1. המבקש (להלן: "המל"ל") עותר לקבלת רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור, על החלטת בית משפט השלום בת"א-יפו, כב' השופטת אורלי מור-אל, מיום 11.8.20, בתיקים מאוחדים ת"א 31048-12-17 עיזבון המנוח ו. מ. ואח נ' מרכז רפואי רבין ואח' ות"א 36674-02-18 המוסד לביטוח לאומי נ' פטרוקוב רוסלן ואח' (להלן בהתאמה: "תביעת המנוח" ו – "תביעת המל"ל").
2. מדובר בשתי תביעות שאוחדו שעניינן פגיעה של המנוח בתאונה. תביעת המנוח היא תביעה של העיזבון והתלויים ותביעת המל"ל היא תביעת שיפוי.
3. ההחלטה נשוא הבקשה שבפניי עניינה מתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל ולמינוי מומחה בתחום הנוירולוגי, לבחינת שאלת הקשר הסיבתי שבין הפגיעה בתאונה לבין האירוע המוחי שפרץ כחודשיים לאחר הפגיעה וממנו בסופו של דבר נפטר המנוח.

ואלה העובדות הצריכות לעניין:

1. המנוח, יליד 1957, נפגע בתאונת עבודה מיום 16.2.11 כאשר מוט כבד נחת על ראשו. בין הנתבעים הייתה מחלוקת האם התאונה עונה להגדרה של תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק"), או שמא מדובר בתאונה שיש לדון בה מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

בטרם היה ברור האם עסקינן בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק או בתאונת עבודה בלבד, הגישו המשיבים חוות דעת רפואית נגדית שעל פיה אין מקום להכיר בקשר סיבתי בין הפגיעה בתאונה לבין האירוע המוחי.

1. בית משפט קמא דן תחילה בשאלת סיווג התאונה ומצא לקבוע, בפסק דין חלקי, כי עסקינן בתאונת דרכים. על כן נדחתה התביעה כנגד אותם גורמים שכלפיהם הוגשה התביעה החלופית מוכח פקודת הנזיקין.
2. המשיבים 7-9 (להלן: "המשיבים") נותרו כנתבעים בתביעות המאוחדות מכוח היותם בעלי הדין בתביעה שמכוח החוק.
3. בהיות התאונה גם תאונת עבודה, הוגשה תביעה למל"ל להכיר בתאונה כתאונת עבודה והיא אכן הוכרה ככזו. המשיבים 1-3 ביקשו להכיר באירוע המוחי, ובפטירת המנוח כתוצאה ממנו, כנובע מהפגיעה בתאונה. לשם כך צירפו חוות דעת רפואית לדיון בפני הוועדות. הוועדות הרפואיות לא מצאו קשר בין האירוע המוחי לבין הפגיעה בתאונה וקבעו 5% נכות בגין כאבי הראש מהם סבל המנוח מהפגיעה ועד מותו.
4. המשיבים פנו לבית הדין לעבודה בערעור על קביעת הוועדה הרפואית לעררים. בית הדין סבר שהוועדה לא התייחסה לכל הטענות שעולות מחוות הדעת מטעם המשיבים 1-3 ואף לא לכל העובדות שעלו מן התיק. על כן הושב הדיון לוועדה בהרכב אחר שתדון מחדש. בית הדין לעבודה פירט בפסק דינו את אותם עניינים שהוא מבקש שהוועדה בהרכבה החדש תתייחס אליהם.
5. הוועדה בהרכבה החדש מצאה להכיר באירוע המוחי כנובע מהפגיעה בתאונה, ולמשיבים 1-3 משולמים תגמולים.
6. לאור קביעת הוועדה הרפואית של המל"ל , ובהינתן שהתביעה בפני בית משפט קמא נדונה מכוח החוק, חל סעיף 6 ב' וקביעת המל"ל מחייבת. בהתאם, ולבקשת המשיבים 1-3, ניתנה הוראה על ידי בית משפט קמא להוצאת חוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעם המשיבים, מן התיק.
7. המשיבים הגישו לבית המשפט קמא בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל שעניינה הקשר הסיבתי שבין הפגיעה בתאונה למותו של המנוח. בבקשתם אף ביקשו לאפשר להם להגיש את חוות הדעת מטעמם (זו שהוצאה מהתיק) כדי לתמוך בבקשתם להבאת ראיות לסתור.

