מונחת לפניי בקשה להסתלק מבקשה לאישור תובענה ייצוגית, לפי סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו–2006.

ב-5 בספטמבר 2016 נטלו המבקש ובת זוגו מהמשיב (להלן גם הבנק) שתי הלוואות שסכומן הכולל 1.4 מיליון ש"ח. כעבור שלוש שנים וחצי הכתה מגפת הקורונה בישראל, והביאה עימה סדרה של הגבלות על המשק. במארס 2020 ביקש המבקש מהמשיב להקפיא את החזרי ההלוואות. המשיב נענה לבקשתו והקפיא את התשלומים החודשיים בשתי ההלוואות לשלושה חודשים. ב-7 במאי אותה שנה הודיע בנק ישראל על צעדים שאימצו כלל הבנקים שיעזרו למשקי הבית שנטלו מהם הלוואות לדחות את התשלומים (להלן: המתווה, שתוקפו הוארך בהמשך). בבקשה לאישור התובענה הייצוגית (להלן: בקשת האישור) טען המבקש כי המשיב לא פעל על-פי המתווה. כך, מאחר שביוני 2020 נודע לו כי הבנק הגדיל את שיעור הריבית על החזרי ההלוואה הראשונה, האריך בעשור את פרק הזמן לפירעון השנייה והפך את הריבית עליה תלויה בריבית הפריים.

עילות התביעה הן הפרה של סעיף 5 לפקודת הבנקאות, 1941 (שכותרתו „המפקח על הבנקים וסמכויותיו“), ושל הסעיפים הללו לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א–1981: 3 („איסור הטעיה“), 5 („גילוי נאות“), 5א („מסירת מידע על עמלות“) ו-9ח1(ד) („דחיית מועד הפירעון החודשי של הלוואה לדיור בנסיבות מיוחדות“, והסעיף הקטן קובע שהתניה על הוראות הסעיף תהיה רק לטובת הלקוח) – הפרות המקנות עילת תביעה בנזיקין לפי סעיף 15; הפרת חובה חקוקה (על-פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]); רשלנות (סעיף 35 לאותה פקודה); הפרת חוזה והפרה של החובה לנהוג בתום לב; עשיית עושר ולא במשפט. הנזק שלו טען המבקש מגולם בפער בין שיעור הריבית שעליו הוסכם בהסכם המקורי ובין השיעור המעודכן עקב הקפאתם של ההחזרים (לוֹ נגרם נזק בסך 250 ש"ח לערך), בחשיפה לתשלום ריבית גדולה יותר ובהארכתה של תקופת ההלוואה. לכך הוסיף תביעה לפיצוי על נזק לא-ממוני – עוגמת נפש ופגיעה באמון ובאוטונומיה של הרצון.

הבנק סבר כי אין לתובענה על מה שתסמוך וביקש לסלקה על הסף. למִן 16 במארס 2020, לגרסתו, הוא אפשר לחוסכים לבקש להקפיא את החזרי ההלוואות. יום קודם לכן הודיעה המפקחת על הבנקים על התאמות מתוכננות באסדרה לנוכח המצב, וציינה כיצד כבר הלכו הבנקים מיוזמתם לקראת הלקוחות. בצד הצעדים שהציע בנק ישראל נכתב: „יודגש, כי שירותים אלו ניתנים על פי השיקולים העסקיים והתפעוליים של כל בנק ובנק“ (ההודעה לעיתונות – נספח 2 לתשובה לבקשת האישור). בהתאמה הוסכם על הצדדים לתיק שעל סך 26,368 השקלים שפירעונו הוקפא יחויב המבקש בריבית ששיעורה חצי אחוז פחות מריבית הפריים, ולא 0.8% פחות כפי שחויב עד אז, והמבקש הסכים שפירעון הסכום ייפרס עד סוף התקופה הממושכת ביותר שנקצבה להחזר איזו מההלוואות שבתיקו (לחלופין היה יכול לבחור את מספר השנים שעל פניהן ייפרס ההחזר). רק מאוחר יותר פורסם המתווה, שבו ביקש המאסדר ליצור אחידות וּודאות, ובעקבות זאת נתן המשיב ללווים הזדמנות לבקש את הקפאת החזרי ההלוואות בתנאים שפורטו בו. הטבלה שקיבל המבקש ביוני 2020 הייתה למעשה הודעה על מתן הלוואה נוספת – לאמור, הסכומים שתשלומם הוקפא – כבקשתו עוד במארס אותה שנה.

