15 מרץ 2021

1. זהו ערעור על החלטת ועדת העררים בעניין (אי כושר) מיום 28.10.20 (להלן: "הוועדה") אשר קבעה, כי המערער לא איבד 50% לפחות מכושר השתכרותו, החל מיום 19.2.19 (להלן: "ההחלטה").

העובדות הצריכות לערעור

2. המערער, יליד 1963.

3. ועדה רפואית לעררים מיום 8.9.20 קבעה למערער נכות רפואית משוקללת יציבה בשיעור 68%, החל מיום 1.1.20 בגין ליקויים אלה (פרוטוקול הוועדה צורף לכתב התשובה): תגובה הסתגלותית עם סימני חרדה – 20%; הגבלה בתנועות כתף שמאל – 20%; בקע סרעפתי – 10% (מנופה); חסימה אפית – 10%; מצב אחרי החלפת מסתם – 30%; הגבלה בעמוד שדרה מתני – 10% והגבלה בעמוד שדרה צווארי – 10%.

4. בהחלטת הרופא המוסמך נקבע, כי המערער מסוגל לעבודה מלאה בתנאי מיוחדים, ללא לחץ נפשי, ללא הליכה, עמידה מרובה.

5. בהמלצת פקידת השיקום מיום 24.9.20 נקבע, כי יש לראות במערער "כמי שלא איבד מכושרו להשתכר", מנימוקים אלה:

"סיכום ומסקנות:

מדובר בגבר כבן 57 המאובחן כסובל ממכלול ליקויים המפורטים לעיל.

ע"פ חוות דעת רופא מוסמך מסוגל לעבודה מלאה ללא לחץ נפשי, ללא הליכה ועמידה מרובה.

בעל 12 שנ"ל חסרת תעודת בגרות. בעל רישיון נהיגה על משאית עד 15 טון.

עברו התעסוקתי כולל עבודות בלתי מקצועיות שונות.

לאור מצבו הבריאותי והגבלותיו התפקודיות אשר נקבעו בוועדה רפואית לעררים מיום 08.09.20 ובהתאם לנתוניו האישיים בהם השכלתו ועברו התעסוקתי נראה כי יוכל להשתלב בעבודה מלאה ככרטיסן בחניון או בהשגחה על חולה.

לפיכך, אני ממליצה לראות בו כמי שלא איבד מכושרו להשתכר."

6. הוועדה התכנסה ביום 28.10.20, שמעה את תלונות המערער ורשמה אותן כדלקמן:

"אינו עובד כיום ולא עבד מזה 20 שנים.

במקום עבודתו האחרון עבד בתחום הגגות. לדבריו, בזמן העבודה נפל מהגג ומאז – אינו עובד.

אינו מסוגל לתפקד כלל לדבריו – כאבים חזקים בברכיים אשר מצריכים אותו ליטול תרופות משככות כאבים כגון טרמדקס.

סובל מכאבים חזקים בכתף שמאל – כאבים תמידיים לדבריו.

מבחינה לבבית – קוצר נשימה ולחצים בחזה.

נמצא בטיפול נפשי תמידי וקבוע, היה פעם אחרונה אצלו לפני כחודש.

נוטל כדורים בהמלצת הרופא – ציפרלקס וקלונקס. לדבריו, התרופות עוזרות.

סובל מרעד בגוף, זיעה, דופק מואץ. לאחר מאמץ מינימלי – מרגיש חוסר יכולת להמשיך.

מחזיק ברישיון נהיגה."

עוד הקשיבה הוועדה לדברי ב"כ המערער שנרשמו מפיו בזו הלשון:

"במישור האורתופדי – מוגבל לגמרי בתנועות הצוואר, כתף שמאל, גב תחתון. מתקשה בהליכה ממושכת, ישיבה.

בגין החלפת מסתם – חש עייפות תמידית.

במישור הנפשי – סובל מחרדות, עצבנות, מטופל באופן קבוע על ידי פסיכיאטר ונוטל טיפול תרופתי, מתקשה מאוד להיות בסביבת אנשים.