בין הטענות שהועלו בבקשה עלתה הטענה כי נפגמה האובייקטיביות של הוועדה בכך שהוצגה לה חוות דעת מטעם המשיבים 1-3. לשיטת המשיבים בפני בית משפט קמא חוות הדעת שהגישו המשיבים 1-3 לוועדה היוותה את הטעם העיקרי לשינוי ההחלטה של הוועדה. בכך יש כדי לפגוע בשוויון שבין יכולות הנפגע להשפיע על קביעת הוועדה לבין יכולותיה של המבטחת.

עוד נטען כי החלטת הוועדה בהרכבה החדש אינה מנומקת דיה ובהינתן ששתי וועדות קודמות מצאו לקבוע שאין קשר סיבתי - יש מקום לאפשר הבאת ראיות לסתור.

טענה נוספת נגעה להיות הוועדה בהרכבה החדש מושפעת מהחלטת בית הדין.

1. המל"ל התנגד לבקשה.

החלטת בית משפט קמא

1. בית משפט קמא פירט את השתלשלות ההליכים בפני הוועדה בהרכבה החדש ובסופו של יום מצא לקבוע:

".. באתי לכלל מסקנה, שלא ניתן לשלול שההנחיות המפורטות של בית הדין האזורי והדרישה מהוועדה להתעמת עם חוות דעת התובעים, השפיעו על התוצאה בוועדת הערר, ומכאן שנוצר חוסר איזון כלפי המבקשים, שלא הייתה להם ההזדמנות להעלות טענותיהם ולהציג חוות דעת מטעמם, דבר שמצדיק ליתן להם את האפשרות להעלות את הטענות בפני מומחה שימונה על ידי בית המשפט."

1. בהמשך ההחלטה מתייחס בית משפט קמא להלכות הידועות הנוגעות למקרים בהם נכון יהיה לאפשר הבאת ראיות לסתור ובעיקר לרע"א 2851/20 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, מיום 15.7.20 מפי כב' השופטת וילנר (להלן: "עניין שומרה") שעוסק בשאלת משמעותה של הצגת חוות דעת פרטית מטעמו של ניזוק בפני וועדה רפואית של המל"ל, בעת שקילת בקשה להבאת ראיות לסתור.

לאחר סקירת ההחלטה בעניין שומרה והתייחסות שני הצדדים לאמור בה, ראה בית משפט קמא להוסיף:

"לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות וההחלטות שהתקבלו במקרה דנן, סבורני, שלו למען האיזון ומראית פני הצדק, נכון להיעתר לבקשה ולאפשר לצדדים המעורבים בהליך להתמודד עם סוגיית הקשר הסיבתי באמצעות מומחה מטעם בית המשפט, שיוכל לעמוד לחקירה נגדית, ליתן הסברים ולהתמודד עם טענות הצדדים כולם."

בכל הנוגע לטענה מכוח ההסכם שבין המל"ל למבטחות, קבע בית משפט קמא שגם על פי ההסכם ניתן לעשות כן, גם אם בנסיבות המצדיקות זאת. בשים לב לדברים שלעיל על השפעה אפשרית של בית הדין לעבודה על החלטת הוועדה כמו גם ההנמקה החסרה, יש להחיל את אותה החלטה על תביעת המנוח ועל תביעת המל"ל ואין הצדקה לפצל את הדיון.

משכך ניתנה רשות להביא ראיות לסתור ומונה מומחה מטעמו של בית המשפט בשתי התביעות המאוחדות.

