28 יוני 2021

לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (חוזרת) מיום 02.09.2020 (להלן: "הוועדה").

הרקע העובדתי:

1. המערערת הגישה תביעה למרכז הלאומי לנפגעי גזזת והוכרה כנפגעת ביום 07.01.2018. ביום 26.04.2018 קבעה הוועדה הרפואית מדרג ראשון כי למערערת דרגת נכות בשיעור של 56% (משוקלל) בגין הליקויים מהם היא סובלת.
2. על החלטת הוועדה מדרג ראשון ביחס לאחוזי הנכות שנקבעו לה, הגישה המערערת ערר אליו צירפה חוות דעת פסיכיאטרית ונוירו-פסיכולוגית. ביום 29.01.2019, החליטה הוועדה הרפואית לעררים להגדיל את אחוזי הנכות בגין הליקויים מהם סבלה המערערת ל- 68% (משוקלל).
3. על החלטת ועדת העררים הגישה המערערת ערעור לבית הדין וביום 09.01.2020 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים ולפיהם עניינה של המערערת יושב לוועדה הרפואית על מנת שתרחיב את התייחסותה ביחס לרכיבים שלהלן:
4. הפן הפסיכיאטרי – לנוכח טענתה של המערערת כי עברה שני ניתוחי מוח, פגיעה בראייה ונזקים נוספים. הצדדים הסכימו כי הוועדה הרפואית תרחיב בהתאם לסעיפי הליקוי הרלוונטיים;
5. טענות המערערת כי סובלת מסחרחורות, חוסר שיווי משקל ונפילות, פרונאציה של יד ימין וצניחה קלה של רגל שמאל ושני חוסרי עצם בגולגולת;
6. תחולה רטרואקטיבית משנת 1999 בהתאם להערכה נוירופסיכולוגית;
7. תחולה רטרואקטיבית ביחס לחסר של עצם משנת 1999;
8. ביום 02.09.2020 התכנסה הוועדה הרפואית לעררים וקבעה כי אחוזי הנכות של המערערת נותרים על כנם. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.

טענות הצדדים

1. לטענת המערערת, הוועדה הרפואית לא התייחסה לטענותיה בצורה עניינית, קבעה קביעות שרירותיות ולא נימקה את החלטותיה כדבעי; קביעותיה ביחס למועד תחילת הנכות בגין חסר עצם החל משנת 2002, מנותקות מהמציאות, זאת מאחר שהיא עברה את הניתוח הראשון להסרת גידול המנינגיומה כבר בשנת 1999;
2. הוועדה התעלמה מחוות דעתו של נוירופסיכולוג אותה הציגה בפני הוועדה לפיה מועד תחילת הנכות הוא משנת 1999 ולא משנת 2002 כפי שקבעה הוועדה; הוועדה לא הסבירה כראוי מדוע קביעותיו של הנוירופסיכולוג לא מקובלות עליה.
3. מנגד טוענת המשיבה, כי חברי הוועדה הרפואית עיינו בכל המסמכים אשר הוצגו בפניה וערכו בדיקות נוספות למערערת, הן פסיכיאטרית והן נוירולוגית. בנוסף, הוועדה נימקה את החלטתה כנדרש לאחר שהפעילה שיקול דעת רפואי. על כן, קביעת הוועדה לפיה היא מותירה את החלטת הוועדה הקודמת על כנה - מוצדקת.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן נימוקיי.

1. כידוע, החלטת הועדה הרפואית לערר ניתנת לערעור בשאלה משפטית בלבד. בע"ע 1393/01 מדינת ישראל נ' מיראכור שמואל (9.10.02) נידונו עקרונות הביקורת השיפוטית של בית הדין על החלטות הועדות הרפואיות לעררים על פי החוק. שם נקבע לעניין זה כדלקמן:

"בעיקרו של דבר, הפסיקה הענפה על שלל הלכותיה, שפותחה משך השנים על ידי בית הדין, בכל הנוגע לביקורת השיפוטית על החלטות הועדות הרפואיות בנפגעי עבודה, תקפה וישימה, בהתאמה כמובן, אף לגבי הביקורת השיפוטית של החלטות הועדות הרפואיות לעררים על פי החוק".

1. הוראת סעיף סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 הקובעת כי בחינת החלטת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי תהא בשאלה משפטית בלבד, פורשה בפסיקה באופן הבא (עב"ל 10014/98 יצחק הוד נ' המוסד, פד"ע לד 213):

"המונח "בשאלה משפטית" שבסעיף 123 הנ"ל, תוחם את מסגרת הערעור, והוא מכוון להבחנה משאלות עובדתיות ומשאלות רפואיות. בהליך הביקורת השיפוטית בוחן בית-הדין לעבודה האם הוועדה הרפואית לעררים "טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מההוראה המחייבת אותה"...".

