1. עניינה של החלטה זו בשאלת הסמכות העניינית לדון בתביעה.
2. ביום 29.10.2020 הגישה התובעת תביעה לחייב את הנתבע להשיב לה כספים שלטענתה הלוותה לו במהלך השנים, אך הוא, לטענתה, התחמק מלהשיב את ההלוואות.

על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת היא חברה שעסקה בייבוא, שיווק והפצת מחשבים וחלקי מחשב משנת 1988. הנתבע, מנהל חשבונות, עבד כשכיר אצל התובעת כמעט מתחילת פעילותה בשנת 1988. לטענת התובעת, בשנת 2008 לבקשת הנתבע, הסתיימו יחסי העבודה בין התובעת לנתבע, והתובעת שילמה לו את כל זכויותיו הסוציאליות. ממועד זה ואילך הנתבע נתן את שירותיו לתובעת כפרילנסר עצמאי כנגד מתן חשבונית.

התובעת טענה כי במהלך שנת 2009 ביקש הנתבע מהתובעת לקבל הלוואות וזאת לצורכי השקעה בקניית קרקעות/נכסים ברומניה. לטענת התובעת, בשל היכרות רבת השנים שהייתה בין התובעת ומנהלה, מר חזי דיין, לבין הנתבע ובשל יחסי האמון והיחסים החבריים שהיו בין הצדדים ובהתחשב במצבו הפיזי של הנתבע, שהינו נכה, התובעת הסכימה לבקשת הנתבע והוא לווה ממנה כספים בסך של 266,151 ₪.

התובעת תיארה באריכות את השתלשלות העניינים בהקשר לכך, ואין מקום להרחיב בעניין זה לצורך בקשה זו. לסיכום טענה התובעת כי על הנתבע להשיב לה את כספי ההלוואה בצירוף ריבית, וסה"כ 381,163 ₪. התובעת פירטה בין היתר עילות תביעה חוזיות ונזיקיות עליהן ביססה תביעתה.

1. הנתבע, שאינו מיוצג, טען בכתב ההגנה, בין היתר, כי הכספים עליהם מדובר שולמו בין השנים 2007-2010 עבור הפרשי שכר ובונוסים שהגיעו לנתבע עקב גידול באחוז המשרה שלו, והרחבת סמכויותיו ותחומי אחריותו. הנתבע טען כי הוא לא לקח הלוואות מהתובעת, למעט הלוואות קטנות שהחזיר.

לטענת הנתבע, הוא התבקש שלא להוציא חשבוניות באותה תקופה כדי לא להגדיל את הוצאות החברה במטרה להציג דו"חות כספיים חיוביים לבנקים, עת החברה הייתה בגידול והזדקקה לאשראי לייבוא סחורות. לטענת הנתבע הייתה כוונה לדווח על הסכומים בהמשך, ובינתיים הוצגו בספרי החברה בחשבון נפרד "הלוואה בני עודני". הנתבע הוסיף וטען כי במידה והסכומים לא היו מוצגים כ"הלוואה" היה חשש שיגולמו בביקורת מס הכנסה, ואילו הנתבע פטור ממס עקב נכותו האישית.

כלומר, לטענת הנתבע כל הסכומים ששולמו הם שכר טרחה ובונוסים על אף שמטעמי מיסוי הם הוצגו כהלוואה בספרי החברה.

1. במסגרת ההליך התקיים דיון קדם משפט וכן דיון נוסף במסגרתו העיד רו"ח צביקה דרוקר, שהיה רואה חשבון של התובעת, כעד מטעם בית משפט.
2. בין לבין הנתבע הגיש כתב תביעה שכנגד שנמחק עקב איחור בהגשתו ותוך שהוער כי העניינים הנכללים בו אינם בסמכותו של בית משפט זה (ראו החלטה מפרוטוקול הדיון מיום 12.9.2021, עמ' 18-19 לפרוטוקול).
3. ביום 19.12.2021 הגיש הנתבע בקשה להעביר את התביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. בתמצית, הנתבע טען כי התביעה קשורה לענייני עבודה ושכר ולא להלוואות. כמו כן, הנתבע טען כי מאחר שהתביעה שכנגד שהגיש נדחתה, הוא מתכוון להגיש תביעה לבית הדין לעבודה ומן הדין ששתי התביעות יידונו באותו בית משפט.
4. התובעת טענה בתגובה כי היה על הנתבע להגיש בקשה בהזדמנות הראשונה, הוא אינו יכול להעלות טענה זו בשלב זה ולכן דינה להידחות על הסף. לחלופין ולמען הזהירות התובעת שבה למעשה על טענותיה בכתב התביעה ולפיהן בשלב זה לא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, והיא מבקשת כי הנתבע ישיב כספים שהוא קיבל ממנה כהלוואה.

