לפניי עתירה מינהלית נגד רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות או המשיבה), שעניינה בקשת העותרת, קריסטינה זקיאנץ (להלן: העותרת), ליתן לה מעמד קבע בישראל, לאחר שהיא חיה בגבולות הארץ ברציפות מאז שעלתה ארצה עם הוריה ביום 22.3.1994, בהיותה כבת שנתיים.

רקע הדברים ועיקרי העובדות שלעניין

1. בשנת 1993 הגישו העותרת, ילידת 20.05.1992, והוריה (להלן כולם יחד: משפחת העותרת) לקונסוליה הישראלית בטביליסי, בירת גאורגיה, בקשה להתיר את כניסתם לישראל במעמד של עולים (הבקשה נסמכה, לדברי העותרים, על יהדותו של סב העותרת, ולתמיכה בבקשה הוגשו לקונסוליה תעודות לידה של משפחת העותרת). כך עולה מעתירה קודמת שדנה בעניינה של העותרת והוריה (עת"מ (מינהליים ת"א) 2474-07 זקיאנץ קריסטינה נ' ממשלת ישראל (נבו 29.07.2010, להלן: העתירה הראשונה).
2. בחודש אוקטובר 1993 הוענקו למשפחת העותרת היתרי כניסה לישראל באשרות עולה, ובחודש מרץ 1994 הם נכנסו לישראל על בסיס אשרה זו, וניתן להם מעמד עולה מכוח חוק השבות, תש"י-1950 (להלן: חוק השבות).
3. ביום 24.10.1996 בוטל מעמד משפחת העותרת כעולים לאחר שהתברר, לטענת הרשות, כי לצורך קבלת המעמד הוגשו מסמכים כוזבים (להלן: החלטת הביטול). במשך למעלה מעשור, הוגשו בקשות שונות על-ידי משפחת העותרת ועל-ידי העותרת בעצמה, אך לא הוגשו ערר או השגה על החלטת הביטול.

1. בחודש אוגוסט 2006 הגישה משפחת העותרת בקשה למתן מעמד מכוח החלטה מס. 156 של הממשלה מיום 18.06.2006 "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים בלתי-חוקיים, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל". משנדחתה בקשה זו, הגישו ביום 26.11.2006 את העתירה הראשונה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, וביום 29.7.2010 דחה אותה כב' השופט עודד מודריק בפסק דין מנומק. על אף דחיית העתירה, כלל פסק הדין התייחסות לעותרת בנפרד מהוריה, שבית המשפט השתכנע: "שהיא ישראלית על פי הווייתה, חינוכה, תרבותה וקרקע צמיחתה" וכי "עקירתה מכאן אל ארץ לא לה בשל חטאי הוריה היא צעד קשה לעיכול ולתפיסה מבחינה אנושית ויהודית". לאור זאת תהה בית המשפט "האם אין לומר שהילדה (שהיא היום בת 18 שנים) קנתה זכות הומניטארית לקבלת מעמד בישראל?". לפיכך המליץ בית המשפט שעניינה של העותרת ייבחן שוב על-ידי הרשות על בסיס בקשה עצמאית מצידה (העתק פסק הדין צורף כנספח א' לעתירה).על אף דברים אלו, היום 12 שנים מאוחר יותר, כשהעותרת כבר בת 30 (ונכנסה לישראל עם הוריה בגיל שנתיים), טרם נדונה בקשתה לגופה, כפי שיפורט.

