1. המערער נפגע בשמיעתו כתוצאה מחשיפה לרעש, ופגיעתו הוכרה כתאונת עבודה ביום 24.12.2018.

2. ועדה רפואית לעררים מיום 26.1.2020 קבעה למערער נכות יציבה משוקללת בשיעור של 19% (10% בגין ליקוי שמיעה לפי פריט ליקוי 72(1)(3-ג) ו-10% בגין טנטון).

3. על ההחלטה הנ"ל, הגיש המערער ערעור לבית הדין, אשר נדון במסגרת תיק ב"ל 24889-03-20. ביום 6.7.2020 ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים לפיו יוחזר עניינו של המערער לוועדה: "... על מנת שתפרט את שיעור ירידת השמיעה (עצבית והלכתית) בכל אחת מתדירויות הדיבר בנוגע לשלושת בדיקות השמיעה אשר הונחו בפניה ולפי איזה בדיקה קבעה את הנכות. לאחר מכן תשקול הוועדה את קביעתה בשנית ותיתן החלטה ברורה ומנומקת." (להלן: "פסק הדין המחזיר").

4. ביום 9.8.2020 התכנסה הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) בעקבות פסק הדין המחזיר והותירה את החלטתה הקודמת על כנה (להלן: "הוועדה").

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.

5. עיקר טענות המערער

א. הוועדה אמנם פירטה את שיעור ירידת השמיעה העצבית בתדירויות הדיבור, אולם בניגוד לפסק הדין המחזיר, לא פירטה את שיעור ירידת השמיעה ההולכתית בתדירויות אלה. לפיכך, היה על הוועדה לפרט את תדירויות הדיבור הן להולכת אוויר והן להולכת עצם, ומשלא עשתה כן נפל פגם בהחלטתה.

ב. המערער אינו חולק על קביעת הוועדה, שהיות ומדובר בליקוי שמיעה אסימטרי באוזניים, הרי שהליקוי החמור יותר באוזן שמאל, נגרם מסיבות נוספות שמעבר לנזק האקוסטי כרוני ולכן אין להתחשב בו. עם זאת, סבור המערער כי אף אם הנזק באוזן שמאל אינו קשור בחלקו לחשיפה לרעש, עדיין יש להביאו בחשבון לצורך חישוב נכותו של המערער בגין ליקוי השמיעה, וזאת בהתאם לפסק הדין בעניין פלוני – רע"א 7677/16 מדינת ישראל – קצין התמלוגים באגף השיקום נ' פלוני (20.7.2017) (להלן: "עניין פלוני").

ג. המערער מסכים להחלטת הוועדה כי שיעור ירידת השמיעה באוזן ימין היא אכן בשיעור 30 דציבל בתדירויות הדיבור. אולם, מאחר ששיעור ירידת השמיעה באוזנו השמאלית הוא בשיעור של 56 דציבל (ואף שההחמרה בשיעור של 26 דציבל לעומת אוזן ימין אינו קשור לחשיפה לרעש), הרי שבהתאם לעניין פלוני, יש לקבוע נכות בשיעור של 15%.

ד. באשר לעניין אליהו^[1] – הרי שבאותו מקרה הוכרה פגיעה באוזן אחת ולא בשתי האוזניים, וזאת בשונה מעניינו של המערער.

ה. בטענת המשיב לפיה אין טעם לפרט את הירידה ההולכתית בשמיעה יש משום ניסיון לחזור בו מההסכמה, אשר נוסחה על ידו. מדובר במעשה פסול שיש בו כדי לפגוע בזכויותיו של המערער.

ו. משהוועדה לא ביצעה את הוראות פסק הדין המחזיר, יש להחזיר את עניינו של המערער לוועדה בהרכב חדש, ולמצער לאותה הוועדה.

6. עיקר טענות המשיב

א. היות ומדובר בליקוי שמיעה אסימטרי באוזניים, הרי שהליקוי החמור יותר באוזן שמאל נגרם מסיבות נוספות שמעבר לנזק אקוסטי כרוני, ולכן אין להתחשב בו.

