ב"כ התובעת: עו"ד מילי ויס-ורסנו

ב"כ הנתבעת: עו"ד גיורא אלדן

1. התובעת הגישה כנגד הנתבעים תביעה על סכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל לגביית סך 68,385 ₪, סכום חיובי ארנונה בנכס במושב בצרה המצוי בתחום סמכותה של התובעת ובגין התקופה מיום 1.1.2010 ועד 31.12.2013.

לטענת התובעת נכרת בין התובעת לנתבעת 1 הסכם לתשלום החוב שהצטבר עד ליום 4.1.2012 ואף נמסרו שקים לתשלום על פיו.

עוד טענה התובעת כי ביום 1.1.2014 מסר הנתבע 2 מכתב לידי התובעת ובו הודה בחוב והתחייב להגיע במהלך השבועיים שלאחר מכן, להגיע למשרדי התובעת ולהסדירו.

אלא שתשלום החוב לא הוסדר ולא שולם.

התובעת טענה בנוסף כי בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים") וסעיף 119א לפקודת מס הכנסה חב לה הנתבע 2 את החוב באופן אישי בהתקיים כל התנאים הקבועים בהוראות חוק אלו.

2. הנתבעים הגישו התנגדות לביצוע התביעה וטענו כי כתב התביעה אינו מפורט דיו וחסר דרך חישובו.

כמו כן טענו הנתבעים להתיישנות העילה כלפי הנתבע 2, כאשר ההודאה בחוב בסוף 2013, נעשתה על ידי הנתבעת 1 בלבד.

הנתבעים טוענים לשיהוי כבד והעדר הזכות להיפרע מהם בריבית "רצחנית" שהצטברה במשך השנים.

עוד טען הנתבע 2 כי לא התמלאו כל התנאים הנדרשים לחיובו האישי בהתאם לחוק ההסדרים ופקודת מס ההכנסה מאחר והנתבעת 1 לא העבירה לו כל נכס מנכסיה ללא תמורה או בתמורה חלקית.

3. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית של מנהלת מחלקת הגבייה אצלה וחזרה על האמור בכתב התביעה.

בנוסף טענה העדה כי התובעת נקטה בהליכי גבייה מינהליים לגביית החוב אולם אלה לא צלחו ולכן נאלצה להגיש התביעה דנן.

הנתבעים הגישו תצהיר עדות ראשית של הנתבע 2 אשר חזר אף הוא על האמור בהתנגדות לביצוע התביעה.

לטענת הנתבעים פעלה הנתבעת 1 בתחום הפעלת והשכרת מכונות משחק אלקטרוניות, ענף שחווה ירידה מתמשכת בהיקף הפעילות כתוצאה משינוי בטעמי השוק. הנתבעת 1 צברה הפסדים כבדים ונותרה עם גירעון של כ 2.4 מיליון ₪ שמומן כולו בהלוואות בעלים.

עד סוף שנת 2015 תפח הגירעון והגיע לסך של 3,496,904 ₪ אשר מומן על ידי הלוואות מבנקים ויחידים וכן מהלוואות בעל המניות.

בשנת 2016 ירד מחזור העסקים של הנתבעת 1 לכדי כ 1/3 מהמחזור בשנה שקדמה לו. באותה השנה מימשה הנתבעת 1 נכס מקרקעין שהיה בבעלותה בהסכם מכר מיום 29.5.2016, כדי להחזיר חובות למלווים. בשנת 2017 מכרה הנתבעת 1 את כל יתרת הרכוש והציוד בסכום כולל של 63,427 ₪ ובכך הופסקה לחלוטין פעילות הנתבעת 1 כשהיא בגירעון של 2.4 מיליון ₪ שממומן בהלוואות הבעלים.

בהמשך לתצהירו מפרט הנתבע 2 את תשלומי הנתבעת 1 מתמורת מכר נכס המקרקעין על חשבון חובותיה.

הנתבע 2 העיד בנוסף כי שילם לבנק דיסקונט באופן אישי הלוואה שקיבלה הנתבעת 1 בשנת 2017 ובסך 47,227 ₪ לפירעון חובה לבנק.

עוד טען הנתבע 2 כי הנתבעת 1 נותרה חייבת פיצויי פרישה לשניים מעובדיה ואף לו עצמו שעבד בנתבעת 1 במשך 32 שנה.

