ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעפולה (כב' השופטת א' הלר)

בתא"מ 36635-03-19 מיום 6.9.20

המשיבה תבעה את המערער בלשכת ההוצל"פ בגין אי-תשלום אגרת טלוויזיה לשנים 2002-2007 על סך של 4,756 ₪. התנגדות שהגיש המערער לביצוע התביעה, התקבלה. לאחר בירור התביעה קיבלה כב' השופטת קמא את התביעה, וחייבה את המערער בסכום התביעה, בניכוי סכום האגרה לשנת 2002, מכיוון שהחיוב לשנה זו התיישן. בנוסף חויב המערער בשכר טרחת עורכי דין בסך של 2,000 ₪.

על פסיקה זו מלין המערער בהודעת ערעור ארוכה ומפורטת, בה הוא שוטח טענות מן הגורן ומן היקב בכדי להתמודד עם החיוב שחויב בו בפסק הדין.

לאחר שעיינתי בחומר שבתיק בית משפט השלום, בהודעת הערעור ובסיכומי הצדדים, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון היום, מצאתי לדחות את הערעור בגדרה של תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (או אם תרצו – תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). הלכה למעשה מופנה הערעור כנגד קביעת ממצאים שבעובדה, ובאופן מדויק יותר – לקביעה שלפיה הוא החזיק בעת הרלוונטית במכשיר טלוויזיה, דבר שהוא מתכחש לו. אלא שבממצאים שבעובדה אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב, להוציא במקרים יוצאים מגדר הרגיל, שהעניין שלפנינו אינו נמנה עליהם. הממצא העובדתי האמור נקבע על יסוד רשומה מוסדית שהגישה המשיבה, ושלא נסתרה בעדותו של המשיב. אגב כך אזכיר, כי המערער נתן תצהיר, ומשום מה ביקש למשוך אותו במהלך הדיון. כב' השופטת קמא הורתה לו להעיד בכל זאת, ועל כך הוא מלין בערעור שלפניי. טרוניה זו אינה במקומה, באשר יש בידי בית המשפט לבקש את העדתו של כל אדם המצוי באולם המשפטים, לא כל שכן בעל דין, וכך היא עשתה, ומן העדות היא התרשמה כפי התרשמה.

משהממצאים שבעובדה נותרים בעינם, המסקנה המשפטית המחייבת את המערער בסכום התביעה (בניכוי המתבקש מהתיישנות החיוב לשנת 2002), היא המסקנה המתבקשת, ולא מצאתי בה כל טעות שבחוק.

סוף דבר, הערעור נדחה.

המערער ישלם למשיבה שכר טרחת עורכי דין בערעור בסך של 5,000 ₪. המזכירות תעביר סכום זה למשיבה, מתוך הכספים שהפקיד המערער. שאר סכום הערבון יוחזר למערער.

ניתן היום, כ"ז אדר תשפ"א, 11 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.