דיון הכרעה

1. ראשית לטענת התובעת כי אין מקום להידרש לטענת הנתבע בעניין הסמכות העניינית משלא הועלתה בהזדמנות הראשונה.
2. טענת חוסר סמכות עניינית היא אחת מהטענות המקדמיות אותן נדרש להעלות בתחילתו של ההליך. ואולם, טענת חוסר סמכות עניינית נבדלת מטענות מקדמיות אחרות, בכך שניתן להעלותה גם בשלבים מאוחרים יותר של הליך, ואף מיוזמתו של בית המשפט, וזאת בשל היותה נגזרת מעקרון החוקיות. אכן במהלך השנים, רוכך הכלל האמור, מטעמים של יעילות וחסכון במשאבים, וכן משיקולים של תום לב דיוני ומניעת שימוש לרעה בהליכים משפטיים, וצומצמה האפשרות להעלות טענת היעדר סמכות עניינית בשלבים מתקדמים של ההליך, לאחר שבית המשפט צולל לבחינת ההליך לגופו (ראו הסקירה המובאת ברע"א 8426/20 הועדה המקומית לתכנון ובנייה אצבע הגליל נ' יהודה שטרית (30.12.2021), בפסקה 12 לפסק הדין). עם זאת, כל עניין נבחן לפי נסיבותיו. עיון במקרים בהם מצא בית המשפט שלא להידרש לטענת הסמכות העניינית בשל העיתוי שבו הועלתה, מלמד כי היה זה במקרים בהם הועלתה הטענה לאחר שההליך כולו כבר התנהל והטענה הועלתה בשלב מתקדם ביותר, ואף בערכאת הערעור.

בענייננו, אכן לא הועלתה הטענה בהזדמנות הראשונה. עם זאת, סוגיית הסמכות העניינית הועלתה, בין השאר, בהקשר התביעה שכנגד אותה ביקש הנתבע להגיש. זאת ועוד, בתיק אמנם נשמעה – ביוזמת בית המשפט ועל דעת הצדדים – עדות של רואה החשבון דרוקר, וזאת עוד בטרם הוגשו ראיות הצדדים. עם זאת, אין לומר כי התיק נמצא בשלבים מתקדמים שעה שכאמור טרם הוגשו ראיות הצדדים.

בנסיבות אלו, בהינתן מהותה של טענת הסמכות העניינית העומדת בבסיס חוקיות ניהול ההליך והכרעתו על ידי בית משפט זה, ובהתחשב גם בעובדה שהנתבע אינו מיוצג, לא מצאתי לדחות את הטענה על הסף בשל העיתוי בו הוגשה.

1. לאחר עיון בטענות הצדדים ובכלל החומר שלפניי, וכן בפסיקה, הגעתי לכלל מסקנה כי הסמכות העניינית לדון בתביעה, למצער בשלב זה, נתונה לבית הדין לעבודה. זאת, מאחר שעל פי ההלכה הפסוקה, עצם בירור העובדות המכריעות את סוגיית הסמכות העניינית, מצוי בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה.

עם זאת, מאחר שעל פי ההלכה הפסוקה דרך המלך בכגון דא היא להורות על מחיקת התביעה ולא על העברתה, ומכיוון שהצדדים לא טענו בסוגייה זו, מצאתי, בטרם מתן החלטה אם להורות על מחיקת התביעה או על העברתה לבית הדין לעבודה, ליתן לצדדים זכות טיעון בסוגייה זו.

אפרט להלן את הבסיס למסקנה זו.

1. סעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 קובע כי לבית דין אזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון:

(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; (ההדגשה הוספה)

על מנת שתובענה תיכנס לגדר סמכותו של בית הדין לעבודה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, עליה לעמוד בשני מבחנים מצטברים בעלי יסוד "חיובי": ראשית, זהות הצדדים - על הצדדים לתובענה להיות עובד ומעסיק, או מי ששררו ביניהם יחסי עובד ומעסיק בעבר. שנית, עילת התביעה – עילת התביעה צריכה לנבוע מיחסי העבודה. מבחן נוסף, בעל יסוד שלילי הינו כי העילה אינה עוולה מפקודת הנזיקין (ראו: רעא 2407/14 מורן רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ (14.10.2015) להלן: עניין רוחם).

בענייננו יש מחלוקת לגבי שלושת המבחנים.

1. בכל הנוגע למבחן הראשון, הצדדים למעשה חלוקים בשאלה האם במועדים הרלוונטיים היה הנתבע עובד של התובעת או שמא היה נותן שירותים / פרילנסר.

השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעסיק נתונה לסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה, כפי שנקבע בעניין רעא 3930/14 ניסים ורסנו נ' משה ניניו (26.6.2014) (להלן: עניין ורסנו):

"לצורך הקניית סמכות שיפוט ייחודית לבית הדין האזורי לעבודה נדרשים קיומם של יחסי עובד-מעביד (בין שאלה התקיימו בעבר או שהם עתידים להתקיים) ועילת תביעה הנוגעת ליחסי עבודה (רע"א 3323/12 שרעבי נ' רמפל סלולר סטוק מרקט בע"מ, פסקה 5 (6.6.2012); בע"מ 9948/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד ס(3) 176, פסקה 10 והאסמכתאות שם (2005)). אך גם השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד נתונה לסמכות הייחודית של בית הדין. כבר בע"א 321/75 שרות ארצי להדברה בע"מ נ' בוחבוט, ל(1) 381 (1975) נאמר כדלהלן:

"שאלה זו - אם אמנם משיב היה "עובד" של המערערת ואם היא היתה מעבידתו - שנויה במחלוקת ביניהם. ההוראה הברורה של המחוקק היא כי בשאלה זו יכריע בית-הדין לעבודה, ולא יכריע בה בית-דין או בית-משפט זולתו, שהרי הסמכות הקנויה לו גם לענין זה ייחודית היא. השופטת המלומדת בבית-המשפט המחוזי כתבה בהחלטתה שיש להפנות שאלה זו להכרעה לבית-הדין לעבודה רק "באם יש טעם לכאורה בטענה של קיום יחסים אלה" - אך מסופקני אם אמנם יש מקום להגביל הוראתו הכללית והגורפת של המחוקק בצורה זו. לדעתי די בכך שהשאלה שנויה במחלוקת של ממש על-מנת שהסמכות הייחודית של בית-הדין לעבודה תתפוס בה" (הדגשה הוספה – י"ע).

ברגיל, על הערכאה המבררת לקבוע את "העובדות הסמכותיות" – הממצאים העובדתיים המגבשים את הסמכות העניינית (ראו ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 309-308 (2002); ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ''ד נא(2) 669, 678 (1997); והשוו ת"א (שלום ת"א) 10052/06 כהן נ' גרשווין בע"מ, פסקה 13 (17.7.2007)). אולם, בנוגע לעובדות הסמכותיות שעניינן יחסי עבודה, לבית הדין הוקנתה הסמכות הייחודית להכריע בסוגיה."

נוכח האמור, יש לברר את המחלוקת שבין הצדדים באשר לקיומם של יחסי עובד-מעסיק בבית הדין לעבודה.

1. בענייננו, אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע, מנהל חשבונות, עבד אצל התובעת כשכיר וכי במועד כלשהו, לבקשתו, הוא המשיך לתת לתובעת שירותים כנגד חשבונית, היינו כפרילנסר, וזאת עד לסיום היחסים בין הצדדים בשנת 2013.