ב. הטענה באשר לעניין פלוני היא טענה עצמאית, שלא הייתה למערער מניעה להעלותה במסגרת ההליך הקודם, והיא לא הובאה ולא היוותה חלק מהוראות פסק הדין המחזיר.

ג. עניין פלוני אינו ישים בענייננו, שכן הוא רלוונטי לחוק הנכים בלבד.

ד. אין כל תוחלת לטענה כי הוועדה לא פירטה את ערכי הירידה ההולכתית, בהיותם בלתי רלוונטיים לקביעת שיעור ירידת השמיעה העצבית בתדירויות הדיבור. פסק הדין המחזיר הורה לוועדה לדון בשלושת בדיקות השמיעה ולפרט את ממוצע תדירויות הדיבור בנוגע לשלושת הבדיקות. פירוט נפרד של התדירות ההולכתית אינה מתקבלת על הדעת, שכן היא אינה רלוונטית לקביעת הנכות. הערכים הרלוונטיים לקביעת הנכות הם ערכי הפגיעה העצבית / תחושתית (הולכת עצם), ואין כל טעם בפירוט תדירויות אשר הנכות אינה נקבעת על פיהן. לא ברורה הטענה כי הדבר עשוי לסייע למערער בבחינת החלטת הוועדה.

ה. באשר לעניין אליהו – שם כבר דחה בית הדין הארצי את הטענה בנוגע להחלת עניין פלוני, בין היתר, לאור קיומה של תקנה 19 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות נפגעי עבודה").

7. ביום 10.3.2021 התקיים דיון בפני כב' הרשם אביעד אברגיל, במסגרתו השלימו הצדדים את טיעוניהם.

8. החלטת הוועדה

ב"כ המערער טען בפני הוועדה: "בעקבות פס"ד. הטיעון שלנו – נבקש למעשה שהנכות שנוגעת לשמיעה תקבע בהתאם לבדיקה עדכנית ואחרונה שביצע מיום 19.12.19. מרכז רפואי זיו, ולפיה למיטב חישבנו ויש לזכות 15 אחוז נכות רפואית. התקנות מפנות לתדרים 500+1000+2000. תקבע נכותו באוזן ימין ממוצע 30, ולפי אוזן שמאל הפגיעה הממוצעת היא 56.6 לשון התקנות שבחוק היא ברורה ומתייחסת לפגיעה בשתי האוזניים ולא יכולה להתיישב בפרשנות שקובעת רק לפי אחת האוזניים. לכן יש לקבוע ממוצע לפי התקנות 15 אחוז נכות. לחילופין גם אם הועדה תעשה חישוב בדיקה עדכנית ואחרונה ותערוך ממוצע לפי מכון גל להקנות 10 אחוזים. מבקשים לערוך ממוצע של שתי הבדיקות שיוביל לנכות בשיעור 12.5 אחוזים."

הוועדה סיכמה את מסקנותיה כך: "הועדה בדקה שוב את 3 בדיקות השמיעה כולל הבדיקה עדכנית מיום 19.12.19 מבית חולים זיו. כאשר לקחה בחשבון את האוזן הימנית עם הליקוי הקל יותר ועם עקומה האופיינית לנזק אקוסטי כרונית כמייצגת את הנכות השמיעתית שנגרמה כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק. ידוע היטב, שהסף דרך עצם הוא זה שמייצג את הנזק לשבלול. וכן ידוע היטב שנזק אקוסטי כרוני בתור מיקרוטראומה הוא סימטרי. כאשר יש אסימטריה שמיעתית הרי הליקוי החמור יותר נגמר מסיבות נוספות שמעבר לנזק אקוסטי כרוני. מעבר לכך צורת עקומה באוזן שמאל עם נזק חמור יותר שבא כוח התובע מתעקש לחשב גם בליקוי שלו היא בעלת עקומה שאינה מתאימה לנזק אקוסטי כרוני. ממוצע תדרי הדיבור:

לפי סדר כרונולוגי – 21.6.18 – בית חולים זיו, הסף בתדרים 500-20 דציבל, 1000-15 דציבל, 2000-45 דציבל. הממוצע הוא 27 דציבל.

