1. נגד המבקש ואחרים הוגש כתב אישום המייחס להם סחיטה באיומים, סחיטה בכוח ופציעה בנסיבות מחמירות של אדם שלווה מהם כסף והפסיק לשלם את חובו. לפי הטענה, כחלק מהסחיטה הושמעו כלפי המתלונן איומים מילוליים והוא אף נדקר.
2. המבקש הגיש בקשה לעיון בחומרי חקירה בתיק, שבמרביתה הכרעתי כבר. עניין אחרון שנותר להכריע בו הוא הבקשה לקבל את כל החומרים שהמשטרה הורידה ממכשירי טלפון של המתלונן ושל מספר עדים נוספים ("פריקת הטלפונים" כלשון הבקשה). המבקש טוען כי החומר המבוקש "יש בו כדי להוביל לזיכויים של הנאשמים בתיק דנן ולכל הפחות לחשוף אכיפה בררנית (מן הבוטות שהיו)".
3. בתגובה הבהיר הפרקליט כי מכשירי הטלפון של ארבעה עדים שאליהם מתייחסת הבקשה כלל לא נתפסו על ידי המשטרה. מכשיר טלפון של עד נוסף (כפיר אליהו) אמנם נתפס, אך המשטרה כל לא הורידה ממנו חומרים. אשר למכשיר הטלפון של המתלונן – לדברי הפרקליט, החומרים שהם בהיקף של 10,000 עמודים אמנם הורדו ממנו וחלקים רלוונטיים מתוכם הועברו לנאשמים, אך אין להעבירם בשלמותם להגנה, אלא לנקוט בפרוצדורה שנקבעה בבש"פ 6071/17 מדינת ישראל נ' רונאל פישר (2017). בין היתר הציע הפרקליט שההגנה תמסור לו רשימת מילות חיפוש שיהוו בסיס לחיפוש שיערך בחומרים שהורדו ממכשיר הטלפון של המתלונן.
4. ההגנה עומדת על הבקשה שהחומרים שהורדו מן הטלפון יועברו אליה במלואם למעט חומרים שהפרקליט ימצא באופן ספציפי שפוגעים בפרטיות, ודוחה את ההצעה שתעביר לפרקליט מילות חיפוש, כיוון שיהיה בכך לדבריה משום חשיפה של קו ההגנה של הנאשמים, ובכך תיפגע הגנתם. ההגנה מדגישה כי בהחלטתו בעניין רונאל פישר כתב השופט יצחק עמית מפורשות, שהחלטתו אינה בגדר הלכה כללית, ובכל תיק יש לקבל החלטה התואמת את נסיבותיו.

הכרעה

1. סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, שהוא מסגרת הדיון בבקשה, קובע כי לנאשם זכות לעיין "בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת... בסעיף זה 'רשימת כל החומר' – לרבות ציון קיומו של חומר שנאסף או שנרשם בתיק שאינו חומר חקירה...".
2. מן האמור לעיל ניתן ללמוד על קיומם של שני מושגים מובחנים – "חומר שנאסף" ו"חומר חקירה", כאשר "החומר שנאסף" הוא מושג רחב יותר הכולל את חומר החקירה וחומרים שאינם חומר חקירה (או שהם חומרי חקירה חסויים). חומר החקירה הוגדר בפסיקה ככל חומר שהוא רלוונטי למשפט בין אם הוא תומך בגרסת התביעה ובין אם לאו (ראו למשל: בג"ץ 1885/91‏ אלי צוברי‎ ‎נ' פרקליטות מחוז תל-אביב (1991), בג"ץ 233/85 עלי אל הוזייל נ' משטרת ישראל (1985)).
3. דומה כי לא יכול להיות ספק, שכאשר מורידה המשטרה חומר ממכשיר טלפון חכם (שהוא במהותו מחשב) יש לראות בחומר זה משום "חומר שנאסף על ידי הרשות החוקרת". עם זאת, אין משמעות הדברים בהכרח כי מדובר בחומר חקירה. בעוד שבעניינם של מסמכים שנתפסים על ידי הרשות החוקרת באופן פרטני קיימת חזקה שהם רלוונטיים לאישום ולו ברלוונטיות עקיפה, הרי שאם נתפסים מסמכים בקבוצה קטנה נחלשת חזקה זו, וכאשר נתפס מלוא החומר השמור בטלפון פרטי של אדם ללא כל אבחנה בין חומרים שונים, לא מתקיימת כלל חזקה שלפיה כל החומר שנתפס הוא רלוונטי. בטלפון הנייד אצורה כמות אדירה של מידע (במקרה זה לדברי הפרקליט היקפו 10,000 דפים), כך שבוודאי לא ניתן להניח שכולו רלוונטי לאישום. יתר על כן, כפי שציין השופט עמית במקרה אחר: "הסמארטפון הוא מעין כספת ניידת המכילה תמונות, לעיתים תמונות רגישות, התכתבויות אישיות ומידע פרטי, ולעיתים אף סודי" (ע"פ 8627/14 נתן דבראש דביר נ' מדינת ישראל (2015)). מבלי לדעת אם יש ממש באישומים בתיק זה אם לאו, הרעיון שכל המידע הפרטי אודות המתלונן ששמור בטלפון שלו יימסר למי שנאשם שניסה לסחוט אותו באיומים ובכוח ללא כל בחינה פרטנית של רלוונטיות, הוא בגדר אבסורד.
4. המבקש לא טען כל טענה ספציפית בעניין הרלוונטיות של החומר, אלא רק הכריז שיהיה בכוחו להוביל לזיכויו או לפחות לביסוס טענת אכיפה בררנית, כאשר לפי שניתן היה להבין מטענות הסניגור בדיון הכוונה היא שהיו אחרים שסחטו אף הם את המתלונן. בעניין זה יש להעיר שזוהי פרשנות יוצאת דופן לטענה של אכיפה בררנית ואופן בירורה, שכן טענה זו נבחנת בדרך כלל על בסיס הראיות שהיו מוכרות לרשות בעת שקיבלה את החלטותיה. כלומר, למעשה טענת הסניגור היא שאין בידי התביעה ראיות המאפשרות העמדה לדין של אחרים, אך הוא מבקש לסייע לה למצוא אותן במכשיר הטלפון של המתלונן.
5. עיון בפסיקה מלמד שהפרוצדורה שאישר השופט עמית בבש"פ פישר שהוזכר לעיל, התקבלה בפסיקה כפרוצדורה רווחת, ולא בכדי הסניגור לא הצביע על מקרה שבו הועבר לנאשם חומר מלא שהורד מטלפון נייד של מתלונן (ראו למשל: בש"פ 3603/19 רונן משה נ' מדינת ישראל (2019), בע"ח (מחוזי תל אביב) 24684-09-19 מיכאל רז'ץ נ' מדינת ישראל (2019), בע"ח (מחוזי תל אביב) 60403-09-19 יחיא ביסאן נ' מדינת ישראל (2019), בע"ח (מחוזי מרכז) 46846-01-19 זאב כהן נ' מדינת ישראל (2019)).
6. השורה התחתונה היא שאני דוחה את הבקשה להעברה גורפת של החומר שהורד ממכשיר הטלפון של המתלונן. אם המבקש ישנה את דעתו ויראה ערך בגיבוש מתווה ברוחו של המתווה שנקבע בבש"פ פישר, הצדדים יגבשו ביניהם מתווה פעולה שכזה.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ז' כסלו תשפ"א, 23 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.