בפני בקשה לביטול פסילה מינהלית,על פי סעיף 48 לפקודת התעבורה, זאת לאחר שרישיונו של המבקש נפסל ל – 60 יום, בעקבות מעורבותו וחשד לאחריותו לגרם תאונת דרכים מיום 3.11.20, בתיק מספר 817281/20.

הצדדים טענו לבקשה, כמפורט בפרוטוקול הדיון.

דיון והכרעה

שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו. ראשית קיומן של ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המבקש ושנית, האם יש בהמשך נהיגתו כדי לסכן את שלום הציבור.

ראיות לכאורה

תיק המשטרה הוגש לעיוני.

כעולה מהודעת המעורבת, הודעת עדה לתאונה, מסמכים רפואיים, מזכר ותמונת צילום אוויר של מקום התאונה, הרי שביום 3.11.20, בשעה 16:45 לערך, נהג המבקש ברכב פרטי בבת ים ברחוב כ"ט בנובמבר, מכיוון רחוב אנה פרנק ובהגיעו בסמוך לבית מספר 26, לא שמר על רווח מרכב שנסע לפניו ונעצר בכניסה לחניון הבניין, עד פתיחת המחסום, המשיך בנסיעה ופגע ברכב, בו נהגה מורן חליוה ועמה בתה הקטינה, בת 4.5 שנים.

לאחר הפגיעה, הסיע המבקש את רכבו לאחור וברח מהמקום, תוך שהוא מותיר אחריו חלק מפגוש רכבו.

כתוצאה מהפגיעה, נחבלו המעורבת ובתה חבלות קלות ורכבה ניזוק.

עדת הראיה, לי כהן, מסרה כי ראתה את רכב המעורבת ממתין לשער שייפתח ואז נפגע מאחור על ידי רכב מסוג מזדה, שלאחר הפגיעה, נסע לאחור וברח מהמקום. העדה הבחינה כי ברכב הפוגע, נהג אדם צעיר. העדה נשאלה ושללה את הטענה שהמעורבת הסיעה רכבה לאחור.

הרכב הפוגע אותר ובעלת הרכב, אורטל דואק, מסרה כי ברכב נהג אחיה, המבקש וכי ידוע לה כי הרכב היה מעורב בתאונת דרכים.

המבקש נחקר במשטרה ביום 4.11.20 ולגרסתו, המעורבת הסיעה רכבה לאחור מתוך חניון הבנין, כאשר שני אנשים מכוונים אותה בנסיעה, ופגעה בו. אחרי הפגיעה, הוא נבהל, החל לבכות ונסע מהמקום. לדבריו, ניגש לאחר מכן עם אביו לתחנת המשטרה בבת ים ושם שחררו אותו בלי לגבות הודעה.

המבקש נשאל והשיב כי עזב את המקום כי האנשים על המדרכה הסתכלו עליו והוא נבהל וכאשר נשאל, כיצד זה נבהל בקלות רבה כל כך, אם הוא מעיד על עצמו כמי שמתאמן 11 שנים באגרוף תאילנדי, השיב המבקש כי נכנס לחרדה וקפא. המבקש עמד על כך שהבחין באורות נסיעה לאחור דולקים ברכב המעורבת, בזמן התאונה.

כמפורט לעיל, גרסת המבקש נסתרת באופן חד משמעי על ידי עדת הראיה לתאונה ולפיכך, אני קובעת כי יש בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת אחריותו של המבקש לגרם התאונה.

מסוכנות

מסוכנתו של המבקש נלמדת מנסיבות ביצוע העבירה ועברו התעבורתי, כמפורט לעיל.

בע"ח 39227-05-17 קלינמן נ' מדינת ישראל, אמר כבוד הש' ד"ר קובו:

"לפיכך, ובהעדר מחלוקת על אודות סוגיית הראיות לכאורה, השאלה המרכזית שאותה יש לבחון בעניין פסילה מנהלית מלהחזיק רישיון נהיגה, טרם הגשת כתב אישום, היא האם נהיגתו של העורר מסכנת את הציבור, אם לאו. בגדר בחינה זו, יש לאזן בין שיקולי ההגנה על האינטרסים של הנהג הפוגע, ובכלל זה נסיבותיו האישיות המיוחדות, לבין הצורך להגן על שלום הציבור מפני נהיגה המסכנת חיים (ראו ע"פ 3883/04 אבו סיביה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (11.5.04); בש"פ 9849/02 בלטנר נ' משטרת ישראל [פורסם בנבו] (27.11.02)). על מסוכנותו של הנהג ניתן ללמוד משני מקורות מרכזיים: האחד הינו נסיבות התאונה, והשני מתוך עברו התעבורתי של הנהג (ראו בש"פ 8161/06 גבריאל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (7.11.06); בש"פ 759/99 הורוביץ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (11.2.99); בש"פ 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (6.11.00)). לעניין זה ניתן לבחון האם מדובר באירוע מקרי או בהתנהגות אופיינית לעורר, והאם הנסיבות מעידות על אופי נהיגתו של העורר (בש"פ 4584/03 חרמון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (3.6.03)".

כמפורט לעיל, התאונה שבנדון, נגרמה, לכאורה, בשל רשלנותו של המבקש, שלא הבחין ברכב עומד לפניו ויש בה כדי להעיד על מסוכנות בהמשך נהיגתו של המבקש ובוודאי שיש בהתנהגותו שלאחר התאונה, דהיינו, נסיעה לאחור ועזיבת המקום במהירות, מבלי לעמוד על תוצאות הפגיעה, כדי להעיד על מסוכנות ממשית מהמשך נהיגתו.

אם לא די בכך, הרי שהמבקש נוהג משנת 2018 בלבד והוא נעדר וותק ממשי בנהיגה.

מהאמור לעיל, אני קובעת כי בהמשך נהיגתו של המבקש יש משום סכנה לשלום הציבור וכי קצין המשטרה פעל כדין ובסמכות ודוחה את הבקשה.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, א' כסלו תשפ"א, 17 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.