ומן הכלל את הפרט

1. המערערת נבדקה ביום 02.09.2020 הן על ידי פסיכיאטר והן על ידי נוירולוג. שני המומחים פירטו בהרחבה את ההיסטוריה הרפואית והנפשית של המערערת. שני המומחים אף נימקו, בהרחבה, את הסיבות לדחיית הערר של המערערת. ביחס לשינוי תאריך התחולה של הנכות ציין הנוירולוג – "הוצגו טענות בעניין תאריכי התכולה של הנכויות: אין באפשרות הועדה לחזור בזמן ולשנות את הערכות הועדות שבחנו את מצבה את העוררת באותו הזמן שבחנו את מצבה באותו הזמן. לאור זאת חלה הנכות מאז ההחמרה במצב בעקבות הניתוח השני שעבר בינואר 2002."
2. לסיכום כתבה הוועדה:

"ג) סיכום כללי:

הועדה בחנה את העוררת בהתאם להסכמה שהתקבלה בבית הדין האזורי לעבודה בתל – אביב יפו (גזז 36903-10-19)

לא נמצאו בבדיקה הנוירולוגית ממצאים המצדיקים שינוי הקביעות בועדה הקודמת.

בבדיקה הפסיכיאטרים לא נמצא מקום לשנות את הקביעות מן הישיבה הקודמת.

כמו כן לא נמצא מקום לשנות קביעות בנוגע לתאריכי התכולה של הנכויות שנקבעו בהקשר של החוק לנפגעי גזזת.

לסיכום: הניתוחים של כריתת מנונגאומה היו ב- 1999 וב- 2001, אחרי כן תפקדה, עבדה כעובדת משק בקופ"ח משרה מלאה עד גיל 71. עכשיו הבעיה העיקרית היא בעיה ברשתית, שאינה קשורה סיבתית לטיפול הקרינתי.

הנכות הנפשית הכללית של הנבדקת הינה 20% לפי ס. 34 ב 3, אך רק חלק מהנכות ניתן לייחס לתוצאות הטיפול הקרינתי,

השאר קשור לגורמי דחק נוספים:

1.התאבדות טראומטית של בעלה בגין 40, מאז לא יצרה קשר זוגי וחוותה את האירוע קשה מאוד.

2.מחלה קשה וחוזרת בלבלב של בנה, בגינה מתאשפז פעמים חוזרות, עובר טיפולים וסובל מאוד.

3.מחלת רשתית שאינה קשורה סיבתית לטיפול הקרינתי.

לאור הנ"ל הנכות אותה קיבלה בוועדה קודמת משקפת את החלק השייך לחוק הגזזת.

חשוב לציין שהוועדה עיינה פעם חוזרת בחוות דעתו של דר גולדברגר. הנכות שדר גולדברגר מציין אינה עונה למצבו (החומרה)+ דר גולדברגר לא מציין תרומה של גורמים נוספים לנכות התובעת."

(ההדגשות אינן במקור – א.ש.)

1. המומחים שבדקו את המערערת מצאו כי אחוזי הנכות שנקבעו לה ע"י הוועדה מוצדקים, זאת בשים לב לממצאים שהם עצמם מצאו בבדיקה הקלינית שביצעו. כאמור, הבדיקות שבוצעו על ידי המומחים (פסיכיאטר ונוירולוג) היו מקיפות ויסודיות. ברי, כי בית דין זה אינו שם עצמו בנעליו של מומחה הוועדה בכל הקשור לממצאים הרפואיים שעלו מתוך הבדיקה הקלינית הנ"ל ובהתאם להלכה הנוהגת, ממצאים אלו גוברים על הממצאים הקליניים שנמצאו ע"י המומחה מטעם המערערת.
2. כך או כך, ההחלטה לקביעת אחוזי הנכות ומועד תחולתן בהסתמך על הממצאים הקליניים שעלו בבדיקה, מצויים במתחם שיקול הדעת הבלעדי של מומחי הוועדה ולכן גם בנושא לא מצאתי כי נפל פגם המצדיק את השבת עניינה של המערערת לוועדה.
3. צודק ב"כ המשיבה בטענתו לפיה הוועדה הרפואית אינה כבולה לחוות דעת פרטיות המובאות לפניה וכי שיקול דעתה הוא עצמאי. משכך, טענותיה של המערערת ביחס לחוות דעתו של מומחה בנוירופסיכולוגיה, אמיר כץ, דינן להידחות.

אחרית דבר

1. משהמערערת לא הצביעה על טעות משפטית שנפלה בהחלטה מושא ערעור זה, ומשאין בה, כדי לחסום את דרכה להגשת תביעה להחמרה ככל שמצבה הרפואי הנוכחי אינו תואם את קביעת הוועדה, הרי שדין הערעור להידחות.
2. בנסיבות העניין וכמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ח תמוז תשפ"א, (28 יוני 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.