טענות המל"ל בבקשה שבפניי

1. ראשית יש לציין כי המשיבים 1-3 לא הצטרפו לבקשתו של המל"ל שבפניי.
2. המל"ל מעלה שלוש טענות עיקריות כנגד החלטת בית משפט קמא.
3. האחת, נוגעת להיות תביעתו כנגד המשיבים תביעת שיפוי מכוח הסכם ושעל פי ההסכם מנועים המשיבים מלסתור את קביעתה הרפואית של הוועדה מטעם המל"ל. ההחלטה מהווה הפרה של ההסכם שבין הצדדים. רק במקרים חריגים שבחריגים יתאפשר להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל, בתביעות מכוח ההסכם ומדובר במקרים של מרמה התחזות וכו'. הכלל הוא שבתביעות שיפוי הסכמיות קביעת רופאי הוועדות של המל"ל מחייבות, עדיפות וגוברות על כל קביעה אחרת ואף על קביעה של בית משפט בתביעת נזיקין של הנפגע.

תכלית ההסכם היא למנוע התדיינויות בין הצדדים וההנחה שהמבטחות מקבלות מכוח ההסכם שקולה כנגד מקרים שבהם ההסדר לא יתאם באופן מלא את הנסיבות הפרטניות של המקרה. ההסדר מביא בחשבון שיהיו מקרים שבהם המל"ל יצא נשכר ויהיו מקרים שבהם המבטחות יצאו נשכרות מההסדר החוזי הנ"ל.

1. השנייה, כי לא מתקיימים במקרה כאן התנאים שהוצבו בפסיקה למתן היתר להבאת ראיות לסתור.

בכל הנוגע לטענת חוסר האיזון מפנה המל"ל לכך שחוסר האיזון הזה ידוע ובכל זאת אין די בטעם זה כדי להביא ראיות לסתור. אין איסור על נפגע להציג בפני וועדה רפואית במל"ל חוות דעת מטעמו. כדי לקבל היתר להבאת ראיות לסתור על המבקש להציג ראיות נוספות כמו שהוועדה כלל לא בדקה את הנפגע, כי שיקול דעתה נפגם וכו'.

תחושת בית משפט קמא במקרה כאן כי לקביעת בית הדין לעבודה הייתה השפעה על שיקול דעתה של הוועדה, נותרה בגדר תחושה בלבד ללא כל ראיה מוצקה.

1. השלישית, כי קביעת בית המשפט קמא בפסק הדין החלקי מהווה סוף פסוק לעניין הקשר הסיבתי שבין התאונה למוות.
2. במקרה כאן נדרשת התערבות בית משפט של הערעור שכן להחלטה יש חשיבות על אופן המשך ניהול ההליך.

טענות המשיבים

1. המשיבים סומכים ידיהם על קביעת בית משפט קמא בין היתר מן הטעמים הבאים:
2. ערכאת הערעור ממעטת להתערב בהחלטות בדבר בקשה להבאת ראיות לסתור. בעניין זה הם מפנים להחלטה בעניין שומרה.
3. פסק הדן החלקי שניתן לא עסק כלל בשאלת הקשר הסיבתי שבין הפגיעה בתאונה לתוצאותיה, אלא רק בסיווגה של התאונה. גם בהמשך, בהחלטה נוספת, קבע בית משפט קמא כי שאלת הקשר הסיבתי טרם הוכרעה.
4. ההסכם בין המל"ל למשיבה - המבטחת אינו מונע הגשת בקשה להבאת ראיות לסתור. הדבר אפשרי במקרים מיוחדים. בעניין זה הפנה ב"כ המשיבים לפסיקה.

יתרה מכך בעניין זה כבר ניתנה החלטת בית משפט קמא מיום 22.1.20 ומשלא הוגשה עליה בקשת רשות ערעור, מנוע המל"ל מלטעון זאת כעת.