אליבא דמשיב לא זו בלבד שהוא לא היה מסוגל להפר מתווה קודם לפרסומו, אלא שאפשר להניח כי רוב החוסכים שהזדרזו לבקש הקפאה לפני שהוא בא לעולם אף יצאו נשכרים מהתנאים שלהם הסכימו בחתימתם מראש. לכן, לתפיסתו, אין להישמע לטענה שהם אינם מקובלים עליהם. ככל שהדברים אמורים בתקופת הפריסה של ההלוואה, המבקש אף סימן באיזו משתי האפשרויות הוא בוחר. כך או אחרת, גרס הבנק, הוא לא הפר שום חובה חוקית או חוזה, ולא סטה מהנחיות המתווה אחרי פרסומו ובוודאי לא לפניו. בהתחשב בעובדה שניאות להקפיא את ההחזרים וגם הסתכן בהעמדת ההלוואות, השבה לא תהיה צודקת להשקפתו.

המבקש הגיב כי לשונו ותכליתו של המתווה אינם תומכים בטענה שהוא אינו חל על המקרה שלו. לדבריו המשיב נדרש לעמוד בהתחייבותו, ואחת היא אם נתן אותה מרצונו או שהגיעה מהפיקוח על הבנקים.

האזנתי לטענות הצדדים בישיבה הראשונה שנערכה בתיק, וביקשתי את עמדתו של בנק ישראל – בין השאר בשאלה אם המשיב היטיב עם המבקש בתנאי ההלוואה ואם המתווה נוגע בדיעבד להקפאת הלוואות. הפיקוח על הבנקים גרס כי אין צורך לדון בשאלה הראשונה, משום שבדיונים עם הבנקים לא הוזכרה הֶחלה של המתווה – הוולונטרי, שאינו הוראת ניהול בנקאי תקין – למפרע, והוא „[...] נועד לחול [...] ממועד פרסומו ואילך[...]“ (סעיפים 8–9 לעמדה מ-13 בינואר 2022).למרות זאת נקבע התיק להבאת ראיות בבקשת האישור, הואיל ולמבקש היו טענות על העמדה ונגד המשיב, והוא עמד על כך שבית המשפט יכריע בשאלות שעל הפרק. הבקשה דנן הוגשה עשרה ימים לפני המועד שנקבע לשמיעתה של בקשת האישור, בהסכמת הצדדים ונוכח המלצותיי.

מנימוקי המשיב שפורטו לעיל יש לקבל את הסכמת הצדדים. בייחוד אציין כי המבקש חתום על טופס הבקשה להקפאת התשלומים (נספח 9 לתשובה לבקשת האישור). המשיב גם שלח למבקש ולאלה שכמותו לוח סילוקין חדש בעקבות בקשתם. כמו-כן אין ממש בטענת המבקש שהמתווה הכתיב כי „[...] דחיית החזרי ההלוואות אינה נתונה לשיקול דעת הבנקים, ועל הבנקים לדחות את החזרי ההלוואות לכל המבקשים[...]“ (סעיף 1 לבקשת האישור), ובלאו הכֵי המתווה פורסם אחרי שהגיש את בקשתו. בקשת האישור נעדרת אפוא עילת תביעה ודינה להימחק, את תביעתו האישית של המבקש יש לדחות, ולפי ההסכמה איני עושה צו להוצאות. רשמתי ואני מאשרת את הסכמות הצדדים שבאו לידי ביטוי בסעיפים 15–17 לבקשת ההסתלקות.

המבקש ביקש פטור מתשלום חלקה השני של האגרה, ונימק זאת בהקדמתה של בקשת ההסתלקות לבירורה של בקשת האישור. לשיטתו יש בכך טעם מיוחד לפטור כזה, כדרישת תקנה 7א(א)(4)(ב) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז–2007. כפי שציינתי בקשת האישור כבר נקבעה לשמיעה, ואני ערה כמובן לעובדה שהתקיימו בתיק שני דיונים מוקדמים. אף-על-פי-כן יש ממש בטענה שההסתלקות מנעה הקדשה של זמן רב נוסף לתיק, ובצידו ההשקעה הכספית הנדרשת. לפיכך מצאתי לנכון לפטור את המבקש מתשלום חלקה השני של האגרה.

מאותם טעמים המצדיקים את מחיקתה של בקשת האישור, ומפני שהמבקש הוא החבר היחיד בקבוצה שההסתלקות תיחשב מעשה בית דין בעניינו ואינני רואה מקום לחפש מי שיבוא בנעליו, אני פוטרת את הצדדים אף מחובת הפרסום.

ניתן היום, ט' במרחשוון תשפ"ג (3 בנובמבר 2022), בהעדר הצדדים.