ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים ב-ח"נ 70672-03-18, מיום 14.9.20, במסגרתו הורשע המערער בעבירות חניה בניגוד לחוק עזר לתל אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ''ד 1983 (להלן: "חוק עזר העמדת רכב וחנייתו"); ונגזר עליו קנס בגובה 5,500 ₪ והוצאות משפט בגובה 2,000 ₪.

1. רקע עובדתי והליכים קודמים

המערער מתגורר ברחוב רוטשילד 2 בתל אביב-יפו, למעלה מ-16 שנים, והוא בעל תו חניה אזורי.

סמוך לכתובת מגוריו, ברחבה אשר בכניסה לשדרות רוטשילד (להלן: "הרחבה") היה מוצב בעבר מחסום המאפשר למערער ולתושבי הבניינים בכתובת הנ"ל מעבר לחניה בקרבת המקום.

מחסום זה אינו קיים עוד והחל מחודש יולי 2015 הציבה העירייה תמרור הקובע כי אין עצירה וחניה במקום אלא רק לכלי רכב של חברת החשמל וחברת ברינקס (להלן: "החברות").

המערער לא עמד בהוראות התמרור ועל כן קיבל ברירות משפט. המערער לא השלים עם ברירות המשפט וביקש כי עניינו יובא בפני שופט.

על פי כתבי האישום, ביום 15.01.2017 נרשם למערער דו"ח בגין העמדת/החנית רכב במקום חניה כאשר רכבו אינו שייך לסוגים שחנייתם במקום הותרה. למחרת קיבל המערער דו"ח נוסף בגין אותה עבירה. בסופו של דבר נרשמו לחובת המערער 16 דו"חות חניה (ובכללם דו"ח אחד של חנייה על מדרכה), וזאת עד ליום 14.02.2018.

המערער לא כפר במיוחס לו, אך טען כי יש לזכות אותו בדין כיוון שעומדות לו הגנות שונות.

ביום 21.11.19 הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של העמדת/החנית רכב במקום בו החניה אסורה עפ''י תמרור אי עצירה בניגוד לס' 6(א)(2) לחוק עזר העמדת רכב וחנייתו; עבירת העמדת/החנית רכב על מדרכה ( ברירת משפט אחת) בניגוד לסעיף 6(ד)(2א) לחוק עזר העמדת רכב וחנייתו, ועבירת העמדת/החנית רכב במקום חניה כאשר הרכב אינו שייך לסוגים שחנייתם במקום הותרה בניגוד לסעיף 6(ב)(1) לחוק עזר העמדת רכב וחנייתו.

למערער טענות הגנה שונות במישור המשפטי, המנהלי והעובדתי. אביא את טענותיו בפרוטרוט.

טענת ההגנה המרכזית שלו הינה במישור המשפטי – מנהלי, קרי, כי התמרור הוצב שלא כדין ועל כן עומדת לו הגנה על אף שלא קיים את הוראת התמרור, וזאת מכוח סעיף 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") או מכוח תקיפה עקיפה של חקיקת משנה.

המערער טען כי מדובר במקום בו קיימת מצוקת חניה קשה ובעבר הורשו תושבי האזור להחנות מכוניותיהם במקום.

משכך, ומשנאסר על דיירי המקום לחנות ברחבה, למעט כלי רכב של החברות, ביקש לבדוק את חוקיות התמרור מול החברות. מבירור מולן נאמר לו כי החברות לא ביקשו היתר חניה. חברת החשמל לא עבדה במקום ו/או תכננה לעבוד במקום וכן שני הבנקים אשר שכנו ברחוב רוטשילד 4, ואשר הצריכו את שירותי חברת ברינקס, הפסיקו לפעול בשנים 2016-2017.

עוד טען המערער כי התבסס על דבריה של הפקחית פנינה ברונפלד אשר אמרה לו כי על פי התמרור, בעלי תו אזורי (והוא אוחז בתו כזה), עובדי הבנק וחברת החשמל רשאים לחנות ברחבה.

