צריכה להיות מלווה בתשתית ראייתית בעלת משקל המצביעה על פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה". הדברים יפים גם ביחס לבקשה להארכת מועד להישפט.

מעבר לנדרש, מעיון בדו"ח המקורי אשר הוגש לבית המשפט עולה, כי המבקשת לא כפרה במיוחס לה ותגובתה במעמד קבלת הדו"ח הייתה: "לא ראיתי". לציין שתגובת המבקשת אף צולמה במצלמת גוף של השוטר שם נשמעה המבקשת אומרת: "לא שמתי לב שנסעתי מהר, חשבתי שאני נוסעת 80-70" (ראה תגובת המשיבה מיום 15.10.20).

1. לאור כל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי ייגרם למבקשת עיוות דין אם בקשתה תדחה.
2. הבקשה נדחית.
3. להודיע לצדדים.

ניתנה היום, ל' תשרי תשפ"א, 18 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.