לפני: כב' השופט יוסף יוספי

נציגת ציבור עובדים – גב' בת שבע זיידמן

נציג ציבור מעסיקים – מר נתן חיים

פסק דין

1. עניין לנו בערעור אשר הוגש על ידי המערער/התובע כנגד החלטת כבוד הרשמת אייד בזיני מיום 29.9.20, במסגרתה הורתה על הפקדת ערובה מטעם המערער בגובה 2,500 ₪ כדי להבטיח את הוצאות המשיבה/הנתבעת 4.

טענות הצדדים

2. לטענת המערער, שגתה הערכאה קמא עת הורתה על הפקדת ערובה. כך למשל נדחתה טענת המערער, כי יש לחייב את המשיבה בחובותיהן של שאר הנתבעות, וכן שלסעיף 30 לחוק הגנת השכר נגיעה להליך דנן.

לטענת המערער, המשיבה היתה מעסיקתו האחרונה של המערער אשר הוצב באותו מקום עבודה מתחילת תקופת העסקתו.

המערער הועבר כחפץ עובר לסוחר "ממנפקת תלושים אחת לרעותה". אף אחת מהנתבעות לא ערכה עימו שיחה טרם סיום העסקתו והעברתו לנתבעת האחרת, ואף לא נערך גמר חשבון. שגתה הערכאה קמא עת קבעה כי אין מקום לחייב את המשיבה מכוח הוראות סעיף 30 לחוק הגנת השכר וכי הוראות החוק חלות, היות והמשיבה היתה מעסיקתו האחרונה של המערער באותו מקום עבודה ועליה החובה לפדות עבור המערער את מלוא זכויותיו הנגזרות מהרציפות באותו מקום עבודה.

לסיכום, ביקש המערער מבית הדין להורות כי המערער אינו חייב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבה.

3. מנגד, טענה המשיבה כי מדובר בערעור סרק שהוגש בחלוף המועד. החלטת הרשמת ניתנה על סמך הוראות החוק, ואין בנימוקי הערעור כדי לשנות קביעות עובדתיות ומשפטיות.

החלטה בדבר הפקדת ערובה ניתנה ביום 29.9.20, בעוד שהערעור דנן הוגש ביום 15.10.20, דהיינו, לאחר 6.10.20.

לא הוצגה ראשית ראיה ביחס לקשר כלשהו בין נתבעת 4 לנתבעות 2-3, וזאת כפי שנקבע בהחלטת הרשמת. המערער הועסק אצל המשיבה למשך חודשיים. החלטת הרשמת הינה מנומקת וצודקת. הרשמת התייחסה לכלל טענות המערער, תוך התייחסות לאי תחולתו של סעיף 30 לחוק הגנת השכר, ותוך התבססות על הפסיקה, החקיקה והתקנות הרלוונטיות.

לסיכום, טענה המשיבה כי הקביעה להפקדת 2,500 ₪ ראויה ומאזנת בין זכות הגישה לערכאות לבין זכות המשיבה להיפרע בגין הוצאותיה.

לפיכך, דין הערעור להדחות.

דיון והכרעה

4. לאחר עיון בטענות המערער ובטענות המשיבה, וכן בהחלטת כבוד הרשמת, מצאנו כי יש לדחות את הערעור, ונפרט.

5. ראשית, נפנה לטענת המשיבה, לפיה הערעור דנן הוגש באיחור של 9 ימים בשים לב כי ההחלטה נשוא הערעור דנן ניתנה ביום 29.9.20, בעוד שהערעור הוגש ביום 15.10.20. מנגד, טען המערער כי הערעור לא הוגש באיחור, ואכן הצדק עימו.

בימים כתיקונם יש לדחות את טענת המשיבה לאור פגרת סוכות שחלה בתווך, ושאת ימיה אין למנות במניין הימים, וזאת לאור הוראת תקנה 126 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991. בנסיבות המיוחדות לתקופה זו, יש לדחות את הטענה לאור תקנות בית הדין לעבודה (פגרות) (הוראת שעה מס' 2), תשפ"א – 2020, אשר האריכו את פגרת הקיץ עד יום 15.10.20.

6. כמו כן, מעיון בהחלטת כבוד הרשמת אייד בזיני עולה כי לא נפל בה פגם וכי יש לאשרה.

עסקינן בהחלטה במסגרתה הובאו ההלכה הפסוקה הנוהגת במקרים כגון דא, וכן תקנה 116א(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991, אשר פורסמה ביום 2.8.16, ולפיה נטל ההוכחה הועבר לפתחו של המערער אשר אינו תושב ישראל.

מהחלטת הרשמת עולה, כי יישמה את פסק הדין ואת הפסיקה על המקרה דנן, תוך שהיא מתייחסת לטענות המערער, לרבות לסיכויי התביעה כנגד המשיבה.

הגם שהמערער טען טענות כאלו ואחרות כנגד נתבעת 4, לרבות ביחס לחבותה בעבור כל תקופת העבודה; קבעה כבוד הרשמת כי לא הוצגה כל ראשית ראיה לכך, וכי טענה זו למעשה נטענה בעלמא.

בנוסף, צוין בהחלטת הרשמת כי המשיבה צירפה מסמכים אשר יש בהם כדי לתמוך בגירסתה, לרבות ביחס לתקופת יחסי עובד מעסיק של חודשיים.

כמו כן, דחתה הרשמת את הטענה בדבר תחולתו של סעיף 30 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, וזאת בהיעדר ראשית ראיה להתקיימותם של התנאים הקבועים בחוק.

7. מכל האמור לעיל עולה, כי בקביעות הרשמת לא נפל פגם, והן ניתנו בהתאם לפסיקה ולדין, תוך יישומם של אלה על נסיבות המקרה דנן.

8. בהתאם לשלב בו נמצא ההליך, הרי שהחלטת כבוד הרשמת משקפת את האיזון בין זכות הגישה לערכאות לבין זכות המשיבה להבטחת הוצאותיה.

אחרית דבר

9. מכל האמור לעיל עולה, כי דין הערעור להדחות.

10. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

במסגרת קביעה זו לקחנו בחשבון שהמשיבה טענה לאיחור בהגשת הערעור, טענה שהתבררה כחסרת בסיס.

11. פסק הדין ישוגר לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ה שבט תשפ"א, (07 פברואר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.