1. במהלך השנים שחלפו מאז פסק הדין בעתירה הראשונה, ביצעה העותרת באמצעות ב"כ מספר פניות לרשויות המדינה, ונקטה מספר הליכים משפטיים בערכאות שונות, אך בכולם לא נמצא פתרון למצבה. בתוך כך שלח ב"כ העותרת מכתבים לשרי הפנים שכיהנו אז השר אלי ישי ולאחריו השר אריה דרעי; התכתב עם נציב תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה; והתייצב יחד עם העותרת בלשכות משרד הפנים מעת לעת לפי העניין, אך כל התלאות והפעולות הללו לא צלחו לקדם את מטרתה של העותרת לקבל מעמד קבע בישראל, או למצער לקבל תשובה שלילית עניינית לבקשתה. בשל רוחב היריעה וריבוי ההתרחשויות, ולמען הנוחות, אתייחס מבין הפניות וההליכים הרבים רק לאלה אשר פסק הדין עשוי להיבנות מהם, כדלקמן:
2. ביום 3.1.2017 התייצבו העותרת וב"כ בלשכת המשיבה ברחוב סלמה בתל אביב, אך מתן השירות לעותרת הותנה, הן על-ידי הפקיד באשנב, הן על-ידי מנהלת הלשכה, בהצגת תעודת זהות או דרכון לאימות זהותה והסכם שכירות להוכחת מקום מגוריה לצורך הקנית סמכות מקומית ללשכה זו. העותרת התרעמה על כך, שכן מטרת הפניה הייתה הנפקת מסמכי זיהוי לעותרת לשיטתה.
3. ביום 5.1.2017 הוגשה עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב (עת"מ 13791-01-17, העתק העתירה צורף כנספח יב' לעתירה, להלן: העתירה השנייה), שנמחקה ביום 10.1.2017 בפסק דין של כב' השופט קובי ורדי, שקבע כי "לבית משפט זה אין סמכות לדון כערכאה ראשונה בעתירה ויש למצות את ההליכים ולפנות למשיב, ואם רוצים להשיג על החלטת המשיב לפנות לבית הדין לעררים ורק אחר כך ניתן לפנות לבית משפט זה כערכאת הערעור על בית הדין לעררים".
4. ביום 18.1.2017, כך לדברי העותרת, הוגשה עתירה למתן צו על תנאי לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (ראו בג"ץ 620/17, העתק העתירה לבג"ץ צורף כנספח יא' לעתירה), שנמחקה בהסכמה ביום 13/02/2017. לטענת העותרת, הרקע להסכמה זו הייתה ההסכמה כי העניין ידון בפני בית הדין לעררים (העתק פסק הדין לא צורף).
5. ביום 15.2.2017 הוגש ערר לבית הדין לעררים בתיק 1681/17, בבקשה להורות לרשות לקבל את העותרת בלשכה כלשהי וליתן לה מעמד בישראל. ביום 27.2.2017 נתן פסק הדין של כב' הדיין דותן ברגמן, שנתן תוקף להסכמת הצדדים כי הערר יימחק (העתק הערר ופסק הדין צורף כנספח יג' לעתירה).
6. ביום 9.3.17 פנתה העותרת לרשות בבקשה להענקת מעמד מטעמים הומניטאריים בהסתמך על דרכונה הישן. ההתכתבויות והפניות של העותרת וב"כ לרשות התמשכו והתרבו, וביום 25.4.2018 שלחה הרשות לעותרת את החלטת מנכ"ל הרשות להעניק לה רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 לתקופה של שנתיים, שנה בכל פעם. לפי ההחלטה, בתום תקופה זו ייבחן המשך מעמדה בישראל על-ידי מטה הרשות, בהתאם לנסיבות העדכניות והרלבנטיות. בנוסף כלל המכתב הוראה לעותרת לפנות ללשכת רשות האוכלוסין הסמוכה למקום מגוריה לצורך הסדרת המעמד (העתק המכתב צורף כנספח 1 לתגובת הרשות).