לטענת הנתבע 2 נותרה הנתבעת 1 חייבת לו סך של 2,413,797 ₪ וסך 47,227 ₪ סכום ההלוואה אותו הוא משלם באופן אישי עבור חוב של הנתבעת 1 – כל זאת ללא אפשרות פירעון ממנה.

לבסוף טען הנתבע 2 כי במשך 15 השנים האחרונות לפעילותה של הנתבעת 1, מעולם לא היו בידיה עודף נכסים על פני התחייבויותיה כך שלא היה לה מה להעביר לבעל מניותיה היחיד – הוא הנתבע 2.

הנתבע 2 תמך טענותיו בחוות דעת מטעם רואה החשבון של הנתבעת 1, יגאל נבו בדבר מצבה הכספי ופעילותה של הנתבעת 1.

4. דיון והכרעה:

תחילה אדון בטענת ההתיישנות.

עסקינן בחוב שנוצר בין השנים 2010 עד 2013 כאשר הבקשה לביצוע התביעה הוגשה ללשכת ההוצאה לפועל בינואר 2020. לכאורה התביעה התיישנה.

אלא שהתובעת נשענת על הוראת סעיף 9 בחוק ההתיישנות תשי"ח-1958:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה".

לצורך כך הציגה התובעת קבלה מיום 4.1.12 המעידה על ביצוע הסדר תשלומים בגין חוב ארנונה וביוב בסך כולל של 21,225 ₪ שהצטברו לשנים 2010 ו 2011 באמצעות 12 שקים על סך של 1,766 ₪ כל אחד מהם.

ניתן לומר כבר עתה כי בגין השנים 2010 ו 2011 קיימת הודאה על קיומו של חוב לתובעת בשנת 2012.

כמו כן הציגה התובעת את מה שנחזה להיות מכתבה של הנתבעת 1, מאחר והודפס על נייר לוגו של הנתבעת 1, מיום 31.12.13, אך חתום בשמו של הנתבע 2, משה עוז סיני, וחתום על ידו.

בתוכן המכתב מודיע הנתבע 2 כי הנכס הוחזר לידי בעליו ביום 31.12.13 בו נרשם בין השאר: "בשבועיים הקרובים אכנס למשרדכם לסדר יתרת חוב ארנונה שאנו חייבים לכם (היות ואני עדיין בהחלמה בבית לאחר התקף לב)".

דהיינו, קיימת הודאה מיום זה בקיומו של החוב.

עולה מהאמור לעיל הוא כי עילת התביעה לא התיישנה שכן התביעה הוגשה בשנה השישית לתקופה הנמנית החל מיום זה.

5. טענת ב"כ הנתבעים כי הודאה בחוב זה אינה תופסת בכל הנוגע לנתבע 2 עצמו, הרי שעילת התביעה כנגד הנתבע 2 אינה צומחת מחיובי הארנונה עצמם אלא מהוראות חוק ההסדרים.

מאחר ועילת התביעה כנגד הנתבע 2 מתגבשת רק לאחר הפסקת פעילותה של הנתבעת 1 ומאחר והנתבעת 1 הפסיקה פעילותה רק בשנת 2017 – הרי תקופת ההתיישנות בכל הנוגע לנתבע 2 מתחילה ממועד זה בלבד.

לכך יש להוסיף כי מכתבו של הנתבע 2, גם אם נערך על נייר לוגו של הנתבעת 1, מנוסח בלשון רבים ונחתם בשמו ולא בשם הנתבעת 1 כך שניתן לראות גם במכתב זה כהודאה באחריותו האישית של הנתבע 2 בחוב הנטען.

6. חוק ההסדרים קובע כדלקמן:

"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין (לפיו ישלם המחזיק בנכס את חוב הארנונה- ו.ש.), היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים;"

אין מחלוקת כי הנכס שחויב בארנונה אינו נכס מגורים והמחזיק בו הייתה הנתבעת 1 שהיא חברה פרטית כעולה מנספח 1 בכתב התביעה. דו"ח רשם החברות מעיד כי בעל המניות העיקרי בנתבעת 1 הוא הנתבע 2. אשת הנתבע החזיקה במספר מועט של מניות (כ 10%).

