המבקשת, כלל חברה לביטוח בע"מ, הגישה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט השלום בת"א-יפו, כב' השופט יחזקאל הראל, בת"א 47251-06-20 מיום 16.9.20, שבה קיבל בית משפט קמא את בקשת המשיב א.ב, להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בעניינו.

מבוא

1. תביעה זו הוגשה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"), ועניינה בנזקי גוף נטענים אשר נגרמו למשיב, יליד 22.1.84, בעקבות אירוע מיום 19.6.18 (להלן: "התאונה").
2. התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה וביום 16.1.19 קבע המל"ל את נכותו הצמיתה של המשיב בגין שבר סגור בעצם הסירה (שורש כף היד) בשיעור של 10% לפי סעיף 35 (1) (ב) מותאם למבחני הנכות שמכוח תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגגעי עבודה) התשט"ז – 1956 (להלן: "מבחני הנכות"), כולל הצלקת.

כך גם הופעלה תקנה 15 בשליש.

1. משהוכרה התאונה כתאונת עבודה ונכותו של המשיב נקבעה על ידי המל"ל, מתנהלת התביעה במסגרתו של סעיף 6ב' לחוק.
2. לכתב התביעה צירף המשיב בקשה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל, בטענה כי קביעת המל"ל חסרה התייחסות להחמרת מצבו הרפואי בעתיד.

על החמרה זו הוא למד מחוות הדעת הפרטית אשר הוגשה מטעמו לוועדה הרפואית, אשר נערכה על ידי ד"ר אמיר אורון.

1. הנתבעת התנגדה לבקשה בטענה כי המסמכים הרפואיים הרלוונטיים, לרבות בדיקות ההדמיה וחוות הדעת הפרטית מטעמו של המשיב, עמדו בפני הועדה הרפואית של המל"ל, אשר קבעה את נכותו של המשיב והמשיב לא ערער על קביעה זו.

לטענתה, ועדות המל"ל בדקו את המשיב בדיקה ראויה ואף התייחסו במפורש לטענות המשיב ועל כן לא נפל כל פגם בהחלטת הועדה.

1. בית משפט קמא קיבל את הבקשה להבאת ראיות לסתור וזוהי לשון ההחלטה:

"הצדדים אינם חולקים על קביעת הוועדה כי נכותו הרפואית העכשווית של התובע היא בשיעור של 10%.

בדין נמנעה הוועדה מלהידרש לשאלה האם הנכות עלולה להחמיר בעתיד. ככל שאכן יוחמר המצב- פתוחה בפני התובע הדרך, בכל נקודת זמן בעתיד, גם לאחר התיישנות תביעתו כנגד הנתבעת, לפנות למל"ל בתביעה בגין החמרת מצב. מאחר ולא ידוע אם ומתי צפויה ההחמרה- יכול וקביעת המל"ל בגין החמרת המצב, אם וככל שתינתן , תעשה לאחר התיישנות תביעת התובע כנגד הנתבעת.

צד להליך זכאי להביא ראיות לסתור מקום בו המצב הרפואי השתפר/הוחמר לאחר בדיקה והוא (למעשה הנפגע בלבד), אינו מחויב לפנות למל"ל בבקשה להחמרת המצב.

איני סבור כי יש לנהוג אחרת שעה שעסקינן באפשרות להחמרת מצב עתידית. לפיכך אני נעתר לבקשה בכפוף לכך: בהחלטת המינוי יצוין בפני המומחה כי נכותו הצמיתה של התובע היא בשיעור של 10% לפי ס' 35 (1)(ב) בגין שבר סגור בעצם הסירה שורש יד ימין, וכי נכות זו כוללת גם את הצלקת. (דו"ח הועדה לא יוצג בפניו). המומחה יתבקש לחוות דעתו בשאלה האם צפויה בשלב כלשהו החמרת מצב – אם כן באיזה שיעור ומתי. הנתבעת תישא בשלב זה בשכ"ט המומחה.".

1. על החלטה זו כאמור מונחת בקשת רשות הערעור שבפניי.