עם זאת, בין הצדדים יש מחלוקת של ממש האם התקיימו יחסי עבודה ביניהם בעת הרלוונטית ובהתייחס לעילת התביעה בהליך זה. לטענת התובעת כאמור הנתבע שימש כפרילנסר ונתן שירותים לתובעת. לעומת זאת, הנתבע, שאינו מיוצג, העלה טענות שונות כבר בכתב ההגנה מהן משתמע לכאורה שלטענתו הוא היה עובד הנתבעת. בין היתר, בהתייחס לטענת התובעת בכתב התביעה ולפיה החל משנת 2008 הנתבע שימש כפרילנסר, הנתבע טען במפורש כי הוא עבד ברצף בימים קבועים כמו כל אחד מהעובדים האחרים ולכן נחשב שכיר (סעיף ה2 לכתב ההגנה); לנתבע נמסר טופס 106 עבור עבודתו אצל התובעת בשנת 2008 (נספח ז' לכתב ההגנה); הנתבע טען כי הכספים בהם מדובר שולמו בשנים 2007-2010 עבור הפרשי שכר טרחה ובונוסים שהגיעו לו עקב גידול באחוז המשרה שלו ובתחומי אחריותו; הנתבע טען כי לאורך כל תקופת עבודתו חזי דיין הבטיח לו תוספות שכר ובונוסים כאות הערכה על העבודה שהשקיע. בין היתר מדובר לטענתו בהפרשי שכר לתקופה 7/2007 – 31.10.2008 משלטענתו המשרה שלו עלתה ל-4 ימים מלאים בשבוע והוא הפסיק לעבוד בחברות אחרות; הנתבע טען כי החברה נקלעה לקשיים ולכן הוחלט להעביר את פעילות התובעת לחברה אחרת, כאשר הנתבע לא נכלל בהסכם ולטענתו הוא נותר לאחר 26 שנות עבודה ללא עבודה וללא זכויות סוציאליות; הנתבע טען גם כי הוא עבד בתובעת ברציפות במשך 26 שנים עד שנת 2013 והיא חייבת לו הפרשי פיצויים.

1. על פי ההלכה הפסוקה, מעמדו של אדם כ"עובד" הוא דבר הקרוב לסטאטוס ואין הוא נקבע על פי ההגדרה שניתנה ע"י הצדדים אלא על פי נסיבות העניין כהווייתן. יש לבחון את ההתקשרות האמיתית ולא את המסווה שנתנו לה הצדדים, הקובע הוא אפוא מהות היחסים שנוצרו למעשה, ולאו דווקא רצונם של הצדדים (ע"ע (ארצי) 14122-07-10 מכללת רמת גן – עו"ד אורי פרייס, 13.9.12; דב"ע (ארצי) נד/3-77 פנינה רוטברג – תדיראן בע"מ, פד"ע כז 454 (1994)). בהמשך לכך, חרף העובדה שהצדדים הסכימו לכאורה לסיום יחסי עובד-מעסיק (כעולה ממכתב הנתבע נספח ד' לכתב ההגנה), אין בכך בהכרח כדי לשלול יחסי עבודה (השוו למשל ע"ע (ארצי) 712/07 מנשרוף נ' גלנצר, בפִסקה 8 (13.5.2009)), וזהו עניין לבית הדין להכריע בו לגופו של עניין. יוער, כי לאחרונה ניתן פסק דין בהרכב מורחב הדן בשאלת הכרה ביחסי עובד-מעסיק בדיעבד (עע (ארצי) 15868-04-18‏ גבריאל כותה - מדינת ישראל משרד המשפטים‏, 7.4.21).

בענייננו, אין חולק כי החל משלב מסויים, ולכל המאוחר משנת 2009, קיבל הנתבע תשלום על עבודתו/שירותיו בתובעת כנגד חשבונית. עם זאת, לא אחת נפסק כי אופן תשלום התמורה אינו קובע בשאלת קיומם או אי קיומם של יחסי עובד – מעסיק ולכל היותר יש בו כדי לבסס מעמד אך לא לקבעו או לשללו (דב"ע מח/ 3-137 תמר אדר נ' פרסום מלניק בע"מ, פד"ע כ, 60; דב"ע לב/ 1-3 "גלוב" שירות נסיעות בע"מ נ' אליהו לוי, פד"ע ג, 246; דב"ע מג/ 106-3 יחיאל בלטנר - בטח גור, פד"ע טז, 85; ע"ע 370/03 עבדאלפתאח עבדאלקאדר - נתי, מרכז לאיטום ובידוד (08.08.05)). עניין זה מהווה חלק מהמבחנים והסממנים לעניין קביעת מעמדו של הנתבע כעובד או כעצמאי שיבחן בית הדין לעבודה במסגרת בחינה לגופו של עניין בשאלת מעמד הנתבע, ולא עניין שמאפשר קביעה בהליך שלפניי.

