בפני בקשה לביטול הודעת איסור מנהלי על שימוש ברכב מ.ר. 6435464 (להלן: "הרכב") למשך 30 ימים שניתנה ביום 2.11.20.

ההחלטה על איסור השימוש ברכב ניתנה לאחר שבתאריך 1.11.20 סמוך לשעה 17:11 בבדיקה משטרתית בערערה נמצא, כי בעלה של המבקשת נהג ברכב בהיותו בפסילה, בניגוד לסעיף 67 לפקודת התעבורה; ובאותה העת נהג כשרישיון הנהיגה פקע משנת 2009, בניגוד לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה; ולא ציית להוראת שוטר לעצור ונמלט רגלית מהשוטר, ונעצר לאחר מרדף רגלי.

לאחר שימוע שנערך למבקשת בפני קצין משטרה, החליט קצין המשטרה לאסור על שימוש מנהלי ברכב לתקופה של 30 יום.

בבקשה מיום 2.11.20 טענה המבקשת, כי מסרה גרסה מלאה בשימוע ובחקירה, והמשטרה לא פעלה מספיק לחקר האמת; וכי הרכב חיוני ביותר לשימושה, שעה שיש לה בעל וילד נכים, והשבתת הרכב תקשה ותפגע במשפחה.

בדיון שהתקיים בפני ביום 5.11.20 הוסיף וטען ב"כ המבקשת, כי המבקשת טוענת כי היא זו שנהגה ברכב במועד האירוע הנטען; וכי מדובר ברכב יחיד במשפחה בת 6 ילדים והמטופלת בבעל וילד נכים, כפי העולה ממסמכים שהוגשו מב/2-1. עוד הוסיף וטען ב"כ המבקשת, כי ההחלטה להשבית את הרכב התקבלה עוד בטרם נשמעה המבקשת, ולא נשקלו המסמכים הנ"ל שהוצגו.

המשיבה טענה, כי יש בתיק די ראיות לכאורה, והפנתה לדו"ח פעולה של השוטר זמיר וסרטון; כי ההחלטה להשבית את הרכב הינה מנומקת כנדרש, וראויה לאור המסוכנות והרצדיביזם של הנהג, כאשר מדובר באירוע שלישי, לכאורה, של נהיגה בזמן פסילה, לאחר שריצה מאסרים; ונוכח הזיקה ההדוקה שבין המבקשת לנהג, והמעורבות שלה באירוע, אין בנסיבות האישיות שפורטו כדי להצדיק התערבות בהחלטת הקצין, ויש להותירה על כנה.

תיק החקירה הוגש לעיוני.

דיון

המסגרת הנורמטיבית של הדיון מצויה בסעיף 57א(א)(2) לפקודת התעבורה.

על פי הוראת סעיף 57א(א)(2) ניתן להורות על איסור מנהלי על שימוש ברכב למשך 30 יום, לאחר שימוע, אם היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג בגין עבירות המפורטות בתוספת השביעית לפקודה, שסעיף 67 לפקודת התעבורה כלול בה.

התנאי הראשון הדרוש להפעלת שיקול הדעת המסור לקצין המשטרה בהתאם לסעיף הנ"ל עניינו היסוד הסביר להניח כי יוגש כתב אישום בגין העבירה בשלה מבקשים להשבית את הרכב. משמעות תנאי זה הנו קיומן של ראיות לכאוריות להוכחת אשמתו של הנהג. ככל שקיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת ביצוע העבירה, יפנה בית המשפט לבחון באם התקיימו העילות המנויות בסעיף 57ב לפקודת התעבורה, שיש בהן כדי להצדיק ביטול איסור השימוש.