טרם תחילת המשפט פנה המערער לחברת החשמל וזו הודיעה כי מעולם לא ביקשה כי יוצב תמרור כלשהו לצורך עבודות כלשהן לפי לא עשתה עבודות במקום. המערער הגיש בקשה לפי חוק חופש המידע ותגובת מהנדס העירייה, מר שוורצמן, אשר לא הורשה לו להגישה, הייתה כי לא היו קיימים בתל אביב תמרורים המתירים לחברת ברינקס או לחברת החשמל חניה כלשהי בשטח ציבורי.

כשביקש לבטל את הדו"חות השיבה לו העירייה באמצעות מנהלת אגף החניה כי היתר החניה לחברת ברינקס ניתן בשל "פניות בעלי העסקים" וכי ההיתר שניתן לחברת החשמל נדרש לצורך ביצוע עבודות.

לטענת המערער, הגורם אשר ביקש את הצבת התמרור היה אגף הפיקוח העירוני ומטרתו הייתה למנוע אי סדר בשטח הרחבה שמול בית המערער ללא זיקה לחברת ברינקס או לחברת החשמל.

בנוסף, העירייה, כגוף ציבורי, אינה יכולה להקצות שטח ציבורי באופן קבוע לחברה פרטית ולהעדיפה על פני תושבי העיר.

עוד טען המערער כי מאחר ולא קיבל מהמשיבה נתונים או מסמכים הקשורים לאותו שילוט, הדבר הביא לפגיעה בהגנתו. בנוסף, אי הצגת החומר והסיבות שהובילו להצבת השילוט ברחבה וכן אי הצגת מדיניות האכיפה, עולה כדי הסתרת ראיות המצויות בידי הרשות ובידי עדיה.

במישור המנהלי טען המערער להגנה מן הצדק מכוח סעיף 149 (10) לחוק הסדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 מאחר ולטענתו המשיבה פעלה בחוסר סמכות והתמרור ברחבה הוצב שלא כדין.

המערער טוען כי פנה למשיבה בבקשה לקבל את כל החומרים הנוגעים לתכלית הצבת התמרור, הליך אישורו, בקשות בעלי העסקים להיתר חניה והנחיות האכיפה במקום, וכי העובדה כי המשיבה לא נענתה לבקשתו עומדת בניגוד להנחיה מס' 3.1 של פרקליט המדינה - אשר מתייחסת לעיון נאשם בחומר חקירה לאחר הגשת כתב אישום נגדו, וכן התנהלותה פוגעת בחתירה לחקר האמת.

עוד הסתמך המערער על סעיף 6 לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958, לפיו המאשימה חייבת הייתה לספק תשובות בנוגע להצבת התמרור, קרי- מדוע מותר רק לחברות החשמל ו-ברינקס לחנות במקום.

בנוסף טען המערער כי הושמעו שלוש גרסאות שונות: הראשונה הייתה הכחשה מצד העירייה לקיומו של התמרור; השנייה של מהנדס התנועה מר אפשטיין אשר הסביר כי לאחר שבירת המחסום ברחבה התחילו אזרחים לחנות במקום והשטח הפך למקום פרוע ועל כן הוצב התמרור ומכאן הסיק המערער כי התמרור הוצב למנוע אי סדר; הגרסה השלישית הייתה כי התמרור הוצב לבקשתם של בעלי עסקים שיש להם צורך בחניה במקום.

המערער טען כי המשיבה לא הציגה מקור נורמטיבי המאפשר לה למסור לחברות פרטיות שימוש פרטי ללא תמורה בקרקע ציבורית. לדידו, הקצאת שטח מהמרחב הציבורי לטובת חברות פרטיות מבלי לתת סיבה מוצדקת לכך מעורר את החשד כי התמרור הוצב שלא כדין.