סעיף 119א(א) בפקודת מס הכנסה קובע:

(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה."

על כך נתן דעתו בית המשפט ברע"א 7392/12 חיים רומנו נ' עירית יהוד מונסון מיום 25/10/12:

"קריאת לשונם של הסעיפים שבמחלוקת – סעיף 8(ג) לחוק מזה וסעיף 119א(א)(3) מזה – במשולב, מלמדת בבירור כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי בהינתן קיומו של חוב מס סופי והפסקת פעילותה (או פירוק) של חברה פרטית, אין על המועצה להוסיף ולהוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה. במילים אחרות, החזקה על פי הסעיף, דהיינו: העובדה שלכאורה הוכחה (בהיעדר הוכחה לסתור), מתייחסת הן לעצם ההעברה לבעל השליטה, והן לכך שזו נעשתה שלא בתמורה או בתמורה חלקית. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אף אני סבור כי כל מסקנה אחרת תסכל למעשה את הטעם הטמון בהעברת הנטל אל בעל השליטה על פי ההסדר."

לפיכך, משהראתה התובעת קיומו של החוב לנתבעת 1 והפסקת פעילותה קמה לזכותה החזקה לפיה קיבל הנתבע 2 לידיו את נכסי הנתבעת 1 ללא תמורה או בתמורה חלקית בשנת 2017 בהיותו בעל השליטה בנתבעת 1.

עתה מוטל על הנתבע 2 להוכיח אחרת.

7. הנתבע 2 הציג דו"ח רו"ח מטעמו בתמיכה לטענותיו באשר לגורלם של נכסי הנתבעת 1 ולאן הועברה תמורתם לאחר מכירתם.

לטענת הנתבעים מכרה הנתבעת 1 בשנת 2016 נכס מקרקעין כאשר תמורתו הופקדה בחשבון הבנק שלה כעולה מעדותו של הנתבע 2 בעמ' עמ' 36 בפרוטוקול שורות 20-22:

"מהמכירה הכסף נכנס לבנק. כן? מהכסף הזה של הבנק שילמנו את כל הסכומים האלה. כשאני סיימתי עם הבנק, יתרת החשבון הייתה 0 כלומר לא נשארתי חייב להם שקל."

זאת גילה הנתבע 2 כאשר התברר כי על הנכס רבצה משכנתא בסך של 670,000 ₪ לטובת בנק דיסקונט ("הואיל" שני בהסכם המכר שצורף לתצהיר עדות ראשית של הנתבע 2) אשר הוסרה למרבה הפלא למרות גרסתו של הנתבע 2 כי שילם סך של 1,371,610 ₪ לנושים שונים (סעיף 15 בתצהיר עדות ראשית של הנתבע 2) וכל זאת מתמורת המכר בסך 1,580,000 ₪.

גם בהנחה שכספי המכר אכן הופקדו בבנק המשעבד ובכך התאפשרה הסרת המשכנתא מהנכס, נותר רק סך של 910,000 ₪ לתשלום לנושים וזאת לפני תשלום מיסים ושכ"ט עו"ד בגין המכר עצמו, סכום שאינו מסביר את התשלום לנושים אחרים בסכום העולה על יתרה זו.

8. יצוין כי קיומם של אותם חובות לנושים ופירעונם אף הוא מוטל בספק.

הנתבע 2 נכשל בהסבר כיצד ציין בסעיף 15 בתצהירו כי פרע חוב הלוואות לאותו בנק דיסקונט בסך 345,226 ₪ בלבד כאשר רבצה על הנכס משכנתא בשיעור גבוה בהרבה.

כאשר עומת עם עובדות אלה מצא לנכון לומר רק:

"הבנק, כדי שאני אוכל למכור את הנכס ואני הייתי חייב לה 690,000 שקל, היה לי ביני לבין הבנק יחסי אמון. הם נתנו לי שחרור, שחרור מכתב...(עמ' 35 בפרוטוקול שורות 10-11) אז ה- 690 שהיינו חייבים להם אז מזה הם השאירו לי, הם לקחו חלק מזה וחלק הם השאירו לי כדי שאני אוכל לתפקד עד שאני גומר".(עמ' 36 בפרוטוקול שורות 1-6).

הסבר חסר כל אסמכתא ותחשיב מתקבלים על הדעת.