טענות המבקשת

1. שגה בית משפט קמא בכך שפעל בסתירה לסעיף 6 לחוק, על דרך שילוב בין המסלולים הקבועים בסעיפים 6א' ו- 6ב' לחוק.

מחד גיסא, בית משפט קמא הותיר את הנכות שנקבעה בהתאם לסעיף 6ב' על ידי הוועדה הרפואית ולא מצא מקום לסתור את הקביעה. מאידך גיסא, מינה בית משפט קמא מומחה רפואי מטעמו לעניין החמרת המצב העתידית, אם בכלל, לפי סעיף 6א'.

1. בית משפט קמא פעל בסתירה לכוונת המחוקק, כאשר אפשר לנפגע בחירה בין שני המסלולים השונים, אך לא אפשר לשלבם.
2. קביעת בית משפט קמא, לפיה קיימת סבירות להחמרה בעתיד אינה מבוססת על תיעוד רפואי אותנטי, כי אם על חוות דעת רפואית פרטית מטעם המשיב, האסורה בהצגה בפני בית המשפט.
3. בעניינינו לא נפל כל פגם מהותי בעבודת הועדה הרפואית.

מפרוטוקול הועדה עולה כי חוות דעתו של ד"ר אמיר אורון, המומחה הפרטי מטעם המשיב, אשר עליה מבסס המשיב את טענותיו, ובה התייחס המומחה במפורש להחמרה האפשרית, הוצגה בפניי הועדה והועדה אף עיינה בה והתייחסה אליה בקביעתה.

1. הועדה ציינה בהחלטתה כי: "הועדה עיינה בחוו"ד של ד"ר אמיר אורון וחולקת על מסקנותיו, המומחה מתייחס למצב עתידי ולא למצבו הקיים, לעניין תסמונת התעלה הקרפלית שמציג המטופל באופן סובייקטיבי אינו קשור בפגיעה הנוכחית.".
2. המשיב, בבקשתו להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל, לא העלה כל פגם מהותי בעבודת הוועדה ונסמך על טענתו (הסובייקטיבית) לאפשרות להחמרה בעתיד- מבלי שכיום, ישנה טענה כלשהי לשינוי מהותי (או שיפור) במצבו שנותר ללא כל שינוי מיום בדיקתו.
3. קבלת בקשת המשיב מרוקנת מתוכן את סעיף 6ב' לחוק ועומדת בסתירה לדין ולפסיקה.
4. הותרת ההחלטה על כנה, תגרור היצף של בקשות להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל, באינספור תיקים, שכן אין זה מתפקיד הוועדה לדון בהחמרה עתידית, בטרם עת.

טענת המשיב

1. משהתקבלה החלטה בבקשה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל, ערעור על ההחלטה, יינתן במקרים מיוחדים ובנסיבות יוצאות דופן. האפשרות לערעור היא מצומצמת מאוד, כאשר מדובר בהחלטה הדוחה בקשה להבאת ראיות לסתור ועוד יותר מצומצמת כאשר מדובר בהחלטה המתירה להביא ראיות לסתור את קביעת הנכות.
2. על מנת להביא ראיות לסתור יש צורך להצביע על כשל או חסר משמעותי בהליך או במסקנות הוועדה.
3. בעניינינו, הוועדה במודע לא התייחסה לממצאים המעידים על החמרת המצב הרפואי בעתיד. הוועדה עשתה כן, לא חלילה מרוע לב ולא בגלל טעות, אלא משום שלנפגע עבודה עומדת הזכות לפי חוק הביטוח הלאומי, בכל עת (לאחר 6 חודשים ממועד קביעת הנכות הצמיתה), להגיש תביעה להחמרת המצב הרפואי כשזו תתרחש.
4. זהו טעם מיוחד המצדיק היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת הנכות שקבעה הוועדה, בעניין המצב הרפואי בעתיד שצפוי בסבירות גבוהה להחמיר.
5. בעניינינו, וועדת המל"ל לא קיבלה את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב, שהוצגה בפניה, הפעילה שיקול דעת עצמאי ונימקה את אי קבלת חוות הדעת בכך, שחוות הדעת מתייחסת לקביעת נכות בעקבות החמרת מצב שתתרחש בעתיד. כך חשפה הוועדה כשל בקביעת הוועדה המונע את האפשרות לקבל את קביעת הוועדה כנכות מחייבת בתביעה לפי החוק, ככל שמדובר בקביעת נכות בגין החמרה או הטבה של המצב בעתיד.
6. מקום שהוברר כי קיימים ממצאים לפיהם תתרחש בעתיד החמרה במצב הרפואי, ששימשו בסיס לקביעת הנכות על ידי הועדה הרפואית, שקבעה את הנכות לפי פרק נפגעי עבודה בחוק הביטוח הלאומי, והוועדה הרפואית לא קבעה נכות בגין ההחמרה הצפויה בעתיד, יינתן היתר להביא ראיות לסתור בעניין ההחמרה וימונה מומחה רפואי שיקבע את הנכות כתוצאה מן ההחמרה.