1. המל"ל כאן מושתק מלטעון כי ההסכם עצמו מונע קבלת בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת רופאיו בוועדות. זאת מכוח הכללים של השתק עילה והשתק פלוגתה שכן המל"ל עצמו היה צד להליכים שבהם נקבע כי במקרים מיוחדים ניתן הדבר.
2. המקרה כאן מצדיק מתן רשות להבאת ראיות לסתור. בעניין זה הפנה ב"כ המל"ל לדבריו של כב' השופט זילברטל ברע"א 7676/13 רבו ספנייב נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, מיום 14.11.13 (להלן: "עניין ספנייב"), שכן לטענתו כל הנימוקים שצוינו בהחלטה שם מתקיימים בענייננו.
3. בפני הוועדה הרפואית הוצגה חוות דעת רפואית מטעמו של המנוח ובכך יש כדי לפגום באובייקטיביות של הוועדה.
4. ההחלטות הסותרות של הוועדות מטעם המל"ל והעדר ההנמקה מצדיקות מתן היתר להבאת ראיות לסתור.
5. החלטת הוועדה הרפואית של המל"ל בהרכבה החדש הושפעה מההוראות שניתנו על ידי בית הדין לעבודה. ההשפעה על שיקול הדעת הרפואי של הוועדה גם היא מהווה נימוק למתן רשות להבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה.
6. מכל אלה יש לדחות את הבקשה ולהותיר את החלטת בית משפט קמא על כנה.

דיון

1. בטרם דיון לגופן של טענות אזכיר כי ערכאת הערעור תמעט להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית ביחס להבאת ראיות לסתור, וכי התערבותה בבקשות מסוג זה תישמר אך למקרים חריגים. יתרה מכך, בקשות רשות ערעור על החלטות שראו ליתן היתר להבאת ראיות לסתור, זכו להתערבות מועטה עוד יותר. ראו לעניין זה דבריו של כב' השופט זילברטל בין היתר בעניין ספנייב בסעיף 8 להחלטה.
2. עוד ראיתי להסיר כבר בתחילת הדרך את הטיעון כי פסק הדין החלקי בשאלת סיווג התאונה, שניתן על ידי בית משפט קמא, סגר את הדיון בשאלת הקשר הסיבתי. הדבר כלל אינו עולה מתוך פסק הדין וב"כ המל"ל מבקש ללמוד ממנו את שאין בו. לא ניתן ללמוד מהניסוח של סעיף 21 לפסק הדין החלקי כי שאלת הקשר הסיבתי נדונה והוכרעה. הטענה אינה מתיישבת עם האמור בסעיף 23 לפסק הדין שבו נדרשים התובעים בשתי התביעות המאוחדות, להגיב לחוות הדעת מטעם המשיבים.

הטענה למניעות מכוחו של ההסכם

1. אכן על פי ההסכם ככלל, המנגנון הוא שכנגד אותה "הנחה" שניתנה למבטחות – הן התחייבו לשלם את סכומי השיפוי בהתאם לקביעת המל"ל ולא להרהר, בכל מקרה לגופו, אחרי הדיוק שבקביעות. ראו לעניין זה סעיף 2 ב – ד. וכן סעיף 3 להסכם מיום 7.9.14.
2. אלא, שעל פי סעיף 1 להסכם מוסכם על הצדדים כי יחולו ההסכם הקודם על נספחיו והבהרותיו.

בסעיף 2 א. להסכם קיבלו על עצמם הצדדים להסכם כי: "כל פסקי הדין החלוטים שנקבעו בעניין פרשנותו של ההסכם הקודם יחולו על הצדדים וקביעתם מחייבת את הצדדים."

1. מכאן, שאם מצויה פסיקה שראתה לסייג את אותה הסכמה שבין הצדדים באשר לחובה לקבל את קביעות המל"ל ולא להרהר אחריהן, ואפשרה הבאת ראיות לסתור, כי אז לא ניתן לומר שעל פי ההסכם שבין הצדדים קיימת מניעות. כל שניתן לומר הוא כי יש לבחון האם המקרה כאן עונה על אותם חריגים שמצאה הפסיקה לקבוע, שיש בהם כדי להביא לסטייה מאותה הסכמה.
2. ב"כ המשיבים הפנה לרע"א 694/16 המוסד לביטוח לאומי נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, מיום 29.2.16 שאישר החלטת כב' השופטת תמר בזק-רפפורט ברע"א (י-ם) 28991-12-15 המוסד לביטוח לאומי נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, מיום 7.1.16.