1. המבחן השני כאמור הוא עילת התביעה. גם בעניין זה תהום פעורה בין הצדדים.

בעניין רוחם נקבע:

"המקור העיקרי למענה על השאלה מהי עילתו של הסכסוך הוא כמובן כתב התביעה. אין צריך לומר שלהכרעה בשאלת הסמכות על-פי כתב התביעה בלבד יתרונות ברורים, שעניינם פשטות ויעילות, ואלה הם פני הדברים בכל הנוגע ל"מיונו" של סכסוך בין בתי המשפט השייכים למערכת הכללית לפי "מבחן הסעד" (ראו: ע"א 2846/03 ריצ'ארד ב' אלדרמן, עו"ד נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 535-534 (2004) (להלן: עניין אלדרמן)). עם זאת, אין לפסול את האפשרות שבמקרים מסוימים יידרש בית המשפט גם לעובדות הנטענות בכתב ההגנה על מנת להכריע אם עילתה של התביעה היא יחסי עבודה בין הצדדים. כזכור, המבחן התשתיתי באשר לסמכותו של בית הדין לעבודה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק הוא מבחן העילה. בשונה ממבחן הסעד אשר נוהג בערכאות שחל עליהן חוק בתי המשפט, מבחן זה עשוי להצריך, לפחות בחלק מהמקרים, לבחון גם את כתב הטענות הנגדי שהוגש (ראו: עניין אלדרמן, בעמ' 534).

...

גם כדי להשיב על השאלה האם עילת התביעה היא ביחסי עבודה לא ניתן להסתפק תמיד בכתב התביעה בלבד... טלו למשל מקרה שבו המעסיק מגיש לבית המשפט המחוזי תביעה נגד עובד בטענה שהאחרון לא השיב לו כספי הלוואה שקיבל לצורך בניית בית. על פני הדברים, מדובר בהתקשרות חוזית שאינה קשורה לתנאי העבודה בין הצדדים (ראו: ע"א 4506/91 אהרוני נ' א.ש.ת כספים בע"מ [פורסם בנבו] (7.7.1994)). אולם, אין לשלול את האפשרות שבכתב ההגנה יטען העובד כי ההלוואה ניתנה כחלק מתנאי העבודה שלו, ואף יוסיף שהובטח לו על-ידי המעסיק כי אם יעמוד ביעדים מסוימים בעבודתו הוא לא יידרש להשיב את סכום ההלוואה במלואו או במועד שנקבע לכך במקור. עוד עשוי העובד לטעון, למשל, כי המעסיק נוהג להעניק תמריצים מסוג זה לעובדיו. "

ואכן, כאמור, בענייננו בין הצדדים יש מחלוקת מהותית מהי עילת התביעה. התובעת טענה בכתב התביעה כי היא נתנה הלוואה לנתבע, והיא מבקשת לחייב אותו להשיב את הכספים הללו שטרם השיב. לעומת זאת הנתבע טוען שהכספים ששולמו לו מהווים שכר ובונוסים. בנסיבות המקרה הנדון, לא ניתן להכריע אף בשאלת העילה מבלי להכריע קודם בשאלה האם התקיימו יחסי עבודה במועדים הרלוונטיים, ובהמשך לכך יהיה צורך בבחינה של בית הדין האם עילת התביעה אכן נובעת מיחסי העבודה ביניהם שהיו או נגמרו.