בשנת 2018 הסירה העירייה את השלט האמור עם הקמת מיצג לרגל חגיגות שנת השבעים של המדינה, אך גם לאחר פירוק המיצג, במרץ-אפריל 2019, השלט לא הוחזר למקומו. עובדה זאת, כך המערער, מחזקת את חשדותיו כי התמרור לא הוצב כדין.

זאת ועוד, החרגת תושבים הגרים במקום מהיתר החניה נעשתה שלא כדין שכן בעבר הייתה להם זכות חניה באותו המקום.

המערער טוען כי גם אם קיימת לעירייה סמכות להציב את השלט, הרי שצריך להיות קשר רציונאלי בין המטרה שלשמה הוצב השלט לבין השלט עצמו.

עוד טען לאכיפה בררנית נגדו מאחר ואפילו לפי דברי עדי התביעה, מדיניות האכיפה ברחבה אינה ברורה לפקחים והפקחים אוכפים בצורה לא שוויונית שכן לשאלה למי מותר לחנות ברחבה וכיצד מחלקים דו"חות בסיטואציות דומות קיבל תשובות שונות.

לסיכום המישור המנהלי טען המערער כי הצליח להפריך חזקת התקינות המנהלית של הרשות.

במישור העובדתי חלק המערער על דו"ח אשר ייחס לו עבירה של חניה על מדרכה. הוא טען כי לפי עדות הפקחית ברונפלד, וגם כעולה מהצילומים המצורפים, הוא חנה על שביל ולא על מדרכה, מאחר ומדובר בשטח מופרד המתיר כניסה לרכבים ואין דרך חלופית למעבר המכוניות של תושבי האזור. על כן אין זו מדרכה אלא שביל ויסודות העבירה אינם מתקיימים.

המשיבה טענה, במישור המשפטי, כי אין למערער שיקול דעת האם לציית לתמרור אם לאו, ואם הוא חולק על חוקיות התמרור עליו להיאבק בדרכים מנהליות ולא בהליך מסוג זה.

בעניינינו, מדובר בעבירה של אחריות קפידה והמערער לא הוכיח שעשה כל שניתן על מנת להימנע מביצוע העבירה.

לגבי טענת המערער כי קמה לו הגנה מכוח תקנה 22א לתקנות התעבורה, טוענת המשיבה כי ההגנה לא רלוונטית משלא הוכח כי השילוט הוצב שלא כדין. פרט להתכתבויות עם נציגי החברות, לא הביא ראיות להוכחת טענותיו ולא זימן עדים.

בנוסף, לא הצליח המערער להוכיח כי בזמן ביצוע העבירה הפקחים או עובדי העירייה התנהגו שלא כדין או התרשלו בעבודתם.

אשר לטענה כי היא מסתירה ראיות טוענת המשיבה כי היא הציגה ראיות בנוגע לשלט ברחבה וכן הביאה את העדים הרלוונטיים לבירור המחלוקת.

עוד טוענת המשיבה כי המערער החליט לעשות דין לעצמו, והוא התחיל לבדוק את טענות חוקיות השילוט, תוך כדי ביצוע העבירות.

במישור המנהלי טוענת המשיבה כי אין זה המקום לטעון את טענות אלה ועל כן יש לדחותן.

לגופו של עניין טוענת המשיבה כי השילוט הוצב כדין לאחר דיון בוועדת התמרורים בנוגע לצרכים של חברת החשמל וחברת ברינקס במקום חניה, בשל עבודתם באזור. לשם הוכחת טענתה הפנתה לאישור הוועדה להצבת תמרורים ולעדותו של מהנדס התנועה מר אפשטיין, אשר פירט את תהליך קבלת האישור.

טענת המערער כי העירייה החליטה להציב את התמרור עקב החניה הפרועה שהייתה במקום ושבירת המחסום, אינה נכונה.

לבקשת המערער, הציגה לו המשיבה את כל החומר שהתבקש. לגבי החומר שקדם לאישור התמרור בוועדה, הוא אינו בידיה ואינו חלק מחומר החקירה.