דיון

1. לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, בתגובה ובהחלטת בית משפט קמא, מצאתי בסופו של יום לדחותה.
2. כידוע גדר התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטה המתירה הבאת ראיות לסתור מצומצמת ביותר. בהקשר זה אין לי אלא להפנות להחלטתה של כב' השופטת וילנר ברע"א 4752/20 פלוני נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ בניהול מגדל חברה לביטוח בע"מ, מיום 22.11.20 וההלכות המובאות בה:

"לא אחת נקבע בפסיקה כי בית משפט זה ימעט להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית בנוגע לבקשות להבאת ראיות לסתור, וכי התערבות שכזו תיעשה אך במקרים חריגים ויוצאי דופן (ראו: רע"א 11325/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' גולינבסקי, [פורסם בנבו] פסקה 5 (27.2.2006); רע"א 8908/17 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלונית, [פורסם בנבו] פסקה 11 (10.1.2018) (להלן: רע"א 8908/17); רע"א 5229/19 פלוני נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, [פורסם בנבו] פסקה 7 (17.11.2019) (להלן: רע"א 5229/19)). הדברים נכונים ביתר שאת ככל שמדובר בהחלטה המתירה הבאתן של ראיות לסתור (ראו: רע"א 7676/13 ספנייב נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 8 (14.11.2013); רע"א 7295/16 פלוני נ' הפניקס החברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 7 (13.10.2016); רע"א 5229/19, בפסקה 7)." (ההדגשה שלי – ח.ו.ו.).

1. נוכח העמדה הברורה בפסיקה העכשווית, אך לא בלי הסתייגות, ראיתי לדחות את הבקשה.
2. לא ניתן לומר כי נפל פגם משפטי בהתנהלות הוועדה הרפואית. היא אכן קבעה את נכותו של המשיב בהתאם למצבו כפי שהוכח בפניה. זאת מכוח סמכותה ובהתאם לכללים החלים על וועדות רפואיות של המל"ל.
3. מנגד, אין ספק שישנו קושי משפטי שנובע מהשוני שבין הכללים החלים על תביעות לקביעת דרגת נכות במל"ל לבין הכללים החלים על תביעה שמוגשת מכוח החוק. תובע שהוכר על ידי המל"ל כנפגע - זכאי להגיש בכל עת תביעה להכרה בהחמרת מצב. כלומר קביעת הנכות בעניינו אינה סופית ובהתאם לשיעורה יהיה זכאי גם לתגמולים. לעומת זאת בתביעה מכוח החוק, מיום שהסתיימה התביעה בפסק דין אין הנפגע יכול לשוב לבית המשפט מקום שחלה החמרה במצבו. פסק הדין הוא סופי.
4. מכאן שבתיקים שמתנהלים מכוח החוק יש חשיבות להערכה האם מצבו של הנפגע עשוי או עלול להשתנות עם חלוף הזמן. נתון זה יש לשקלל במסגרת פסק הדין שיינתן.
5. בתיק שבפניי העמיד המומחה מטעם המשיב, בחוות דעתו שהוגשה לוועדה, את נכותו של המשיב כשהיא כבר משקללת החמרה בעתיד. הוועדה הרפואית קבעה כי אינה מקבלת את חוות דעתו שמתייחסת למצב עתידי ולא למצבו הקיים. (זאת בנוסף לכך שלא קיבלה את עמדת המומחה כי תסמונת התעלה הקרפלית נובעת מהפגיעה בתאונה).
6. משמע, הוועדה התייחסה לקביעה זו של המומחה אך לא יכלה להיענות לה בשל סמכותה שבדין. הוועדה לא שללה את האפשרות שבעתיד יוחמר מצבו של המשיב, אלא שאין להביא החמרה זו בחשבון כעת בקביעתה.
7. אלא, שאם עלתה אפשרות כזו והוועדה לא שללה אותה אלא לא הביאה אותה בחשבון מחמת הדין השונה החל, כי אז עולה תחושה שאם לא יתאפשר למשיב לטעון טענה זו - ייגרם לו עוול ותהיה פגיעה בזכותו להליך צודק והוגן.
8. כאמור כבר המשנה לנשיא, כב' השופטת בן-פורת, ברע"א 634/85 אבו עליון עודה נ' "רותם" – חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד לט (4) 505, מיום 6.12.85, מצאה לקבוע:

"מן הראוי, שהחריגים לכלל יעוצבו בדרך האינדוקציה, תוך בדיקת כל מקרה נתון על פי נסיבותיו, ולא בדרך של קביעת רשימה סגורה מראש. אולם בקווים כלליים ניתן, לדעתי, להצביע על שני סוגי טעמים:" (עמ' 508-509).

1. משאין לקבוע רשימה סגורה של מקרים, בהם תתאפשר הבאת ראיות לסתור, יש לבחון האם המקרה שבפניי הוא אחד מן המקרים שיש לאפשר זאת.
2. משעלתה האפשרות שלמשיב צפויה החמרה במצבו, יכול היה גם בית המשפט קמא לסבור שתשובה לשאלה זו נחוצה לו לצורך מתן פסק דין על בסיס נתונים מלאים. לצורך כך עליו לקבל התייחסות רפואית של מומחה לאפשרות זו, של החמרה.
3. לצד דברי אלו מצאתי לומר שהדברים נאמרים לעניין כאן ואין ללמוד מהם שכל אימת שנפגע יביא בפני וועדה רפואית חוות דעת שתעלה טענה להחמרה עתידית, תהא פתוחה בפניו הדרך להבאת ראיות לסתור. שכן מדובר בטענה שמושתתת על חוות דעת פרטית שנעשתה לצרכי משפט ולא לצרכי טיפול, שלו הייתה מוצגת כחלק מבקשה למינוי מומחים לא היה מתאפשר לסמוך עליה את הבקשה. לעניין זה ראו דבריו של כב' השופט ריבלין בספרו תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית, 2012) עמ' 778-779.

כך גם לא בכל מקרה יסבור בית משפט שדן בתיק שהוא נזקק לחוות דעת רפואית כדי לקבוע שיעור נכות עתידית או סיכויי החמרה.

מטעם זה ציינתי כי לא בלי הסתייגות ראיתי לדחות את הבקשה.

1. כאמור, במקרה שבפניי מצא בית משפט קמא כי נכון יהיה לאפשר הבאת ראיות לסתור ולמנות מומחה לצורך שאלה אחת בלבד והיא האם קיים חשש להחמרה בעתיד ומה שיעורה.
2. משהכלל הוא שבית משפט של ערעור לא ממהר להתערב בהחלטות אלו, לא מצאתי במקרה כאן לסטות מהכלל, חרף הקשיים שציינתי לעיל.

סוף דבר

1. על כן הבקשה נדחית.
2. בשל אותה הסתייגות לא ראיתי לעשות צו להוצאות הבקשה.
3. ההתחייבות שהמציאה המבקשת תוחזר לידי בא כוחה.
4. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ב טבת תשפ"א, 27 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.