אף דו"ח רואה החשבון עליו נסמך הנתבע 2 אינו מועיל שכן על פי עדות רואה החשבון הלוואת המשכנתא כלל לא הופקדה בחשבונה של הנתבעת 1 ולכן אין למשכנתא כל זכר בספרי הנתבעת 1. וכך העיד רואה החשבון:

"אני מעיד על הספרים. אני לא מעיד על מה שמחוץ לספרים. אם לקח ומשכן את הנכס הזה לטובת הלוואה פרטית שלו ופרע אותה, זה לא עניין של הספרים האלה. בספרים האלה אין הלוואה." (עמ' 59 בפרוטוקול שורות 8-15).

התנהלות זו יכולה אף לשמש ראיה לעירוב הנכסים בין הנתבעים ולהברחת נכסים כבסיס נוסף לחיוב אישי של הנתבע 2.

9. ואם לא די בכך, אף אם נוציא מהמשוואה את חוב המשכנתא, עדיין נותר הפער שבין תמורת המכר לבין התשלום לנושים כמוצהר על ידי הנתבע 2 בסעיף 15 לתצהירו.

תמורת המכר בסך 1,580,000 ₪ פחות סך 1,371,610 ₪ = 208,380 ₪ שלא ידוע לאן נעלמו.

כאשר נשאל על כך הנתבע 2 ענה:

"בהפרש לפי מיטב זכרוני, החברה הייתה חייבת סכום רציני של ארנונה לעיריית הרצליה." (עמ' 25 בפרוטוקול שורות 27-30).

הנכס היה על שם הנתבעת 1 וצריך היה למצוא לחוב זה זכר בדו"ח רואה החשבון ולא הוצגה כל אסמכתא לחוב זה.

כאשר נחקר על כך רואה החשבון אשר הודה בחקירתו כי מתמורת מכר המקרקעין נותר רווח הון בסך 1,471,000 ₪ ענה:

"זה אותו הפרש שאת מדברת עליו כל הזמן. ה100 שהלך אליו." (עמ' 49 בפרוטוקול שורות 20-22).

דהיינו, הודאה כי ההפרש הופקד בידיו של הנתבע 2.

10. יתר הנושים הינם אנשים פרטיים ששניים מהם הם קרובי משפחתו של הנתבע 2.

לא הוצג כל מסמך המעיד על מתן ההלוואה על ידי אותם נושים או ביצוע תשלום כלשהוא לידיהם לפירעונה.

עוד הסתבר מעדותו של רואה החשבון כי מדובר בחובות שכונו על ידו "עתיקים" עליהם העיד מעיון בספרי הנתבעת 1 בלא שראה אסמכתא כלשהיא לפירעונם בידי אותם הנושים (עמ' 52 בפרוטוקול שורות 4-11). לא רק שמדובר בהלוואות מלפני שנים רבות אלא שמדובר בהבל פיו של הנתבע 2 לאוזנו של רואה החשבון אשר העיד:

"העברת הכספים (לנתבעת 1 – ו.ש.) בוצעה כל פעם ע"י משה שלווה אותם באופן פרטי. הוא לווה את ההלוואות האלה והכניס אותם לחברה כהלוואות בעלים." (עמ' 53 בפרוטוקול שורות 7-9).

דהיינו, הנתבע 2 השתמש בכספי הנתבעת 1 על מנת לפרוע הלוואות שקיבל באופן אישי מקרובי משפחתו (אשתו ואחיו) ומכרים ואשר לכאורה הפקידם אצל הנתבעת 1 לפני כ 10-15 שנה.

עולה מכאן כי חוות דעתו של רואה החשבון אינו אלא תשקיף של ספרי הנתבעת 1 כפי שנערכו על פי דבריו של הנתבע 2 ללא בדל של אסמכתא כך שמשקלה של חוות דעת זו אינו אלא כאין וכאפס בכל הנוגע לנטל הראיה שנועד לסתור את החזקה העומדת לתובעת.

11. ואם לא די בזה, עולה כי ציוד בשווי של קרוב ל 6 מיליון ₪ ורכב בשווי של כ 200,000 ₪ של הנתבעת 1 נמכרו לכאורה בסך 63,427 ₪. לא הומצא כל מסמך המעיד על כך וכל שיש הוא עדותו המעורפלת של רואה החשבון שהעיד כי ראה חשבונית על כך (עמ' 58 בפרוטוקול שורות 13-20) ואין הוא זוכר כלל מה תוכנה.