1. באופן חריג הונפק הרישיון הארעי לעותרת על דף נפרד וללא דרכון (העתק תעודת זהות לתושב ארעי צורף כנספח יד' לעתירה), אך מכאן ואילך נדרשה העותרת על-ידי הרשות להציג כתנאי להארכת הרשיון, דרכון גיאורגי להוכחת זהותה, ולחילופין סירוב רשמי של מדינת גאורגיה להנפיקו. משוכה זו לא צלחה העותרת.
2. ביום 29.5.2019 פג תוקפו של הרישיון הארעי שניתן לעותרת, ולמרות שהיא ממשיכה בניסיונותיה לקבל דרכון גיאורגי או סירוב להנפיקו, היא אינה מקבלת כל תשובה משגרירות גאורגיה, והרשות מסרבת לדון במעמדה או להאריך את רישיונה הארעי ללא הצגת מי מהם.
3. ביום 21.10.2020 הגישה העותרת עתירה נוספת לבג"ץ (שעיון בו במאגר נבו מלמד כי נמחקה בהסכמת העותרת, בג"ץ 7243/20 קריסטינה זקיאנץ נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה (נבו 26.2.20)). עתירה זו לא צורפה לעתירה שלפניי ונסיבות מחיקתה לא פורטו, למעט התייחסות לקונית בתגובת הרשות שלפיה העתירה נמחקה "מפאת העדר סמכות"; ואיזכור אגבי בפתח העתירה שלפיו היא מוגשת בהמשך לפסק הדין של בית המשפט העליון, בהתאם להמלצתו כי "הערכאה הראויה היא בית משפט נכבד זה".
4. גם מבלי להידרש לפרטי הפניות וההליכים שנקטה העותרת מאז ועד עתה, ניכר כי היא וב"כ השקיעו מאמצים כנים ורבים כדי לקבל דרכון או תשובה כלשהי משגרירות גאורגיה, ואף נעזרו לצורך כך במשיבה, שנתנה בידיהם מכתב ובו מתבקשת תגובת שגרירות גיאורגיה – אך כל אלה לא צלחו בידם. ב"כ העותרת פנה והגיש לשגרירות גאורגיה בישראל בקשה כאמור, בצירוף מכתב הרשות עצמה. אך שגרירות גיאורגיה לא השיבה לפניות. במצב שנוצר, שבו הרשות מתנה את הארכת הרישיון ואת הדיון במעמד העותרת בישראל בהצגת דרכון או סירוב רשמי ממדינת גאורגיה להנפיקו, אך זו מתעלמת מכל פניותיה – נדמה שהעותרת הגיעה למבוי סתום. במצב דברים זה הוגשה העתירה שלפניי.

ההליכים בעתירה שלפניי

1. העתירה הוגשה ביום 28.10.2020, לטענת העותרת לפי המלצת בית המשפט העליון בבג"ץ 7243/20. ביום 5.11.2020 הוריתי לרשות להגיש תגובה מקדמית לעתירה עד ליום 22.12.2020, בצירוף תצהיר לתמיכת העובדות שבה.
2. ביום 26.11.2020 הגישה העותרת בקשה דחופה לצו זמני, כדי שתוכל לשמור על הרצף הביטוחי בביטוח הלאומי ולקבל שירותים רפואיים. לטענתה, בעקבות העדר מעמדה במשרד הפנים, היא הפסיקה להיות מבוטחת בביטוח לאומי על פי חוק הבריאות הממלכתי, ועל כן לא יכלה להמשיך ולקבל את הטיפול התרופתי הקבוע, לו נזקקה.
3. ביום 13.12.2020 לאחר שניתנו לה ארכות לבקשתה, הגישה הרשות תגובה לבקשה הדחופה למתן צו זמני, שלפיה דין הבקשה להידחות על הסף ולגופה, כי סיכויי ההליך נמוכים ודינה להידחות מחמת אי מיצוי הליכים, שיהוי, העדר תצהיר והעדר סמכות עניינית ומקומית; וכי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתה בהעדר ראיות ומחמת שיהוי. ביום 14.12.2020 הוגשה תגובת העותרת לתגובת הרשות, שבה חזרה וביקשה ליתן לה סעד זמני על פי דין ומטעמים הומניטאריים, בהעדר אפשרות לחייב את גאורגיה להגיב בדרך כלשהי לפניותיה או לפניות הרשות.
4. ביום 22.12.2020 הגישה העותרת בקשה דחופה למתן החלטה בבקשה לקבל צו זמני לצורך קבלת חיסון הקורונה. וביום 24.12.2020 הגישה הרשות תגובתה לעניין זה, שלפיה אין כל הצדקה להיעתר לבקשה, משום שמדובר בסוגיה תיאורטית שאינה רלבנטית לתקופה בה הוגשה הבקשה, שכן באותה עת החיסון ניתן רק לאוכלוסיות הסיכון, לצוותים רפואיים וכו'. ביום 25.12.2020 קבעתי כי כיוון שדיון בעתירה נקבע לימים בודדים לאחר מכן, ולאור גילה של העותרת והעובדה שממילא באותה עת היא לא נכללה בקבוצה הזכאית לקבלת החיסון, תידון הבקשה לסעד זמני בדיון הקרוב שהיה קבוע.
5. ביום 6.1.2021 נערך לפניי דיון בנוכחות הצדדים, אשר בסופו נעניתי לבקשה לסעד הזמני והוריתי לרשות להנפיק לעותרת באופן מיידי רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 וזאת עד למתן פסק דין בעתירה. בנוסף המלצתי לרשות לנצל את הזמן עד לדיון בעתירה ולשקול דיון ומתן החלטה בבקשת העותרת לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים, המונחת לפניה מזה שנים. בנוסף הוריתי לרשות להגיש תשובה לעתירה גופה בליווי בתצהיר עד ליום 18.4.2021.