באותו עניין נדונה תביעה בסדר דין מקוצר שהגיש המל"ל כנגד המבטחת שם מכוחו של ההסכם לשיפוי בגין הגמלאות והתגמולים שהוא נדרש ויידרש לשלם לנפגע תאונת דרכים שהיוותה גם תאונת עבודה.

המקרה שם דומה למקרה שבפניי בהקשר זה שזמן מה לאחר הפגיעה בתאונה נפטר הנפגע והוועדה הרפואית של המל"ל הכירה במותו כנובע מפגיעתו בתאונה. המבטחת הגישה חוות דעת מטעמה להוכיח כי לא היה מקום להכיר בקשר סיבתי בין הפגיעה בתאונה לפטירת הנפגע. המל"ל ביקש להוציא את חוות הדעת מן הטעם כי על פי ההסכם מנועה המבטחת מלטעון כנגד קביעת המל"ל.

בית משפט השלום לא נעתר לבקשה ונימק זאת בין היתר בעובדות שהציגה המבטחת שהיה בהן כדי לסטות מן הכלל כי לא תותר השגה על קביעות המל"ל. כאמור, שתי ערכאות ערעור לא מצאו להתערב בקביעה זו.

1. במספר הליכים נוספים שבה ועלתה העמדה כי ברגיל, בתביעות שיפוי מכוח ההסכם, קביעות רופאי הוועדות יהיו עדיפות. זאת לרבות בשאלת הקשר הסיבתי שבין הפגיעה למצב הרפואי. עם זאת לא נחסכה האמירה כי:

"כלל זה, אין משמעותו שבכל מקרה חייב בית המשפט הדן בתביעת השיבוב לאמץ את מסקנות וועדות המל"ל, ועדיין יהיו מקרים, גם אם מעטים ונדירים, בהם תידחנה מסקנות רופאי המל"ל. על חלק ממקרים אלה עמד בית המשפט בע"א (י-ם) 11316/07 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 9.8.09)."

(ראו בין היתר דברי בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 39721-06-11 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 21.3.12).

1. משמע, יתאפשרו מקרים, גם אם חריגים ונדירים, בהם יתאפשר למבטחת לטעון כנגד קביעת הוועדות הרפואיות במסגרת תביעת שיפוי של המל"ל נגדה.
2. משבאתי למסקנתי זו אין לי צורך לדון בטענה כי המל"ל מנוע מלהעלות את טענת המניעות מכוח השתק עילה ו/או השתק פלוגתא. בפועל, אכן אין טעם בטענה נוכח הפסיקה הקיימת בעניין.
3. כעת נותר לדון האם המקרה כאן נכנס לגדר אותם מקרים חריגים שבהם יתאפשר הדבר.
4. בטרם דיון בשאלה זו ראיתי להעיר כי בכל אותם מקרים שנדונו בפסיקה עמדה תביעת המל"ל לשיפוי באופן עצמאי ולא הייתה מאוחדת עם תביעת הנפגע. לכך לדעתי יהיה משקל בשיקולים לבחינת החלטת בית משפט קמא.

בחינת הנימוקים לקבלת הבקשה להבאת ראיות לסתור

1. בית משפט קמא העלה מספר נימוקים שבמצטבר הביאו אותו לקבל את בקשת המשיבים ולהתיר להם להביא ראיות לסתור. משמע, בית משפט מצא כי ערכם הקומולטיבי של הנימוקים ביחד הביאו לתוצאה גם אם כל נימוק לעצמו לא היה מאפשר זאת.