הנתבע 2 העיד כי מכונות המשחק כלל לא נמכרו אלא נזרקו מאחר והתיישנו עד כדי שהפכו לחסרי ערך (עמ' 29 בפרוטוקול שורות 10-13, 20-23). כמו כן, לא היה בפיו של הנתבע כל הסבר לגורלו של הרכב וטען שאינו זוכר (עמ' 28 בפרוטוקול שורות 11-16).

דהיינו, אין כל ראיה לשוויים של מכונות המשחק והרכב עם הפסקת פעילותה של הנתבעת 1 ומה עלה בגורלם.

12. סוף דבר הוא כי מסקנתי היא שהנתבע 2 לא עמד בנטל לסתור את החזקה לפיה נכסי הנתבעת 1 הועברו לידיו ללא תמורה או בתמורה חלקית.

כל שהיה על הנתבע 2 לעשות על מנת לעמוד בנטל הוא להמציא דפי חשבון בנק של הנתבעת 1, להראות הפקדת כספים ויציאתם ממנו לידי אחרים באמצעות פרטי העברה בנקאית לידי הנושים או תצהירים מטעמם.

אין כל הסבר מדוע לא הוגשו ראיות אלו ואין די בהגשת חוות דעת רואה חשבון המסתברת כחסרת תועלת בהעדר אסמכתאות לביסוס הקבוע בה במיוחד כאשר האמור בדו"ח רואה החשבון אינו אלא דיווח של הנתבע 2 ללא כל אסמכתא.

בסופו של דבר עולה כי למעט תשלום חוב לבנק דיסקונט, נראה כי כל יתרת כספי תמורת מכר המקרקעין ומכירת מטלטליה של הנתבעת 1, הועברו לידי הנתבע 2 באמתלה של החזר הלוואות בעלים המצויות בתחתית סולם העדיפויות בתשלום לנושים.

13. בשולי הדברים אתייחס לטענת ב"כ הנתבעים בדבר חיובי יתר בגין ריבית והצמדה הנובעים מחלוף הזמן עד שהוגשה התביעה.

דינה של טענה זו להידחות בהעדר ולו שמץ ראיה באמצעות תחשיב מתאים.

אין די באמירה סתמית לפיה השיהוי בהגשת התביעה גרמה לנתבעים נזק בדמות ריבית "רצחנית" כגרסת ב"כ הנתבעים.

יש ליתן בידי בית המשפט את הכלים לבחון טענה זו ולבצע את ההפחתה המתאימה ככל שאכן אירעה. אין להותיר לבית המשפט את המלאכה לברר באיזה סכום מדובר.

עוד יצוין כי הנתבעים היו ערים לחיובי הארנונה המצטברים והתעלמו ממנו תוך העדפת נושים אחרים, קרובי משפחתו ומכרים של הנתבע 2 וכן האינטרס האישי של הנתבע 2 וזאת במשך שנים רבות מבלי לטרוח לשלם על חשבון חוב זה תוך פגיעה בקופה הציבורית. ניתן להבין חוסר יכולת כלכלית לשלם חוב ארנונה אך כאשר הופקד בידי הנתבעים סכום תמורת מכר נכס המקרקעין של הנתבעת 1 מבלי לשלם לתובעת ולו חלק מהחוב המצטבר – אין לנתבעים אלא להלין על עצמם בלבד אם הצטברו בגין חוב זה חיובי ריבית והצמדה גבוהים.

לכך בדיוק נועד חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה),
תש"ם-1980 - להרתיע חייבים מלהעדיף נושים אחרים ולשלם בזריזות את חובותיהם לרשויות.

14. אשר על כן, התביעה מתקבלת במלואה והתובעת רשאית להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל כנגד הנתבעים בתיק הוצאה לפועל 518148-01-20 כסדרם תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי לידי הנתבעים או בא כוחם.

בנוסף ישלמו הנתבעים לתובעת הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ אשר יצטרפו לקרן החוב בתיק ההוצאה לפועל הנ"ל.

ניתן היום, ד' ניסן תשפ"ב, 05 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.