לפניי תביעה לפיצוי התובעת בגין נזקי רכוש, שנגרמו לרכב מבוטחה בתאונת דרכים מיום 17.07.18.

טענות הצדדים:

התובעת טענה באמצעות נהג רכבה כי הוא נהג ישר בנתיבו כאשר לפתע נהגת הנתבעות לה תמרור עצור מכיוון נסיעתה, התפרצה לנתיב נסיעתו, פנתה ימינה ונעצרה בשביל לתת מוצץ לתינוק. לטענתו, שכשראה שנעצרה, ניסה לסטות שמאלה ולבלום, אך לא הצליח. טוען עוד שלרכב הנתבעות אין נזק בצדדים, בדלתות, אלא רק מאחור.

מנגד טוענות הנתבעות באמצעות נהגת רכבן כי היא הגיעה לצומת ונעצרה בתמרור עצור. בראותה כי הצומת פנוי וכאשר רכב התובעת נראה למרחוק (במרחק של כ 40 מטר מהמקום), פנתה ימינה. לטענתה לאחר הפנייה ומשהגיעה למעבר חצייה היא עצרה כיוון שחצתה את הכביש גברת עם שלושת ילדיה אלא שאז, כעבור 3-4 שניות הגיח לפתע רכב התובעת- רכב הסעות- והתנגש בה בחוזקה מאחור. רכב הנתבעות נפגע ונהדף קדימה, אך במזל עדיין נשמר בין הולכי הרגל ובין רכב הנתבעות מרחק והם סיימו את החצייה בבטחה.

דיון והכרעה:

לאחר שקראתי את כתבי הטענות ונספחיהם, עיינתי במוצגים בתמונות, בחוות הדעת, בסרטון ושמעתי את הנהגים וכן השלמת טיעון בעל פה, הגעתי למסקנה כי האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחו של נהג התובעת וממילא כי דין התביעה להידחות.

לא היתה מחלוקת כי עובר לתאונה הגיעה הנתבעת מפנייה ומכיוון נסיעתה נדרשה עצירה והיא אישרה כי עצרה בטרם ביצעה את אותה הפנייה.

לא היתה גם מחלוקת כי התאונה התרחשה שלא בפנייה אלא כאשר עצרה נהגת התובעת ולשיטתה לפניה מעבר חצייה. בהקשר זה יצוין כי הנתבעת אישרה כי ראתה את רכב התובעת מרחוק וסברה כי אין כל מניעה כי תוכל להשלים את הפנייה. בפועל, התרשמתי לחיוב באופן בלתי אמצעי מעדות הנתבעת ואני מקבלת את גרסתה באשר לאופן התרחשות התאונה וממילא כי התאונה אירעה לאחר שכבר השלימה את הפנייה וממילא המשיכה בנסיעה מרחק לא מבוטל ועצרה לנוכח מעבר החצייה והולכי רגל לפניה. הנתבעת העידה כי בעלה, לאחר התאונה, מדד את המרחק מהפנייה אל מעבר החצייה והמדובר היה בכ- 40 מטרים וזאת בשים לב כי בתמונות ממקום וזמן התאונה (שהוצגו בדיון כמו גם כפי שנקראה בחוות הדעת שצורפו לתיק) נראה כי קיים מעבר חצייה במקום, במרחק משמעותי מאחור אותה הפנייה ממנה הגיעה הנתבעת וממילא רכב התובעת עצר- לאחר התאונה- כאשר ברקע מאחוריו אותו מעבר חצייה. בנסיעתו נהג התובעת צריך היה לתת את דעתו גם לאותו מעבר חצייה.

בנסיבות אלה אני מוצאת כי אותה עצירה עובר לפנייה היא בבחינת "היסטוריה" לתאונה ואינה רלוונטית עוד לעניין קביעת האחריות.

אני מקבלת, כאמור, את גרסת הנתבעת ולפניה עצרה אל מול מעבר חצייה לנוכח אישה ו- 3 ילדים שחצו וכשכבר היתה לקראת סיום המעבר אז פגע בה רכב התובעת. רכב התובעת טען כי הופתע מן העצירה ולכן ברגע האחרון עוד ניסע לחמוק מן התאונה. בשים לב, כאמור, למעבר החצייה שבמקום הרי שגם לגביו צריך היה נהג התובעת לתת דעתו. נסיבות אלה כמו גם מוקדי הנזק ברכבים מעידים על כך כי המדובר בתאונה שנבעה מאי שמירה מרחק וממילא כי יכול וצריך נהג רכב התובעת למנוע אותה. מיקום הנזקים תומכים בגרסת הנתבעת כי השלימה את הפנייה נסעה בנתיב אז עצרה לנוכח מעבר החצייה כטענתה והתאונה אינה קשורה עוד לתמרור העצור ומתרחשת לאחר מכן כאשר ביקשה לעצור שוב לפני מעבר החצייה.

פגיעת נהג התובעת ברכבן של הנתבעות מאחור, גם לשיטתו של נהג התובעת מעידה על אי שמירת מרחק. מיקום הפגיעה מעיד על כך כי רכב הנתבעות כבר היה כל כולו בתוך נתיב הנסיעה והיה על רכב התובעת להאט ולשמור מרחק בלימה בטוח ממנו.

לפיכך, אני מוצאת כי האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחו של נהג התובעת וממילא כי דין התביעה להידחות.

התובעת תשא בהוצאות עדות הנתבעות כפי שנפסקו בדיון וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 1,800 ₪.

סכומים אלה ישולמו תוך 30 שאם לא כן ישאו רבית והפרשי הצמדה מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור, תוך 60 ימים, לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד.

ניתן היום, ז' תמוז תשפ"א, 17 יוני 2021, בהעדר הצדדים.