הטענה להפרת האיזון עם הצגת חוות דעת פרטית מטעם הנפגע:

1. כב' השופט ריבלין התייחס לאותה הפרת איזון בספרו תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית, עמ' 785-786:

"תקנות המומחים אוסרות המצאת חוות דעת מטעם הצדדים למומחה שנתמנה על ידי בית המשפט והן אוסרות גם על המומחה לדרוש ולקבל חוות דעת כזו. הצגת חוות הדעת בפני הוועדה הרפואית אינה מתיישבת עם התכלית הזאת. פעולה שכזו אינה מתיישבת גם עם התכלית התחיקתית המוצאת לה ביטוי בסעיף 6ב לחוק הפיצויים, שעניינה הסתמכות על חוות דעת אובייקטיבית, להבדיל מחוות דעת מטעם אחד מן הצדדים. לפיכך מקום בו הוצגו חוות דעת שכאלה והוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי סמכה החלטתה גם עליהן עשוי הדבר לשמש נימוק למתן היתר להבאת ראיות לסתור"

1. חרף זאת לא בכל פעם שהנפגע מציג בפני הוועדה הרפואית של המל"ל חוות דעת מטעמו יהיה בכך בלבד כדי להתיר הבאת ראיות לסתור.

ראשית, יש לציין שהוועדה הרפואית מורכבת מרופאים שיש בידיהם הכלים לבחון בעיניים מקצועיות את הקביעות הרפואיות המופיעות בחוות הדעת מטעמו של הנפגע.

שנית, במרבית המקרים שבהם המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשיעור הנכות בלבד, בוודאי שאין די בנימוק זה כדי לאפשר הבאת ראיות לסתור. זאת בהינתן שהמחוקק עדיין לא שינה מדעתו כי יש תועלת בדרך שמתווה סעיף 6 ב' לחוק ולא מצא לבטל אותה.

שלישית, לא כל פנייה לוועדה רפואית של המל"ל עניינה בפגיעה תולדת תאונת דרכים כמשמעה בחוק. בעיקרון איני רואה כל מניעה שנפגע יבקש לתמוך טענותיו, בפני הוועדה הרפואית שדנה בעניינו, בחוות דעת רפואית. שהרי הנפגע אינו בעל השכלה רפואית והוא מתייצב בפני וועדה שמורכבת מרופאים. דווקא כך נשמר איזון מסוים במישור היחסים שבין נפגע למל"ל.

משמע, גם אם נימצא אומרים שבתביעות מכוח החוק עולה קושי מן העובדה שלנפגע יש זכות להציג בפני הוועדה חוות דעת מטעמו, אין בכך, בהתאם לחוק ולפסיקה, כדי לקבל רק מטעם זה בקשה להבאת ראיות לסתור.

1. אין לי אלא להפנות לדבריו של כב' השופטת וילנר בעניין שומרה, סעיף 22 להחלטה:

"הנה כי כן, הצגת חוות דעת מטעם הניזוק בפני ועדה רפואית של המל"ל אינה מהווה, כשלעצמה, טעם להביא ראיות לסתור את קביעות הוועדה. זאת, כל עוד לא הוכיח המבקש להביא ראיות לסתור כי הוועדה הרפואית נמנעה מלהפעיל שיקול דעת עצמאי ואובייקטיבי בקביעת נכותו של הניזוק והסתמכה אך על חוות הדעת הפרטית מטעמו בבחינת "כזה ראה וקדש". כמו כן, יינתן היתר להביא ראיות לסתור במקרים בהם הוכחו פגמים נוספים בקביעות הוועדה הרפואית, המצטרפים להצגתה של חוות דעת פרטית, ואשר אין בהם, כשלעצמם, כדי להצדיק מתן היתר כאמור – הכול בהתאם לנסיבות העניין הקונקרטיות ולשיקול דעתה של הערכאה המבררת."

1. גם בית משפט קמא לא השתית את החלטתו רק על טעם זה של הצגת חוות דעת פרטית מטעמו של המנוח בפני הוועדה הרפואית. עתה נותר לבחון את הטעמים הנוספים.