מבקשים לקבוע דרגה מלאה."

7. הוועדה קבעה, כי המערער לא איבד 50% לפחות מכושרו להשתכר ונימקה החלטתה בזו הלשון:

"בהופעתו בפני הוועדה, התובע טוען לאי כושר עבודה מלא כמפורט בסעיף 3 דלעיל.

נכון לבדיקת ההגבלות הנובעות מהליקויים ולהשפעותיהן על יכולתו לעבוד, הוועדה קובעת כדלקמן:

עקב מ/א החלפת מסתם – מסוגל לעבודה בעבודה שלא דורשת מאמץ פיזי.

עקב מגבלה בכתף שמאל – מסוגל לעבוד בעבודה שאינה דורשת הרמת יד שמאל מעל גובה הכתף.

עקב תגובה הסגתלותית עם סימני חרדה- מסוגל לעבוד בעבודה שאינה כרוכה בלחץ נפשי.

מבחינת הגבלה בעש צווארי ומותני – מסוגל לעבוד ללא משאות כבדים.

חסימה אפית- אין השפעה על כושר העבודה.

נכון לתנאים ומגבלות אלה, מסוגל התובע לעבוד בעבודה מלאה, בעבודות אשר לוקחות בחשבון את נתוניו האישיים, השכלתו, עבור התעסוקתי.

לתובע השכלה תיכונית ללא תעודת בגרות.

נתונים אלה, שצוינו לעיל, יש בהם בכדי לאפשר לתובע לעבוד עבודה מלאה בעבודות חרושתיות קלות לסוגיהן.

העבודות המתאימות הן עבודות אריזה, מיון והרכבה.

סוג זה של עבודות אינו מחייב השכלה, ניסיון תעסוקתי קודם או הכשרה מקצועית כלשהי.

ניתן להשתלב בהן באמצעות קבלת הדרכה מתאימה מיד עם הקליטה בעבודה.

הוועדה מבקשת להוסיף כי אין הלימה מלאה בין סך אחוזי הנכות הרפואית שנקבעו על סך 68% ובין המצב התפקודי ונגזרת ממנה דרגת אי הכושר.

אי הלימה זו מבוססת על כך כי קיימים ליקוים כפי שתואר לעיל, שבהם קיימים אחוזי ליקוי אך נקבע כי התובע מסוגל לעבוד בהם בתנאים מיוחדים.

כמו כן, חלק מהליקויים חופפים בהשפעתם התפקודית על יכולת העבודה.

נכון לאמור לעיל, הוועדה רואה בתובע כפי שלא איבד מכושרו להשתכר ובכך גם מאמצת את המלצת עובדי השיקום כפי שהיא מדווחת בחוו"ד לעניין כושר השתכרות מיום 24.09.20.לאור האמור לעיל הוועדה דוחה את הערר."

על החלטה זו הוגש הערעור דנן.

טענות הצדדים

8. לטענת המערער, שגתה הוועדה עת קבעה כי המערער לא איבד 50% לפחות מכושר השתכרותו, זאת חרף הנכות הרפואית העומדת על 68% והוועדה אינה מנמקת את היעדר ההלימה בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית, הגם שמדובר בנכויות שכולן תפקודיות. כך גם הוועדה אינה מתייחסת לעברו התעסוקתי הדל של המערער ולכך שהוא אינו עובד מזה 20 שנים ולא ברורה קביעת הוועדה, כי השפעת חלק מהליקויים חופפת עת המדובר בנכויות שונות שאין בהן כל חפיפה.