ראיות לכאורה

נקבע, כי "הסמכות להורות על פסילת רישיון ואיסור שימוש ברכב, תופעל אם "היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום" נגד הנהג. בית המשפט קמא קבע בעניין זה, כי "די בראיה גולמית נמוכה להפעלת הסמכות המנהלית", ואכן, כפי שנפסק לא אחת "על מנת לקבוע כי התגבשו ראיות לכאורה, די שיימצא כי קיימות ראיות גולמיות שיש בהן פוטנציאל לקשור את (הנהג) לעבירות המיוחסות לו" (בש"פ 6732/10 מדינת ישראל, נ. שגיב בן שלום [פורסם בנבו] 10.10.10)); עוד נפסק כי "הראיות הנדרשות אינן בעוצמה הזהה ל"ראיות לכאורה" הדרושות להגשת כתב-אישום" (בש"פ 2177/98 ארנביב נ. מדינת ישראל [פורסם בנבו] (5.5.1998); ועוד נאמר כי "פרשנותו של סעיף זה מובילה באופן ברור למסקנה שהוא קובע אך רף מינימום להפעלתה של הסמכות לפסילה מינהלית של רישיון נהיגה – קיומו של יסוד סביר להניח כי אכן יוגש כתב אישום". (בשפ 2897/15 יניב שושני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (‏30.4.2015), פסקה 14)." עח (ב"ש) 56047-07-18 עידו בניטה נ' מדינת ישראל, 28.7.18.

בענייננו, לאחר שעיינתי בתיק החקירה שהונח בפני, התרשמתי כי קיימות די ראיות לכאורה, כנדרש בשלב דיוני זה, כדי לקבוע כי קיים יסוד להניח כי יוגש נגד בעלה של המבקשת כתב אישום בעבירה של נהיגה בזמן פסילה.

מדו"ח פעולה של השוטר מאור זמיר, וסרטון שצולם במצלמה משטרתית, עולה, כי במהלך ביקורת משטרתית במחסום יזום בציר הראשי בכפר ערערה, הבחין השוטר ברכב מגיע בנסיעה ונעצר בפתאומיות בצד הדרך באופן שעורר את חשדו של השוטר; והנהג, שהיה לבדו ברכב, קפץ ממושב הנהג למושב ליד הנהג, פתח את הדלת וניסה להימלט; וכשהשוטר אחז בחולצתו, הנהג ברח בריצה, לא ציית להוראת השוטר לעצור ונמלט רגלית מהשוטר, כשהשוטר רץ אחריו תוך שמירת קשר עין רצוף, ונעצר לאחר מרדף רגלי; ומדובר בחשוד אשר ביום 1.10.2017 נגזר דינו במסגרת תיק פל"א 2980-06-17, והטלה עליו, בין היתר, פסילה בפועל למשך 4 שנים החל ממועד שחרורו ממאסר בן 6 חודשים שהוטל עליו באותו תיק.

אמנם הנהג-החשוד טען בחקירתו, כי לא נהג, וברכב נהגה אשתו-המבקשת והוא ישב על ידה, והיא ירדה מהרכב להביא דברים, והוא ברח מהשוטר כי מפחד מהמשטרה; וגם המבקשת מסרה בהודעתה במשטרה, כי יצאה עם בעלה לקניות ורק היא נהגה; אך גרסה זו אינה מתיישבת עם הדברים הברורים שנרשמו בדוח הפעולה של השוטר, המתאר בבירור את בעלה של המבקשת כמי שנהג ברכב, והסרטון המצולם שבתיק החקירה; וטענות אלה, הנוגעות להכרעה בשאלות של מהימנות ושל משקל, מקומן להתברר בתיק העיקרי ולא בשלב זה; ולנוכח המפורט לעיל, אינני סבורה כי הן עולות כדי כרסום משמעותי בראיות לצורך ההליך בענייננו.

באשר לטענה כי נפל פגם בשימוע מן הטעם שההחלטה התקבלה עוד לפני שנשמעה המבקשת – טענה זו נטענה רק בדיון ולא נטענה כלל בבקשה, ואני סבורה כי אין בה כל ממש. כפי שעולה מטופס השימוע שצורף לבקשה, בשימוע שנערך הודיע קצין המשטרה למבקשת, כי קיים יסוד להניח שיוגש כתב אישום בעבירה של נהיגה בזמן פסילה. ניתנה למבקשת ההזדמנות להעלות טענותיה, והיא טענה כי "אני ברכב ולא בעלי". ולאחר השימוע החליט קצין המשטרה לאסור על שימוש מנהלי ברכב לתקופה של 30 יום, ונימוקיו לכך היו "מסוכנות, בעלה כבהא בדראן ת.ז. ... נהג ברכב בזמן פסילה ביודעין (פסול ל-4 שנים)."