במאמר מוסגר ומעבר לצורך אעיר, על אף שהדבר לא נטען על ידי מי מהצדדים, כי אף אם ייקבע שהתקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, ואף אם תתקבל טענת התובעת כי הסכומים המדוברים מקורם בהלוואה שניתנה על ידה לנתבע, הרי שיש לבחון האם הם ניתנו כחלק מיחסי העבודה או לא (ראו עניין רוחם כאמור לעיל וכן עע (ארצי) 34409-10-18 הבלט הישראלי, עמותה רשומה - ברטה (ציונה) ימפולסקי (6.5.2020), הפסיקה המוזכרת בסעיף 42; תאמ (חד') 5447-11-19 זוהר יעקובסון נ' אלפנט חרושת עץ בע"מ (18.2.2020)).

1. אף היסוד השלישי, השלילי, כי עילת התביעה אינה עוולה מפקודת הנזיקין (למעט הסעיפים מפקודת הנזיקין המנויים בסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה), מצוי במחלוקת בין הצדדים, אך הוא קשור בטבורו בבירור השאלות המפורטות לעיל, ולפיכך בשלב זה, לא מצאתי להידרש למבחן זה בנפרד.
2. העולה מן המקובץ, כי הסמכות העניינית לדון בתביעה, ולמצער – הסמכות הייחודית לברר את העובדות הנדרשות לצורך קביעת הסמכות העניינית – מסורה לבית הדין לעבודה.

כפי שציינתי לעיל, הנתבע עתר להעברת התביעה לבית הדין לעבודה. עם זאת, על פי ההלכה הפסוקה, נראה כי דרך המלך בנסיבות כגון דא היא דווקא מחיקת התביעה לצורך הגשתה מחדש לבית הדין לעבודה. כך קבע בית המשפט העליון (כב' השופט עמית) בעניין ורסנו:

"מבלי לקבוע מסמרות, דומה כי נוכח הוראת סעיף 79(ב) לחוק, בית הדין יהיה מנוע מלהחזיר את הדיון לבית המשפט, גם אם יימצא כי לא נתקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד. אולם משטרם הכריע בית הדין בעניין, איני רואה להידרש בשלב זה לשאלה זו. אציין כי על אף שהכלל הוא כי עדיף להימנע ממחיקת התביעה, אם ניתן להעבירה, הרי שבנסיבות דכאן, דומני כי ניתן היה להימנע מסוגיה זו, אילו בחר בית המשפט למחוק את התביעה במקום להעבירה לבית הדין."

ראו גם: תא (ת"א) 7897-01-15 איל שלום נ' יוטרייד פרימיום בע"מ (19.7.2015); תאק (ת"א) 53395-05-18 יוסי מימרן נ' רביד אלימלך (28.3.2019).

בנסיבות אלו אני סבורה, כי על פני הדברים, יש מקום להורות על מחיקת התביעה לצורך הגשתה לבית הדין לעבודה. כך, ככל שייקבע בבית הדין לעבודה כי בין הצדדים לא מתקיימים יחסי עבודה או שעילת התביעה אינה נובעת מיחסי עבודה שהיו בין הצדדים, הרי שניתן יהיה לבחון את העברת הדיון לבית המשפט המוסמך.

1. עם זאת, מכיוון שלהחלטה זו עשויות להיות משמעויות והשלכות שונות, ומשלא ניתנה לצדדים הזדמנות להתייחס לאפשרות זו, מצאתי לאפשר לצדדים להביע עמדתם בשאלה אם בנסיבות יש להורות על מחיקת התביעה או על העברתה לבית הדין לעבודה, בטרם תתקבל החלטה סופית בעניין.

לאור האמור אני קובעת כי הצדדים יביעו עמדתם בסוגייה זו, וזאת עד לא יאוחר מיום 1.2.2022. ודוק. הצדדים מתבקשים שלא לשוב על טענותיהם בעניין הסמכות העניינית, אלא להתייחס לשאלה האם – בהינתן קביעתי דלעיל בעניין הסמכות העניינית – יש לטענתם להורות על מחיקת התביעה או על העברתה לבית הדין לעבודה.

בהעדר התייחסות אחרת מטעם הצדדים עד למועד שנקצב, אורה על מחיקת התביעה ללא צו להוצאות.

ת.פ ליום 1.2.2022 לקבלת הודעת הצדדים ומתן החלטה.

ניתנה היום, ט"ז שבט תשפ"ב, 18 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.