1. ביום 21.4.2021 לאחר שניתנו לה ארכות, שבה הרשות וביקשה לראות בתגובתה לבקשה הדחופה לצו הזמני מיום 13.12.2020, כתגובה לעתירה, וביום 25.4.2021 נעתרתי לבקשה. ביום 2.5.2021 נערך לפניי דיון בעתירה גופה, אשר בסופו הצעתי לרשות להסתפק בהצהרת ב"כ העותרת כי לא התקבלה כל תגובה משגרירות גאורגיה. הוריתי לרשות להודיע בתוך 14 ימים, היינו עד ליום 16.5.2021, את עמדתה בעניין זה בלבד. ביום 18.5.2021 הגישה הרשות בקשה להארכת מועד קצרה בת 7 ימים, בשל זמינות חלקית של גורמי הרשות בעקבות המצב הביטחוני וכן בעקבות חופשת החג. הבקשה הוגשה יומיים לאחר התאריך בו נדרש היה להגיש את התגובה, כך שבית המשפט הנכבד עמד בפני עובדה מוגמרת. למרות זאת, ביום 20.5.2021 קבעתי כי מכיוון שבית המשפט מעוניין בפתרון לעותרת, תינתן הארכה לפנים משורת הדין.
2. ביום 25.5.2021 הוגשה הודעה מטעם הרשות, שלפיה בכוונתה לתת לעותרת תעודת מעבר ישראלית לזרים (להלן: תעודת מעבר או תמי"ל) וכן אשרת חוזר, אשר באמצעותן תוכל העותרת לצאת מישראל לגאורגיה, וכן לשוב לישראל לאחר קבלת דרכון בתוקף מגאורגיה.
3. ביום 26.5.2021 הוריתי לב"כ העותרת להגיש תגובה לעניין זה עד ליום 6.6.2021. באותו יום הוגשה התגובה, שלפיה הרשות חרגה מהרשות שניתנה לה על-ידי בית המשפט, וכי מדובר בחוסר תום לב ובשלב נוסף במסכת ההתעללויות בעותרת. העותרת ביקשה שיינתן פסק דין בעתירה על יסוד החומר שהוגש והטיעונים שנטענו בדיונים בפניי. בהמשך היום, וכיון שהעותרת בייתב הת שנתיים כשהגיעה לישראל, לא סברתי כי יש מקום לשלוח אותה לגיאורגיה להגיש בקשות שנדחו בשגרירות, קבעתי כי פסק הדין בעתירה יינתן ויישלח לצדדים.

תמצית טיעוני העותרת

1. העותרת טוענת כי מאז הגעתה לארץ עם הוריה בשנת 1994, היא מנסה בכל דרך אפשרית לפנות לרשות בבקשה להסדיר את מעמדה בישראל, זאת במשך למעלה מ-13 שנים מאז פסק הדין של כב' השופט מודריק בעתירה הראשונה. בתוך כך, פנתה העותרת במכתבים ובקשות לשרי הפנים, למבקר המדינה ולרשות, והגישה הליכים ועתירות לבתי המשפט בערכאות שונות.
2. העותרת טוענת כי למעט תקופה קצרה שבין התאריכים 3.6.2018-29.5.2020 שבהן החזיקה בתעודת זהות לתושב ארעי, אין לעותרת "זהות" והיא חשה כ"צל" במדינת ישראל, גם לאחר כ-26 שנים שבהן היא חיה בארץ. העותרת טוענת כי במשך למעלה מ-26 שנים, הרשות לא דנה בעניינה לגופו וכי לא היה במהלך השנים כל שינוי אירוע שיש בהם כדי להצדיק שיקול דעת מתמשך. כמו כן, טוענת העותרת כי היא נאלצה להוציא כספים רבים במשך שנים רבות כדי לנהל את ההליכים מול הרשות ומול הערכאות השונות, וכי הגיעה העת שהרשות תכריע בעניינה.
3. העותרת טוענת כי הדרישה להציג דרכון גיאורגי לצורך קבלת מעמד קבע בישראל, אינה סבירה, שכן לא ניתן לחייב מדינה ריבונית אחרת לבצע כל פעולה. לטענתה, הצבת תנאי בלתי אפשרי זה, אינה עולה כדי שיקול דעת, אלא כדי חוסר תום לב וניצול לרעה של סמכויות הרשות. עוד טוענת העותרת כי מדובר בדרישה שהרשות חזרה ממנה בעבר, והרי מאז לא השתנו הנסיבות של העותרת. לטענתה, אי קבלת תשובה משגרירות גאורגיה כמוה כקבלת תשובה שלילית, והיא מבקשת להורות לרשות להשלים את תהליך התאזרחותה מטעמים של דין ושל צדק וליתן לה מעמד כאזרחית ישראלית לאלתר, וכן להורות לרשות ליתן לה מעמד של קבע בישראל לאחר שמילאה את כל הדרישות ממנה.