בבדיקה ממכון גל – 25.12.18 – הסף 500 – 25 דציבל, 1000 – 25 דציבל וב 2000 – 35 דציבל. ממוצע 28 דציבל.

בבדיקת שמיעה 19.12.19 – ממוצע תדרי הדיבור דרך עצם – 500 – 25 דציבל, 1000 – 30 דציבל, 2000 – 35 דציבל. ממוצע 30 דציבל.

לסיכום: הממוצע נקבע לפי הסף דרך עצם באוזן ימין שמייצגת את הנזק האקוסטי בבדיקות שבוצעו ב 3 מכונים שונים – כולל הבדיקה נשוא התביעה. על פי ממוצע 3 בדיקות אלו וכל אחת מהן הנכות התואמת 10 אחוז כפי שנקבע בוועדה אחרונה. הועדה דוחה את הערר."

9. דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, וכלל החומר אשר בתיק, הגעתי למסקנה לפיה דין הערעור להידחות, וזאת מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.

10. בהתאם לסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 במסגרת ערעור על החלטות וועדות לעררים, דן בית הדין בשאלות משפטיות בלבד. לא אחת נפסק, כי על בית הדין לבחון אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה [ראו בין היתר עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213, 1999]. עוד נפסק בהקשר זה, כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הינן קביעות רפואיות מובהקות, הנמצאות בתחום סמכויות הבלעדי של הוועדה, וכי בית הדין אינו מתערב בהן [עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי – המוסד לביטוח לאומי, מיום 22/6/06], כשאחת החובות המוטלות על הוועדה לעררים, שהינה גוף מעין-שיפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע שם/01-1318 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו(1) 60).

11. עוד יודגש, כי כאשר עניינו של מבוטח מוחזר בפסק דין לוועדה הרפואית לעררים, ביקורתו השיפוטית של בית הדין מוגבלת לבחינת השאלה אם הוועדה מילאה אחר האמור בפסק הדין [דב"ע נא / 01-29 פרנקל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160 (1992); עב"ל (ארצי) 114/07 עורקבי – המוסד לביטוח לאומי (8.1.2008).

12. בהתאם להלכה הפסוקה, קביעת הנכות והירידה בשמיעה נעשית על פי תוצאות בדיקת הולכת העצם (b.c.) ולא על פי תוצאות בדיקת הולכת האוויר (a.c.) או על פי תוצאות בדיקת סף שמיעת דיבור (S.R.T.) [ראו: עב"ל (ארצי) 105/10 שייביס – המוסד לביטוח לאומי (17.3.2011); בר"ע (ארצי) 61477-08-19 בן חמו – המוסד לביטוח לאומי (3.9.2019); בר"ע (ארצי) 28003-04-20 מרסל רוזן – המוסד לביטוח לאומי (27.4.2020). השוו: עב"ל (ארצי) 27278-03-20 אחמד עיסא - המוסד לביטוח לאומי (14.3.2021)]. בנסיבות אלה, ומשהוועדה פירטה את ממוצע תדירויות הדיבור הרלוונטיות לקביעת הנכות, בכל שלושת הבדיקות שהונחו בפניה, מקובלת עלי טענת המשיב לפיה הוועדה ביצעה את הוראות פסק הדין המחזיר.

כמו כן, מקובלת עלי טענת המשיב, כי בנסיבות אלה, אין כל סיבה או היגיון לפרט את שיעור ירידת השמיעה ההולכתית – שאינה רלוונטית לקביעת הנכות. הוועדה התייחסה בהחלטתה לכך שהנכות נקבעת בהתאם להולכת העצם, ובכך נימקה כנדרש מדוע פירטה את ממוצע תדירויות הדיבור כפי שפירטה, וניתן בנקל להתחקות אחר הלך מחשבתה.

