כללי

1. לפניי בקשת הנתבעת 1 לסילוק התביעה כנגדה על הסף מחמת היעדר עילה (להלן – "הבקשה").
2. ברקע הבקשה תביעה נזיקית שהגישה התובעת בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה ביום 20.4.19, עת התהלכה בשטח שיפוטה של הנתבעת 1 ומעדה על מכסה ביוב שלטענתה הונח לא כראוי במקומו.
3. לטענת הנתבעת 1 בבקשה, משנקבע בחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א – 2001 (להלן: "חוק תאגידי מים וביוב") כי האחריות לכל הקשור למערכות הביוב ובכלל זה לשוחות ביוב, תועבר מהרשות המקומית אל תאגיד המים העירוני - יש להפנות טענות לעניין האחריות לאירוע הנטען לתאגיד המים "עין נטפים" (להלן: "תאגיד המים העירוני"). בנוסף נטען, כי מאחר שמדובר בשטח פרטי שאיננו באחריות הנתבעת 1 גם לא הופעלה פוליסת הביטוח שלה ובית המשפט התבקש להורות על מחיקת הנתבעת 2 מכתב התביעה.
4. בתשובתה טענה התובעת כי דין הבקשה להידחות, וזאת הן מן הטעם שהבקשה נעדרת תצהיר לאימות הטענות העובדתיות הכלולות בה, והן משום שהנתבעת 1 לא הפנתה לסעיף בחוק הפוטר את הרשות המקומית מאחריות בנזיקין. עוד הוסיפה התובעת וטענה כי תאגיד המים העירוני, שהינו בבעלות מלאה של הנתבעת 1, כפוף לרשות המקומית אשר מפקחת על פעילותו, וכי החוק אינו פוטר רשויות מקומיות מאחריות לתביעות מסוג זה, או מאחריות למעבר בשטחים ציבוריים באופן בטוח בכלל.
5. התובעת הוסיפה וטענה כי המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים בהם תסולק תביעה על הסף, שכן בנסיבות המקרה יש לברר את שאלת הבעלות והאחריות על פתח הניקוז מושא התביעה (וכן מידת האחריות לכך) במסגרת בירור היחסים בין הרשות המקומית לתאגיד המים העירוני. מכל מקום לטענתה גם לו היה דינה של התביעה סילוק על הסף, מדובר היה במחיקה ולא בדחייה. לנוכח האמור לעיל התובעת ביקשה לצרף גם את תאגיד המים העירוני כנתבע נוסף.
6. בתגובתן טענו הנתבעות כי הרשות המקומית ותאגיד המים העירוני מהווים ישויות שונות וממילא, משמדובר בבור ביוב פרטי, הרי שאין רלוונטיות לצירוף תאגיד המים העירוני כנתבע נוסף. יתרה מכך, לטענת הנתבעות יש להורות על העברת הדיון בתביעה לבית משפט השלום באילת, לו נתונה הסמכות המקומית.