תמצית טיעוני הרשות

1. הרשות טוענת כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי מיצוי הליכים ומחמת העדר סמכות לבית המשפט. לטענתה, הליך הבחינה של בקשת העותרת לקבל רישיון זמני טרם הסתיים וטרם ניתנה בו החלטה. רק לאחר שהעותרת תציג דרכון גאורגי או סירוב רשמי של השגרירות להנפיקו, תינתן החלטתה. או אז תוכל העותרת, אם תרצה בכך, להגיש ערר על ההחלטה לבית הדין לעררים, ורק לאחר מתן פסק דין בערר ניתן יהיה לפנות בערעור מנהלי עליו, ועתירה מנהלית אינה ההליך הנכון וממילא הוא מוקדם מידי. לטענת הרשות, אין העתירה נוגעת להחלטה נתקפת כלשהי, וממילא העותרת לא פנתה לבית הדין לעררים ואין גם פסק דין של בית הדין שניתן לערור לגביו. משכך, לטענתה, גם בעתירה זו, כמו בעתירות הקודמות שהגישה העותרת לבית המשפט העליון ולבית המשפט המחוזי – אין לבית המשפט סמכות לדון בעתירה.

הרשות מוסיפה כי העתירה הוגשה בשיהוי כבד, משום שרישיון השהייה הזמני של העותרת פג כשנה וחצי טרם הגשתה, ובמשך כל התקופה לא נקטה העותרת הליך משפטי ולא הגישה בקשה עדכנית לרשות, וגם בכך, לטענתה, יש ללמד כי אין ממש בעתירה.

1. עוד טוענת הרשות כי ההחלטה הנוגעת למתן הרישיון הזמני ניתנה על-ידי הועדה ההומניטארית, שמקום מושבה הוא בירושלים. לפיכך, לטענת הרשות, הסמכות המקומית (ככל שזו הייתה נתונה לטריבונל דנן) הינה בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים.

לפיכך, טוענת הרשות כי בית המשפט הנכבד מתבקש לדחות על הסף וכן לגופה את העתירה, ולחייב את העותרת בהוצאות ושכ"ט עו"ד.

דיון והכרעה

1. בתמצית, ומבלי להידרש להליכים קודמים רבים שננקטו בעניין שלפניי, עומדת במרכז העתירה דרישת הרשות כי העותרת תציג דרכון גאורגי בתוקף, או סירוב רשמי להנפיקו, כתנאי להמשך הטיפול בבקשתה למתן מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים, בקשה שלא נדונה לגופה, בהעדר דרכון או סירוב כאמור.
2. בפתח הדברים אבהיר כי על פי הנוהל אכן נדרש דרכון כתנאי לדיון בבקשה הומניטרית לקבלת מעמד, אלא שבמקרה זה, לא היה מקום כי הרשות תעמוד על דרישה זו (שמטרתה היא זיהוי, שאינו מהווה בעייה במקרה של העותרת החיה בארץ כמעט כל חייה), בנסיבותיה המיוחדות והחריגות של העותרת.

