המבקש תבע את המשיב ואת החברה בבעלותו (הנתבעת 1 בבית משפט קמא), בגין שכירת פיגום על גלגלים למשך חודש. התביעה נדחתה בבית המשפט לתביעות קטנות באשדוד (כב' הרשמת הבכירה אירנה רוזן) בפסק דין מיום 10.8.20 (ת"ק 19254-08-19). על פסק דין זה מתבקשת עתה רשות ערעור.

אין מחלוקת שהמבקש השכיר למשיב את הפיגום האמור. אין מחלוקת כי המשיב שילם מראש דמי שכירות לחודש אחד והוצאות הובלה לשני כיוונים. אין מחלוקת כי בתום חודשיים התקשר המשיב למבקש ובקשו לבוא לאסוף את הפיגום. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה אם על המבקש לשלם דמי השכרה בגין החודש הנוסף, מעבר לחודש ששולם.

בכתב התביעה (סעיף 3) טען המבקש כי הפיגום הושכר "מתאריך 1.4.19 עד 1.5.19 וכתוב במפורש בחשבונית שהשכירות היא לחודש ימים". לשיטת המבקש בכתב התביעה, על המשיב היה להתקשר אליו בסוף תקופת השכירות שכן "אנחנו לא מתקשרים לכל מי שמשכיר ציוד באם סיים עם הפיגום". לאחר שהמשיב לא התקשר והציוד היה אצלו, עליו לשלם. המבקש צרף החשבונית לתמוך טענתו.

המשיב טען כי הפיגום הושכר לחודש בלבד. בתום החודש היה על המבקש להגיע לאסוף את הפיגום. הפיגום לא היה בשימוש בתקופה זו, ולא ברור למה המבקש לא הגיע לקחת. כן הוער כי, בעת ההשכרה, המשיב סירב לבקשת השוכרים להחזיר את הפיגום בעצמם. נטען כי ה"חשבונית" לא התקבלה אצל המשיב או התאגיד, ואף רשומה על שם גורם לא מוכר.

בית המשפט קיבל את טענת המשיב לפיה משהוסכם כי ההובלה תעשה על ידי המבקש, עליו היה לבוא בסוף תקופת השכירות לאסוף את הפיגום. בית המשפט דחה את פרשנות המבקש לחוזה, לפיה "כל בר דעת יודע שצריך להתקשר... ", וכי אם השוכר לא עשה כן, ימשיך לשלם שכירות. נדחתה טענת המבקש לפיה אין הוא יכול לעקוב אחר כל לקוחותיו, כדי לדעת מתי לאסוף הציוד. מכל מקום נקבע כי אם יש מקום לקבוע תניה כזו בחוזה, הרי שיש לציין זאת מפורשות, ובכתב, ואין לראות בכך תנאי מכללא. מכל מקום, יש לפרש כל אי בהירות לרעת התובע, מכוח עקרון "המוציא מחברו עליו הראיה".

הבקשה למתן רשות ערעור מרובת סעיפים, ובה טיעונים רבים אשר חוזרים על עצמם במידה רבה, ומנוסחים כוויכוח עם מסקנת בית המשפט, בשילוב הטחת כינויי גנאי כלפי הצד שכנגד. יאמר מיד שלא מצאתי ממש בטענות המבקש, ואתייחס בקצרה רק לעיקרם.

המבקש טוען שלא נכון היה להאמין לגרסת המשיב, אולם אין בדבריו טענה מוחצת המלמדת על שגיאה בממצאי המהימנות. אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשאלת המהימנות, אלא אם מדובר בטעות בולטת, או בהתקיים שיקול כבד משקל המצדיק זאת.

המבקש טוען בבקשתו שלא רשום בחשבונית כי השכירות היא לחודש אחד, והכוונה הייתה שהתשלום הוא לחודש אחד. דא עקא, שטענה עובדתית זו סותרת את האמור בסעיף 3 לכתב התביעה, אשר חלקו צוטט לעיל. מעבר לכך, לא מצאתי כי המילה "חודש" מופיעה כלל בחשבונית (שעל מקוריותה המשיב בכלל חולק), וניכר שתוכן ההסכמה היה על פה, וממילא נלמד מעדויות הצדדים וממצאי המהימנות, ולא מתוך המסמך בכתב.

המבקש טוען שאין יעילות עסקית עבורו בחוזה, כפי שהבין אותו בית משפט קמא, שכן אין היגיון בכך שיאסוף פיגום בזמן שהוסכם מראש, כאשר לרוב אין השוכרים מסיימים מלאכתם בזמן שקצבו. אפשר שהמבקש צודק בכך, אולם צודק בית משפט קמא שציין כי תניה לפיה חובה על השוכר, שאינו אמור להשיב הפיגום בעצמו, להודיע בסיום תקופה שהוסכמה מראש, צריכה להיות מפורשת בחוזה. מכל מקום, אי הבהירות לעניין זה בוודאי פועלת נגד המבקש, לא רק משום שהוא התובע, כפי שציין בית משפט קמא בצדק, אלא גם משום שהוא המנסח של תנאי החוזה, כפי שנרשמו בחשבונית (לפי טענתו).

סיכומו של דבר, אין בטענות המבקש כדי לשכנע שטעה בית המשפט בפסק דינו. בוודאי שלא נפלה טעות מהסוג היכול להצדיק מתן רשות ערעור על בית המשפט לתביעות קטנות, אשר הערעור עליו ניתן אם במשורה, בהתקיים טעות בולטת או עיוות דין.

הבקשה למתן רשות ערעור – נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

העירבון יושב למפקיד.

ניתנה היום, י"ט ניסן תשפ"א, 01 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.