בפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב] התשמ"ב - 1982 (להלן – ה"חוק"), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.

העובדות הצריכות לעניין:

ביום 30.620 נערכה כנגד המבקש הודעת תשלום קנס אשר נמסרה לידיו. המבקש לא פנה בבקשה להישפט במועדים הקבועים בחוק. המבקש ביקש להישפט ביום 28/10/20- כחודש לאחר המועד האחרון להגשת הבקשה. עתה עותר בבקשה להארכת מועד להישפט מאחר ולדבריו איחר במועד הגשת הבקשה בשל נסיבות אישיות והעובדה כי המועד האחרון להגשת בקשה להישפט היה בתקופת הסגר בשל משבר הקורונה. כן לא שילם את הקנס.

המשיבה מתנגדת לבקשה, מהטעם כי הדו"ח נמסר ביד למבקש ועל גבי הדו"ח נרשם מפורשות כי באפשרותו להגיש בקשה להישפט עד ליום 29/9/20. טענה כללית ולא ניתנו נימוקי הגנה.

דיון והכרעה

בבואי לדון בבקשה עליי לשקול שניים: האחד - סיבה מוצדקת לאי הודעת המבקש במועד על בקשתו להישפט, השני- גרימת עיוות דין, אם הדיון בבית-המשפט, לא יתקיים. בהתקיים אחד משני שיקולים אלה, בדומה לשיקולים הנשקלים בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם, יורה בית המשפט על הארכת מועד להישפט.

ראה רע"פ 9142/01 סוריאה איטליא נ' מדינת ישראל, שם נקבע בסעיף 8 לפסק הדין:

"יוצא שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שערו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבות נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית-המשפט את בקשתו...".

לאחר שעיינתי בבקשה, במסמכים הנלווים ובתגובת המשיבה, מצאתי כי לפני משורת הדין , לאור הסגר שהיה קיים במועד האחרון להגשת הבקשה ופחות מחודש איחור בהגשת בקשה להישפט אני נעתרת לבקשה.

המזכירות תודיע החלטתי לצדדים ולמפנ"א.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, כ"ג כסלו תשפ"א, 09 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.