הנסיבות המיוחדות בעניינה של העותרת

1. סעיף ד.2. לנוהל מספר 5.2.0022 "הסדרת עבודתה של הוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים" (להלן: הנוהל) קובע כי על מגיש הבקשה להציג דרכון תקף לשנתיים מעבר לתוקף הרישיון המבוקש, וכי לא תתקבל בקשה לטיפול בהעדר דרכון כאמור.
2. כאמור לעיל, ביום 25.4.2018 שלחה הרשות לעותרת את החלטת מנכ"ל הרשות להעניק לה, לפנים משורת הדין בהעדר דרכון כנדרש, רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 לתקופה של שנתיים, שנה בכל פעם. לפי ההחלטה, בתום תקופה זו ייבחן המשך מעמדה בישראל על-ידי מטה הרשות, בהתאם לנסיבות העדכניות והרלבנטיות. בנוסף כלל המכתב הוראה לעותרת לפנות ללשכת רשות האוכלוסין הסמוכה למקום מגוריה לצורך הסדרת המעמד. ביום 29.5.2019 פג תוקפו של רישיון השהייה הארעי שניתן לעותרת, והרשות מתנה את הטיפול בהארכתו בהצגת דרכון כנדרש, או בסירוב רשמי ממדינת גאורגיה להנפיקו.
3. אין מחלוקת כי בידי העותרת לא היה, ועדין אין, דרכון תקף כנדרש. כמו כן, אין מחלוקת כי על אף מאמצים כבירים שעשו העותרת וב"כ, לא הצליחו לקבל דרכון או תשובה עניינית אחרת משגרירות גאורגיה, אף לא בעזרת הרשות. בנוסף, אין מחלוקת כי העותרת מתגוררת ושוהה ברציפות בישראל מאז שעלתה לארץ עם הוריה בשנת 1994, כשהייתה בת כשנתיים, והיא היום כמעט בת 30 שנה, וניסתה מאז שבגרה להסדיר את מעמדה בפניות ובהליכים רבים מאד, אך ללא הצלחה.
4. במצב שנוצר נראה שהעותרת נופלת בין כיסאות הפרוצדורה והסמכות, כפי שצפה כב' השופט מודריק בעת"מ 2474/07, עוד לפני 12 שנים. בהעדר פתרון שייקח בחשבון את הנסיבות החריגות ביותר של העותרת, עלול להיגרם לה חוסר צדק ממשי, ונזק עצום ובלתי הפיך. אני סבורה שבמקרה זה ראוי להיזקק למהות ההליך של מתן מעמד מטעמים הומניטאריים, ולוותר על הפרוצדורה המחייבת הצגת דרכון גאורגי שמוסכם כי אין לעותרת כל סיכוי להשיגו. כל זאת בהתחשב בהתמשכות ההליכים החריגה ביותר בעניינה ובהימנעות הרשות מדיון לגופו של עניין, ובמיוחד בהתחשב בכך שאין ספק ואין מחלוקת לגבי זהותה של העותרת וחייה משך כל שנותיה מגיל שנתיים בישראל, על כל המשתמע מכך.