בנוסף, חומר שהמערער יכול להשיג בעצמו, אין היא צריכה להשיג עבורו.

לעניין הזמנת עדים נוספים- לדידה, עדות מהנדס התנועה הייתה ממצה ואם המערער סבור כי יש צורך בהזמנת גורמים אחרים באגף התנועה, הוא יכול היה לעשות כן בעצמו.

הרמיזות של המערער בנוגע לחוקיות האישור (לרבות סיכוי לשוחד) לא מבוססות והן בגדר ספקולציות שאינן לעניין.

לסיכום המישור המינהלי טוענת המשיבה כי טענות המערער הן בגדר השערות, אינן נתמכות ואינן מבוססות על ראיות ומסמכים כמתבקש ממי שמוטל עליו נטל ההוכחה להפריך חזקת התקינות של הרשות ועל כן החזקה לא נסתרה.

אשר לטענות המערער במישור העובדתי טוענת המשיבה כי יסודות העבירה מתקיימים. מהתמונות שצולמו על ידי הפקח ניתן לראות כי מדובר במדרכה- המקום מוגדר על ידי עמודונים משני הצדדים ונראה שנועד לצורך כניסה לחניה, ולא לחניה במקום. זאת ועוד, הפנתה המשיבה לסעיף 38א לתקנות התעבורה הקובע כי על פני מדרכה, שביל, נתיב שנועד לרכבים מסוימים לא ינהג בו נהג אלא לשם חצייתו לכניסה לחצרים או לצאת מהם.

לבסוף הפנתה המשיבה את תשומת לב ביהמ"ש כי במישור הדיוני, המערער לא עלה לדוכן העדים ונמנע למסור גרסה בחקירה ראשית. הוא אף לא הציג ראיות או מסמכים המוכיחים את חשדותיו ולא זימן עדים רלוונטיים (מטעם חברת החשמל וחברת ברינקס), ולכן מוטל ספק בנוגע לאמיתות דבריו.

במהלך הדיון בפניי חזרו הצדדים על עיקרי טענותיהם והתמקדו גם בסוגיית ההוצאות אשר הושתו על המערער.

המערער טען כי לא היה מקום להשית עליו הוצאות בשל קו ההגנה הענייני בו נקט, בעוד המשיבה טענה, כי יש לאמץ את קביעת בית משפט קמא בסוגיה זו בדבר התמשכות והתארכות ההליכים.

2. קביעות בית משפט קמא

בית משפט קמא דחה את טענת המערער להגנה מכוח סעיף 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, לפיה התמרור הוצב שלא כדין.

המערער החנה את רכבו הפרטי בניגוד להוראות התמרור בתאריכים המצוינים בכתבי האישום.

קו ההגנה נשען על פניית הנאשם לחברת החשמל וחברת ברינקס, אשר מסרו לו כי לא ביקשו מהמאשימה היתר חניה ברחבה. הוא הציג התכתבויות עם המחלקה המשפטית של חברת החשמל שלטענתו מעוררים חשד ומפריכים חזקת התקינות של המאשימה.

המערער אמנם הסכים להיחקר אודות המסמכים שהגיש אך הוא בחר מרצונו שלא להעיד ולמסור גרסה בבית המשפט. משמעות הימנעותו מלהעיד על-פי הוראות סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982, היא חיזוק גרסת המאשימה אל מול גרסתו בבירור האמת.

במישור הראייתי כשל המערער להוכיח טענותיו. הוא לא זימן את הנציגים החתומים על המכתבים ולא הביא ראיות נוספות.

במישור המנהלי טענותיו להגנה מן הצדק מכוח סעיף 149 (10) לחוק הסדר הדין הפלילי- לא הוכחו ונדחו. חזקת התקינות עומדת למשיבה שכן היא מוחזקת כמי שפועלת כדין כל עוד לא הוכח אחרת. לא עלה בידי המערער להוכיח כי הוראות התמרור הוצבו, נקבעו או סומנו שלא כדין. אין במענה מצד נציגי חברת החשמל או ברינקס בכדי להפריך חזקת התקינות או לחילופין להעיד על התנהלות לא תקינה מצד המאשימה.