העילות לביטול הודעת איסור שימוש ברכב

סעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה, מונה את החלופות, אשר על פיהן יבטל בית המשפט את הודעת איסור השימוש: כאשר הרכב נלקח מבעליו בלא ידיעתו ובלא הסכמתו, או כאשר הנהג ברכב פעל בניגוד להוראות בעל הרכב והלה עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה. בנוסף, גם כאשר לא הוכחו העילות שפורטו לעיל, מוסמך בית המשפט מכוח הוראת סעיף 57ב(ג) לבטל את איסור השימוש ברכב או לקצר את התקופה שבה נאסר השימוש ברכב "אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב), המצדיקות זאת. ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין השאר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב".

בענייננו, טוענת המבקשת לקיומן של נסיבות אחרות מיוחדות המצדיקות לבטל את איסור השימוש ברכב.

אלא שאני סבורה, כי אל מול הפגיעה המסויימת במבקשת קיים הצורך בשמירה על הציבור ובמניעת המסוכנות העולה מהשימוש שמבוצע בכלי הרכב. חומרת עבירת הנהיגה בפסילה, ונסיבות ביצוע העבירה לכאורה, ובשילוב עם עברו התעבורתי של הנהג לכאורה (כאשר בעברו 16 הרשעות קודמות, וזה לו אירוע שלישי, לכאורה, של נהיגה בזמן פסילה, והוא ריצה מאסרים), מלמדים על מסוכנות ממשית. מניעת מסוכנות זו, בנסיבות האמורות, גוברת.

ובאשר לטענה כי מדובר ברכב יחיד במשפחה, בעלת 6 ילדים, ואי יכולת להתנייד לבית הספר בנסיבות כאלה - אפנה לדברי בית המשפט בע"ח (מחוזי מרכז) 64062-02-19 מדינת ישראל נ' עבד אלקאדר, 3.3.19:

"מבלי להקל ראש בקשיים אלה מדובר בקשיים אופיינים הנילווים באופן טבעי כמעט לכל מקרה של השבתת רכב, ואין בהם כדי להוות הצדקה לקיצור ההשבתה, אלא במקרים חריגים אשר המקרה הנוכחי אינו נמנה עליהם."

וראו גם בא"ש 13090-01-19 דמוזה ואח' נ' מדינת ישראל, כפי שאושר בע"ח (מחוזי מרכז) 17115-02-19 דמוזה ואח' נ' מדינת ישראל, 14.2.19 (לא פורסם), כפי שאושר בבש"פ 1432/19.

יתרה מכך, וכפי שפורט לעיל, הטענות שהועלו על ידי המבקשת עומדות בסתירה לנסיבות ביצוע העבירה לכאורה כפי העולה מחומר החקירה, והיא נחקרה תחת אזהרה בחשד להכשלת החקירה ושיבושה,- ואלה מעידים על ספק בתום הלב בהתנהלות המבקשת, ושומטים את הבסיס תחת טענותיה לנסיבות מיוחדות.

מכל האמור לעיל, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הקצין; ואיני סבורה, כי במקרה זה קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות ביטול האיסור לשימוש ברכב או קיצור התקופה.

וראו ע"ח (מחוזי ב"ש) 37984-06-20 מדינת ישראל נ' ליאל כהן (פורסם בנבו, 18.06.2020):

"יאמר, כי לא בנקל יתערב בית המשפט בשיקול דעתו של קצין המשטרה שהורה על הגבלת השימוש ברכב ורק במקרים בהם הפעיל באופן בלתי סביר את שיקול דעתו, נכון להתערב."

על כן, אני מורה על דחיית הבקשה.

זכות ערעור כחוק.

להודיע לצדדים.

ניתנה היום, י"ח חשוון תשפ"א, 05 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.