חובת ההגינות של הרשות

1. הגינות מנהלית נדרשת מכל רשות מנהלית, בוודאי מרשויות המדינה עצמה, כלפי כל אדם ובכל תחומי פעילותה. הרשות המנהלית מצויה בעמדה של כוח ואחריות ביחס לאלה הכפופים להחלטותיה ונזקקים להן. החלטות הרשות משפיעות על הגישה למשאבים, על השימוש בהם ועל ההנאה המופקת מהם, זאת לצד שיקול הדעת הרחב המוקנה לרשות בתחום תפקידה. עמדת הכוח של הרשות ביחס לפרט היא מקיפה וכמעט טוטלית בתחומים מסוימים (ראו לעניין זה: דפנה ברק ארז, "נאמנות, אמון והגינות במשפט המינהלי", בתוך: חובות אמון בדין הישראלי, 171 (רות פלאטו-שנער ויהושע (שוקי) שגב, עורכים, 2016).
2. אמנם הנוהל קובע כי אין לדון בבקשה בהיעדר דרכון, אולם על אף הנוהל, מכוח חובת ההגינות, על הרשות להפעיל שיקול דעת במקרים פרטניים כמו במקרה החריג של העותרת. במצב שבו העותרת עשתה כל שלאל ידה לעשות כדי להציג דרכון או סירוב להנפיקו כנדרש ולא צלחה אף לאחר שנעזרה ברשות; וכשאין מחלוקת לגבי זהותה של העותרת, בניגוד למי שהכרחי לזהותם כתנאי לטיפול בבקשה למעמד מטעמים הומניטאריים – נראה כי המשך העמידה על הפרוצדורה אינו משרת את הרציונל שמאחוריה, זיהוי העותרת, וגורם עינוי דין לעותרת. זהו בעיני המקרה הראוי להפעיל את מבחן ההגינות המנהלית וליתן לעותרת סעד מן הצדק, ולא להציב בפניה מכשול אשר ידוע כבר עתה כי לא תוכל לעבור, שלא באשמתה.
3. שיקול הדעת הנתון לשר הפנים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 הינו רחב, אך כפוף לעילות הביקורת המנהליות (ראו, בין רבים: עע"מ 812/13 ג'ינאלין באוטיסטה נ' שר הפנים, פס' 8 לפס"ד של כב' השופט ע' פוגלמן (נבו 21.01.2014)‏‏; עע"מ 471-12 מדינת ישראל נ' אנג'י בוטנג, פסקה 5 לפסק דינו של כב' השופט ניל הנדל (נבו 8.7.2012); עע"מ 6147/11 טטיאנה גורובץ נ' משרד הפנים- מינהל האוכלוסין, פסקה 14 לפסק דינו של כב' השופט אורי שוהם (נבו 03.03.13); עע"מ 5417/13 אנגידה דג'יטנו נ' שר הפנים, פסקה 22 לפסק דינו של כב' השופט נעם סולברג (נבו 21.11.13); עע"מ 1086/09 רבי אליעזר קרוז נ' שר הפנים, פסקה 8 לפסק הדין (נבו, 07.07.09)).
4. במסגרת הביקורת הכללית על שיקול דעת הרשות, נפסק באשר לדרישות הסף הקבועות בנוהל ולשיקול דעת הוועדה הבינמשרדית, בעע"מ 2357-14 אברה שפראוי אסברוק נ' משרד הפנים (נבו, 19.03.15), בפסק דינה של כב' השופטת דפנה ברק ארז, בפסקה 15:

יש לזכור כי תפקידה של הוועדה הבינמשרדית הוא לאפשר שיקול דעת לסטייה מהנהלים במקרים אנושיים מיוחדים ... "

בהתאם לכך נקבע לגבי תכלית הנוהל, הבאה לידי ביטוי בדרישות הסף המופעלות על פי נהלי הוועדה הבינמשרדית, כי "הצבת מחסום סף שהוא כמעט בלתי עביר פוגעת בתכליותיו של ההסדר" (ראו בר"מ 564-18 פלונית נ' מדינת ישראל - משרד הפנים (נבו 10.07.18)).

1. בפסק דין אחר התייחסתי בהרחבה לדרישת הסף של הרשות מאזרח זר המבקש לקנות מעמד בישראל להמציא כתנאי להגשת בקשתו מסמכים שונים, כמו דרכון, תעודת לידה, תעודות בדבר מצבו האישי ותעודת יושר (ראו עמנ (ת"א) 4789-12-16 יעל איזנברג נ' רשות האוכלוסין וההגירה בפסקה 10 (נבו, 11.09.19, להלן: עניין איזנברג)).
2. באותו עניין עמדתי גם על מהות הנוהל כהנחיה פנימית, שניתן לסטות ממנה במקרים מתאימים המקימים הצדקה לכך. הדברים יפים גם לענייננו, ואחזור רק בקצרה (שם, בפסקה 10.1):

כידוע, אף מקום בו קיים נוהל, אין משמעות הדבר כי אין עוד צורך להפעיל שיקול דעת ולבחון את המקרה על נסיבותיו הפרטניות, וכפי שצויין לאמור בבג"ץ 4382/98 ד"ר וילמה גבאי נ' שר הבריאות – יהושע מצא, פ"ד נב(3) 418 (1998), בפסקה 5 לפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה דאז), לימים הנשיאה דורית בייניש:

"הלכה מושרשת היא בפסיקתנו כי אל לה לרשות לדחות בקשה המונחת לפניה בהסתמכה על מדיניותה הכללית ועל ההנחיות הכלליות שקבעה לעצמה ועל אלה בלבד. על הרשות לבדוק כל בקשה לגופה, תוך שהיא בוחנת את נסיבותיה המיוחדות, בהתחשב במדיניות הכללית, ושוקלת אם יש בבקשה הצדקה לסטות מהמדיניות שקבעה לעצמה. מדיניות כללית אינה יכולה לפטור את הרשות מבחינה עצמאית ועניינית של העניין הקונקרטי שבא בפניה. ראו דברי חברי השופט חשין בבג"ץ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד ואח' [פורסם בנבו] [1], בעמ' 515, שבו נאמר: "ועל כל אלה: הלכה שנתקבלה ומסורה היא: רשות אשר קנתה שיקול-דעת אסור לה לדחות בקשה המונחת לפניה אך בהסתמכה על הנחיות פנימיות שקבעה לעצמה, ושומה עליה לבדוק כל בקשה ובקשה לגופה, תוך שהיא בוחנת אותה לאור אותן הנחיות"."