אומנם, למערער זכות דיונית ומהותית לקבל מידע על עבודתה של רשות ציבורית ובעיקר כאשר יש זיקה בין המידע ועניינו האישי, אך לצורך תמיכה בטענותיו והעברת נטל ההוכחה לכתפי המאשימה עליו להציג תשתית ראייתית ולו ראשונית. בעניינינו, לא עמד המערער בנטל הוכחת הבסיס הראשוני לטענותיו. הבקשה למידע או הסברים מהמשיבה מבוססת על הנחה סובייקטיבית של המערער המצפה כי השגת המידע המבוקש תתמוך בטענות להגנתו בהליך זה, אך כאמור הוא בעצמו לא הביא ולו ראשית ראיה לדבריו וכן לא הצליח לשכנע כי יש יסוד ממשי להשערתו.

מאידך, הציגה המשיבה היתר הצבת התמרור והעידה את מהנדס התנועה האזורי, מר מארק אפשטיין, אשר נתן הסבר מספק לגבי הוראות התמרור במקום, הסיבות מאחורי השלט והליך אישורו. בית המשפט מצא את עדותו כמהימנה ובהירה.

לגבי הזמנת עדים נוספים, קבעה השופטת כי העדות של מהנדס התנועה האזורי הייתה ממצה ולא נמצא כי יש גורם אחר היכול לספק למערער תשובות טובות יותר בעניין התמרור האמור. בכל מקרה, הייתה למערער אפשרות לזמן עדים נוספים אם סבור היה שיש בעדותם חיזוק או תמיכה בקו ההגנה שלו.

אשר לטענה לאכיפה בררנית, בית המשפט התרשם כי הפקחים אוכפים לפי הוראות התמרור וקבע כי לא הוצגו ע"י המערער ראיות כי אכן קיימת מדיניות מפלה או חוסר שוויוניות באכיפה.

מכל האמור קבע בית המשפט כי חשדו של הנאשם אינו מבוסס. כך גם לגבי טענת השוחד שנטענה על ידו בדיון וגם בסיכומיו בכתב.

לעניין המחלוקת העובדתית קבע בית המשפט קמא כי על פי התמונות ועדות הפקחים אכן מדובר במדרכה ולא בשביל ולכן מתקיים היסוד העובדתי של העבירה.

3. דיון והכרעה

הארכתי עד מאד בסקירת טיעוני המערער לפי שחוט השני המקשר בין עיקר טענותיו הינו הטיעון כי נפל פגם מנהלי של ממש בשיקולי המשיבה עת החליטה לבטל את ההיתר לדיירי האזור לחנות באותו מקום, ומנגד, התירה לעובדי החברות להמשיך לחנות באותו מקום, שעה שאינן זקוקות לו כלל.

בראש הדברים יש לסלק שתי משוכות:

א. אשר לדו"ח 05/5049597, שעניינו חנייה על מדרכה, אינני מוצא לנכון להתערב בקביעת בית משפט קמא כי מדובר במדרכה ולא בשביל כטענת המערער. הקביעה מושתתת על הראיות אשר הובאו בפני בית משפט קמא ובכלל זה תמונות ועדויות הפקחים.

כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ונדירים בהם הגרסה העובדתית שהתקבלה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם הראיות והשכל הישר או במקרים בהם אין לערכאה הדיונית כל יתרון על פני ערכאת הערעור (ראו למשל ע"פ 6237/12 ג'ולאני נ' מדינת ישראל (פורסם ביום 6.9.2016; ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ''ד נח(6) 625). סבורני, כי המקרה הנוכחי אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים. קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט קמא מבוססות כדבעי ואיני מוצא מקום להתערב בהן.