השפעה של החלטת בית הדין לעבודה על החלטת הוועדה

1. בית משפט קמא חש כי ישנו חשש שההפניות וההכוונה של בית הדין לעבודה לוועדה בהרכבה החדש, כיצד עליה לבחון את המקרה, היה בהם משום הכוונה רבה מידי שייתכן שהשפיעה על שיקול דעתה של הוועדה.
2. מקום שעלה חשש כי וועדה רפואית לא הפעילה את שיקול דעתה אלא נשבתה בטיעוני אחד הצדדים ללא בקרה עצמית, יהיה בכך, על פי הפסיקה, כדי לשמש טיעון להבאת ראיות לסתור את הקביעה. זאת מאחר והרציונל שעומד מאחורי ההסדר שבסעיף 6 ב' לחוק הוא עצמאותן והאובייקטיביות של הוועדות הרפואיות במל"ל.
3. אומר כבר עתה כי לא מצאתי כל פסול בהנחיה המפורטת שניתנה על ידי בית הדין לעבודה. בית הדין נדרש ללמוד את העובדות בתיק לצורך הדיון בפניו, ומצא מהן השאלות והנקודות שעל הוועדה היה לדון בהן כדי לקיים דיון כולל וממצה במקרה של המנוח.
4. יחד עם זאת לא ניתן לומר כי לתחושתו זו של בית משפט קמא אין כל אחיזה במציאות. בית משפט של ערעור יימנע מלהתערב בהתרשמות של הערכאה המבררת שבפניה עולות הטענות והיא זו שצריכה לנהל את הדיון ולפסוק בו בסופו של יום.
5. לצד תחושה זו באה אמירה נוספת שמחזקת אותה והיא האמירה כי החלטת הוועדה בהרכבה החדש לא הייתה מנומקת דיה. העדר הנמקה יכול להביא למתן היתר להבאת ראיות לסתור, גם אם במקרים מסוימים. אך כאן השילוב שבין החשש מהשפעה על שיקול הדעת לצד העדר ההנמקה המספקת, יוצרת טעם של ממש למתן היתר כאמור.
6. על כן לא מצאתי לקבל את טענת המל"ל כי לאותה תחושה אין על מה שתסמוך.

הסתירה בין קביעות הוועדות הרפואיות לוועדה בהרכבה החדש

1. אמנם סתירה בין קביעת וועדה רפואית אחת למשניה אינה נימוק מספיק להבאת ראיות לסתור. אך, במקרה כאן, שבו מדובר על סתירה שנוגעת לקשר הסיבתי שבין הפגיעה בתאונה לפטירת המנוח בהמשך, הינה בעלת משמעות שמתווספת לנימוקים הנוספים שהוזכרו לעיל.
2. בדיקתו הנוירולוגית של המנוח הייתה תקינה ביום 28.2.11 ורק בחלוף חודשיים כמעט סבל מאירוע מוחי שהביא לפטירתו. הדבר מעלה ולו שאלה באשר לקשר הסיבתי שבין הפגיעה בתאונה לבין הפטירה.

לסיכום נקודה זו –

1. מכלול הטעמים בערכם המצרפי, שהעלה בית משפט קמא בהחלטתו, מהווים בהחלט טעם מספיק להיעתר לבקשה להבאת ראיות לסתור. זאת, גם אם כל אחד לעצמו אינו טעם מספיק כדי ליתן היתר להבאת ראיות לסתור. נדמה שכל הטעמים גם יחד מעלים חשש של פגיעה בצדק ומכאן שנכנסים תחת אותם מקרים חריגים בהם ייעתר בית משפט להבאת ראיות לסתור.

העובדה שמדובר בתביעות מאוחדות מוסיפה משמעות נוספת להחלטה שכן אחרת היה מקום לפיצול הדיון ולקיומו של דיון כפול על אותה מערכת עובדתית.

סוף דבר

1. בקשת המל"ל נדחית.
2. המל"ל יישא בהוצאות המשיבים 7-9 בסך של 7,500 ₪. המזכירות תעביר לידי ב"כ המשיבים את הסכום הנ"ל מתוך כספי העירבון שהופקד. יתרת כספי העירבון יושבו לב"כ המל"ל.
3. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט טבת תשפ"א, 13 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.