כפי שקבעתי בעניין איזנברג בפסקה 10.1 בעמ' 40: "אף הרשות עצמה, בעומדה על הקשיים בהשגת תיעוד הולם בחלק מהמקרים, מצאה לחרוג מעת לעת מנהליה, תוך הפעלת שיקול דעת נקודתי, ולמחול על המצאת מסמכים מסוימים, מקום בו הוכח לפניו כי נעשו ניסיונות כנים להמצאת המסמכים" (וראו גם: בג"ץ 10196-04 יצחק לקיה נ' שר הפנים (נבו 21.06.05), שם וויתרה הרשות על הצגת המסמכים בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, ולפנים משורת הדין. אציין כי עניין אייזנברג תלוי ועומד בערעור לבית המשפט העליון)). והרי כך הם פני הדברים גם בענייננו, וזוהי התוצאה הראויה.

1. אני סבורה כי אין מקום לעמוד על דרישות הנוהל בנסיבות המקרה החריגות ביותר, בו העותרת השתקעה בארץ לפני שנים ארוכות, עובדת באופן מסודר, למדה עברית באולפן, החלה בהליך גיור ואף ניסתה להתגייס לצה"ל, ותבחן את בקשתה לגופה. לא בכדי נמנעה הרשות מטענה בפניי כי הדרכון נדרש לצורך זיהוי העותרת על-פי מטרת דרישת הסף, אלא הסתפקה בדרישה להצגתו כתנאי סף פרוצדורלי. במצב זה, אי נכונות מצד הרשות לחרוג באופן חד-פעמי במקרה זה מהדרישה להציג דרכון בתוקף, הגם שהעותרת ניסתה ככל יכולתה להשיג דרכון, אך ללא הצלחה, עלולה לעלות כדי הפרת חובת ההגינות המוטלת עליה. במיוחד נכון הדבר ממבט רחב על היחסים שבין העותרת לבין הרשויות לאורך הדרך הארוכה, שלעתים נמנעו ממענה לפניותיה, לעתים נתנו לה הפניות והוראות סותרות או שגויות, ושלחו אותה ב"לכי ושובי" ביניהן בלי לקיים דיון לגופו של עניין משך כמעט 30 שנה.
2. למעלה מן הדרוש, אדגיש כי אין בהחלטתי כדי להשליך בדבר על החלטת הרשות לגופה, אלא רק על דרישת הסף הפרוצדורלית לקיום דיון בבקשת העותרת. חזקה על המשיבה כי בדיון לגופה של הבקשה תיתן דעתה בלב פתוח למכלול נסיבותיה האישיות של העותרת ובשים לב למסכת העובדתית המתמשכת, ומובן גם שככל שתידחה בקשתה תוכל העותרת להשיג עליה בדרכים הקבועות בדין (ראו להשוואה בר"מ 6380-20 קלימנטי שימנוביץ נ' רשות האוכלוסין וההגירה משרד הפנים (נבו) 07.03.21).

סוף דבר

לאור האמור העתירה מתקבלת במובן זה שעל הרשות לדון בבקשתה של העותרת למתן מעמד של קבע מטעמים הומניטריים לגופו של עניין, מבלי לעמוד על הצגת דרכון או סירוב להוצאתו ממדינת גאורגיה.

בנוסף, כסעד ביניים, המשיבה תנפיק לעותרת רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5, באופן מיידי אשר יחודש מעת לעת, וזאת עד לחלוף 45 ימים מהמועד שבו תומצא לב"כ העותרת החלטה סופית בבקשתה לגופה. ככל שהמשיבה תידחה את בקשת העותרת היא תמנע מהרחקת העותרת מהארץ עד לחלוף 45 ימים ממועד ההחלטה הסופית בבקשתה כאמור.

בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, ז' שבט תשפ"ב, 09 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.