ב. אשר לטענה בדבר אכיפה בררנית – לא די בטיעון כי לא בוצעה אכיפה כלפי בעלי רכב אחרים אלא יש גם להוכיח מניע פסול וכזה לא הוכח במקרה זה.

לא הובאו ראיות כי בכוונת מכוון אכפה המשיבה את הוראות התמרור רק על המערער בהנחה שאלה היו אכן פני הדברים. ראה לעניין זה רע"א 6396/96 סימונה זקין ואחרים נ' ראש עיריית באר שבע ואחר' (8.6.99).

במסד טענות ההגנה של המערער קיימות שתי טענות מרכזיות:

א. אשר להליכים שקדמו לשינוי בהוראות התמרור. אני מאמץ את קביעת בית משפט קמא בדבר חזקת התקינות המנהלית לפי שעומדת למשיבה חזקה שהיא פועלת כדין כל עוד לא הוכח אחרת ואף הובאו ראיות בפני בית משפט קמא בדבר תהליך קבלת ההחלטות. בנדון זה יש להפנות לעדותו של מארק אפשטיין, מהנדס תכנון ותנועה אזורי באגף התנועה בעיריית תל אביב מזה כ-27 שנים. בחקירתו הראשית הסביר כי הוא אחראי על תכנון הסדרי תנועה, תמרורים, סימנים, וכל מה שרואים במרחב הציבורי.

לעניין התמרור הנדון הסביר כי בשנת 2011 נחתם היתר בנייה לבניית חניון תת קרקעי ומרחב ציבורי על גג החניון. קרי, הם רואים זאת ככיכר שנקרא כיכר קצה השדרה (שדרת רוטשילד), מתחתיו נמצא חניון. כל הקומפלקס שם נבנה על פי היתר בנייה (מספר 11-06-07) על פיו, המקום שהוגדר על ידי עמודי חסימה נקרא רחבת היערכות ונועד כמקום להיערכות של רכב חברת חשמל וחברת ברינקס, זאת על פי היתר הבנייה. למקום זה הוגדר גם שביל למעבר רכב. על פי ההיתר גם חייב להיות מחסום החוסם כניסת כלי רכב לרחבה, למעט כניסת רכבים של דיירי הרחוב.

כך זה פעל מיום הקמת הכיכר: היה מחסום ורק לדיירי הרחוב ורכב של חברת חשמל וחברת ברינקס ניתנה האפשרות לפתוח את המחסום ולהיכנס. כעבור כשנה או שנתיים, המחסום נשבר והושמד. המקום הפך להיות "שטח פרוע" ועל אף קיום התמרור שאוסר כניסה למקום התחילו להיכנס ולחנות שם. בעקבות זאת, ולאחר התייעצות בין אגף הפיקוח העירוני וגורמים בעירייה, הוחלט להוסיף תמרור שאוסר חנייה במקום פרט לרכב חברת חשמל וברינקס, בדיוק לפי הדרישה בהיתר. ההחלטה אושרה כחוק על ידי רשות תמרור מקומית בשנת 2015.

בחקירתו הנגדית הסביר כי הבקשה לתמרור הייתה מצד אגף הפיקוח העירוני, ולא של חברת חשמל או של חברת ברינקס. לדבריו, אגף הפיקוח ביקש זאת כיוון שבשטח ציבורי פתוח התקיימה חנייה של גופים פרטיים שלא כחוק ולכן מתפקיד אגף הפיקוח למנוע חנייה במקום הזה וכדי למנוע חנייה לא חוקית במקום נדרש תמרור, תמרור אשר הוצב בהתאם לדרישת היתר הבנייה.

לא היה צורך לבקש אישור מחברת חשמל או ברינקס, אך סביר להניח שחברות החשמל וברינקס ידעו על הבקשה להיתר במקום.

מאז שנת 2015 לא הייתה החלטה כלשהי ששינתה את ההחלטה על התמרור.

לגבי העובדה שכיום אין בפועל תמרור השיב כי התמרור לא בוטל אלא רק הורד עקב המיצג לכבוד יום העצמאות.