13. עוד מקובלת עלי טענת המשיב לפיה לא ברור כיצד פירוט של הירידה ההולכתית בשמיעה על ידי הוועדה תסייע למערער, שהרי כאמור הנכות אינה נקבעת לפי פרמטר זה.

14. למעלה מן הצורך אציין, כי עיון בנימוקי הערעור שהגיש המערער במסגרת תיק ב"ל 24889-03-20 (במסגרתו ניתן פסק הדין מכוחו התכנסה הוועדה בענייננו) עולה, כי המערער כלל לא ביקש כי הוועדה תפרט את הירידה ההולכתית בשמיעה, אלא כי תתייחס מפורשות "... לשיעור ירידת השמיעה מיום 19.12.19 בכל אחת מהתדירויות 500-1000-2000...".

לאור האמור, ובנסיבות אלה, הרי כי גם כוונת המערער הייתה כי הוועדה תפרט את שיעור ירידת השמיעה העצבית (שהרי לפיה נקבעת הנכות), ואין מקום לטענות המערער בהקשר זה במסגרת ההליך שבפניי.

15. באשר לעניין פלוני, הרי שהלכה זו אינה חלה כאשר מדובר בתקנות נפגעי עבודה, ויפים לעניין זה הדברים שנאמרו, מעבר לדרוש, במסגרת פסק הדין בעניין אליהו: "מעבר לדרוש אוסיף כי בתקנות העוסקות בנכות מעבודה – תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956... להבדיל מהקבוע בתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), תש"ל-1969) קבועה תקנה 19 המתייחסת מפורשות למצב של פגיעה באיבר זוגי שהנכות בגינו 'נקבעת על פי מבחני הנכות המתייחסים לשני האיברים הזוגיים' ובה נקבע כי: 'דרגת הנכות לרגל פגימה באבר זוגי אחד כשהאבר האחר פגום מקודם, תיקבע על ידי צירוף פגימות שני האברים וניכוי הפגימה הקודמת.' ועל כן אין צורך להדרש לנפסק בענין פלוני."

16. יתרה מכך, ומשעניין פלוני אינו חל, ולמעלה מן הצורך, המערער בעצמו אינו חולק על כך ששיעור הירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור באוזן ימין הוא 30 דציבל. כמו כן, לטענת המערער הירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור הקשורה לחשיפה לרעש באוזן שמאל היא 30 דציבל אף היא (56 דציבל סך הכל, פחות 26 דציבל שאינם קשורים לחשיפה לרעש).^[2]

בנסיבות אלה, הרי שממילא אחוזי הנכות לפי פריט ליקוי 72 לתוספת לתקנות נפגעי עבודה הם בשיעור של 10% [לפי פריט ליקוי 72(1)(3-ג)], כפי שקבעה הוועדה.

17. סיכומו של דבר, לא מצאתי כל טעות משפטית בפעולות הוועדה מושא הערעור או במסקנותיה, ומכאן דין הערעור להידחות.

באשר להוצאות – על אף שטענות המערער נדחו כולן ולא היה בסיס לערעור זה, והמערער עמד על ערעורו למרות שבית הדין הפנה אותו לעניין אליהו במסגרת הדיון שהתקיים ביום 10.3.2021,^[3] החלטתי, לפנים משורת הדין, שלא לחייבו בהוצאות.

18. ככל ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה, עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ח' אייר תשפ"א, (20 אפריל 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. בית הדין הפנה את הצדדים בדיון שהתקיים ביום 9.8.2020 לעניין אליהו – בר"ע 33719-09-19 דוד אליהו נ' המוסד לביטוח לאומי (25.11.2019) (להלן: "עניין אליהו"). ↑

2. סעיף 16 לנימוקי הערעור. ↑

3. כפי שעולה מעמ' 2, שורה 27 לפרוטוקול. ↑