דיון והכרעה

1. אפתח בכך שלא ברורה לי התנהלות הנתבעות באופן הגשת הבקשה.
2. הלכה היא, כי סעד של סילוק על הסף הוא סעד קיצוני שעל בית המשפט לנהוג בזהירות בטרם יעשה בו שימוש. יש להעדיף, במידת האפשר, ברור ענייני של תובענה על פני חסימת תובע מהבאת ראיותיו, ומקום שקיימת אפשרות, אפילו היא קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע - אין נועלים את שערי בית המשפט לפניו (ראו למשל ע"א 109/84 ורבר נ' אורדן תעשיות בע"מ, מא(1) 577 (1987); רע"א 1383/07 חברת שמעון צרפתי בע"מ נ' שתולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (14.04.2010); רע"א 6992/14 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' קיבוץ אושה ו-149 ישובים אחרים (29.12.2014)).
3. הבקשה דנן נומקה בנימוק משולב, עובדתי ומשפטי. בחלקה העובדתי מתייחסת הבקשה לכך שבור הביוב מושא התביעה מצוי בשטח פרטי, ובחלקה המשפטי מתייחסת היא לכך שבורות הביוב מצויים באחריות תאגיד המים העירוני ולא באחריות העירייה.
4. אשר לרובד העובדתי של הבקשה – הטענה כי בור הביוב מושא התביעה מצוי בשטח פרטי צריכה הייתה להיתמך בתצהיר או בראיות אחרות להוכחתה והכרעה בטענה זו ממילא טעונה בירור עובדתי. משלא צורפו כל תצהיר או ראיה אחרת לבקשה או לתגובה לתשובה ומקום שממילא לא הוכח טיעון עובדתי זה – ממילא גם לא ניתן לבסס עליו כל החלטה על סילוקה של התביעה על הסף.
5. אשר לרובד המשפטי – אכן, על פי חוק תאגידי מים וביוב, הפעלת משק המים והביוב ברשויות המקומיות הועברו לתאגידי המים והביוב העירוניים. למרות האמור, אין בעצם העברת הסמכויות מכוח חוק תאגידי מים וביוב כדי לאיין כליל את אחריות העל של הרשויות המקומיות לתקינות הכבישים והמדרכות שבתחומיהן בהתאם לכל דין אחר לרבות פקודת העיריות [נוסח חדש] (ר' למשל ס' 235 לפקודת העיריות).
6. בתוך כך למשל, ס' 139 לחוק תאגידי מים וביוב שחרר רשות מקומית מחלק מחובותיה ביחס לעניינים שהועברו לסמכויות תאגידי המים העירוניים כמו למשל מהחובה הקבועה בהוראות ס' 235(2) לפקודת העיריות. ואולם ס' 139 לחוק תאגידי מים וביוב לא שחרר את הרשות המקומית מכל שאר חובותיה לפי סעיף 235 לפקודת העיריות, לרבות החובות הקבועות בס' 235(3) ו - 235(5) לפקודת העיריות.
7. בנוסף, התובעת מפנה לחיקוקים נוספים שלטענתה הפרה הנתבעת בענייננו, ושאלת הפרתם בענייננו טעונה ליבון ובירור עובדתי ומשפטי, גם לאחר העברת מערכת הביוב לאחריות תאגיד המים העירוני.
8. השאלה האם התרשלה הנתבעת 1 או הפרה חובה חקוקה כלשהי ביחס לבור הביוב מושא התביעה אם לאו היא אפוא שאלה עובדתית ומשפטית הטעונה בירור וליבון, ולא ניתן להכריע בה כשאלה מקדמית בשלב זה, וודאי לא על בסיס החומר הראייתי הדל המונח בפניי כעת.
9. אשר על כן – הבקשה לסילוק על הסף נדחית.
10. בשים לב להוראות תקנה 53 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן – "התקנות"), הנתבעות תישאנה בהוצאות התובעת בגין הגשת בקשה זו בסך 1,000 ₪ וזאת תוך 30 יום.
11. בשולי הדברים אוסיף, כי התובעת לא התייחסה בתשובתה לבקשת הנתבעות למחיקת התביעה כנגד הנתבעת 2. גם כאן, טענת הנתבעות לא נתמכה בתצהיר. מכל מקום, מוצע לצדדים להידבר ביניהם על מנת להגיע להסכמות בשאלת הותרתה או מחיקתה של הנתבעת 2 כצד להליך, וזאת על מנת להימנע מעלויות מיותרות.
12. בנוסף, ככל שהנתבעת מעוניינת להגיש בקשה להעברת מקום השיפוט מחמת היעדר סמכות מקומית – תתכבד נא ותעשה כן במסגרת בקשה נפרדת, ולא כתגובה לתשובה בבקשה אחרת, שזכר הסמכות המקומית לא עלה בה מלכתחילה וממילא לא ניתנה לתובעת הזכות להשיב לה.
13. באופן דומה, ככל שהתובעת מעוניינת לצרף נתבעת – גם עליה לעשות כן בצורה מסודרת במסגרת בקשה נפרדת לתיקון כתב תביעה בהתאם לכללים הקבועים בתקנות ולא במסגרת תשובה לבקשה לסילוק על הסף.
14. מובהר בזאת כי על תקנות סדר הדין האזרחי יש להקפיד – כך בכלל, וכך לאחר התקנת התקנות החדשות בפרט. התקנות אינן משקפות רק פרוצדורה כי אם גם מהות של ממש. באופן שבו מעצבים צדדים את טענותיהם ואת המסגרת הדיונית לבירור ההליך – יש כדי להשליך על מימוש זכויותיהם המהותיות לגופו של עניין. לתשומת הלב.

ניתנה היום, י"ב אדר תשפ"א, 24 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.