לגבי השאלה האם קיים מסמך בעירייה שמסביר מדוע מבוקש התמרור הספציפי של חברת ברינקס וחברת חשמל השיב, כי המסמך היחיד שדורש להגדיר את המקום כמקום היערכות לרכב חברת חשמל וברינקס, הוא היתר הבנייה.

הוא הוסיף כי אם חברת חשמל טוענת שאין לה שם מתקנים ואין צורך בטיפול אזי התשובה לא נכונה כיוון שהוא יודע שבחניון יש כמה שנאים ויש שם חדר טרנספורמציה.

ב. סבירות השיקולים אשר עמדו ביסוד ההחלטה לשנות את התמרור ולאסור על תושבי האזור לחנות באותו מקום.

המערער העלה שורה של טענות בסוגיה זו ובהן אם אכן התמרור היה נחוץ מדוע לא הושב למקומו לאחר הסרת המיצג. אולם, אני תמים דעים עם בית משפט קמא כי הליך זה לא היה האכסניה המתאימה לבירור הטענות. לטעמי, לפי שמדובר בטענות המצריכות בירור ראוי ומעמיק, היה על המערער לפנות לבית משפט לעניינים מנהליים בסוגיה זו. אכן, ניתן לתקוף "תקיפה עקיפה", מעשה מנהלי במסגרת הליך פלילי או אזרחי, אולם, יש לצמצם השימוש בכלי זה וביתר שאת בנסיבות המקרה נשוא הערעור.

על כן צדקה כב' השופטת יעקובוביץ שעה שקבעה כי אין זה המקום לדון ולהכריע בטענות המנהליות במסגרת הליך זה. ראה לעניין זה רע"א 88/17 גולן נ' ראש עיריית תל אביב ואח' (9.5.18).

כללם של דברים – מרבית טענות המערער במישור זה לא היה מקומן מלכתחילה להליך זה.

משכך, יש לדחות הערעור על ההרשעה.

נותרנו עם שאלת גזר הדין ובמיוחד עם סוגיית ההוצאות.

כידוע, לא נוטה ערכאת הערעור להתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שבהם נפלה טעות בולטת בגזר הדין, או כאשר העונש חורג באופן קיצוני מהענישה המקובלת במקרים דומים (ע"פ 3336/18 מדינת ישראל נ' סמארה (פורסם ביום 29.11.2018)). עוד יש להפנות לדברי כב' השופט שהם ברע"פ 890/15 חגי יונגר נ' עיריית גבעת שמואל ( 2.4.15) בהחלטה זו נקבע כי אין מקום להקל בעונשו של אדם אשר חזר וביצע עבירות נוספות כפי המקרה אשר בפנינו. לא נמצאה אפוא עילה להתערב בשיעור הקנס. משבחר המערער להעדיף ניהול משפט על פני תשלום ברירות המשפט לא נותרה זכות קנויה בידו לשוב לסכום המקורי ככל שיורשע בדין.

אשר להוצאות-בנוסף לקנס השית בית משפט קמא על המערער הוצאות בסך 2,000 ₪.אני ער לכך שההליך המשפטי התנהל במשך זמן רב. אולם, הצדדים לא נדרשו לסוגיה זו בטיעוניהם לעונש. ראה לעניין זה ואף יתר השיקולים להטלת הוצאות בהליך פלילי , החלטת כב' השופט אלרון ברע"פ 5305/20 נחום נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב יפו (11.8.20).

בנסיבות הללו אני מבטל את ההוצאות אשר הוטלו על המערער.

סיכום- הערעור על ההרשעה וגזר הדין נדחה בזאת, למעט ביטול ההוצאות.

בשים לב למצבו הכלכלי של המערער, הקנס או יתרתו ישולם ב 5 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 1.12.20. כל תוספת פיגורים אשר הצטברה עד כה מבוטלת בזאת.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' כסלו תשפ"א, 19 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.