9. מנגד, טען המשיב כי דין הערעור להידחות בהעדר הצבעה על פגם משפטי בהחלטת הוועדה, אשר דנה בהשפעת הליקויים הלא מנופים על כושר השתכרות המערער והטענות בערעור מופנות כנגד שיקול דעתה המקצועי.
המערער שוגה באופן בו הוא מפרש את ההלכה שנוסחה בפרשת מוהרה שכן לשיטתו די בהיעדר הלימה בין הנכות התפקודית לזו הרפואית להגיע כדי טעות משפטית ולא כך הדבר. בענייננו הפער בין הנכות הרפואית (68%) לרף 50% אינו משמעותי ומשכך הנמקת הוועדה היא למעלה מסבירה.
הוועדה שקלה את נתוניו הסובייקטיביים של המערער. במעמד הדיון בערעור מיום 9.3.21 הוסיף ב"כ המשיב והפנה להוראת סעיף 209(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 וטען, כי פקיד התביעות לא יביא בחשבון אם הוצעה למבוטח עבודה, או אם הוא לא השתלב בעבודה. הוועדה התייחסה לעברו התעסוקתי של המערער בציינה, כי יוכל להשתלב בעבודות חרושתיות קלות שאינן מחייבות ניסיון תעסוקתי. עוד נטען, כי המערער עמד בעבר בפני ועדות אי כושר אשר קבעו, כי הוא מסוגל להשתלב בעבודה כך שזה שולל כשלעצמו את הטענה להעדר השתלבות בשוק העבודה מזה 20 שנים.

קביעת הוועדה כי השפעת חלק מהליקויים חופפת היא ברורה, שכן מבחינת הצוואר והגב – ההגבלה מתייחסת להרמת משאות כבדים ואף בגין הליקוי הלבבי צוין, כי המערער מוגבל בעבודה הדורשת מאמץ פיזי, כך שניתן להתחקות בנקל אחר הלך מחשבת הוועדה.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

10. הלכה פסוקה היא, כי בית הדין מוסמך לדון בערעורים על החלטות ועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) בעניינים משפטיים בלבד. עוד נפסק, כי הוועדה פועלת בתחום שאינו מחייב ידע בתחום הרפואה, בשונה מוועדה רפואית לעררים, ולכן בית הדין רשאי להתערב בהחלטתה, אך ורק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות שכמוה כטעות שבחוק (דב"ע (ארצי) שם/1318-01 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60 (1983).

11. עוד נפסק, כי אחת מהחובות המוטלות על הוועדה, היא חובת ההנמקה באופן בו גם מי שאינו רופא יוכל להתחקות את הלך מחשבתה (דב"ע (ארצי) שם/1318-01 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60 (1983).

12. בית הדין הארצי לעבודה פסק בבר"ע (ארצי) 39263-03-15 רוחמה אופנר – המוסד לביטוח לאומי, מיום 6.7.16, (להלן: "עניין אופנר") כדלקמן (והאסמכתאות שם, א.ק.):

"כידוע, המשימה של קביעת דרגת אי הכושר הינה מורכבת וסבוכה ולא בכל מקרה שבו נפל פגם כלשהו ולו זניח, בהנמקתה או בניסוח ההנמקה יהיה מקום להתערב בהחלטת הוועדה ולהחזיר את עניינו של המבוטח לדיון נוסף בפניה. זאת כל עוד שוכנע בית הדין כי החלטת הוועדה עונה לדרישות המהותיות של חובת ההנמקה ולתכליות המרכזיות של חובה זו והן: היכולת גם של מי שאינו מצוי ברפואה, לעמוד על השיקולים שהובילו להחלטה ולהתחקות אחר הלך מחשבתה; האפשרות המעשית להפעיל ביקורת שיפוטית בנוגע להחלטות הוועדה וכן, שיפור איכות ההחלטות של הוועדות הרפואיות והגברת האמון הציבורי בהתנהלותן..."

13. עוד נפסק בעניין אופנר, בזיקה להנחיות שהותוו בהלכת מוהרה כדלקמן:

"אשר לסוגיה השלישית, הנוגעת להנחיות שנקבעו בעניין מוהרה, בכל הנוגע לזיקה שבין שיעור הנכות הרפואית לבין דרגת אי הכושר, ובכל הנוגע לחובת הוועדה להתייחס לנסיבות האישיות של המבוטח נביא תחילה מתוך הדברים שנכתבו בהקשרים אלה, באותו עניין, לאמור:

"נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות, כי ליקוייו הרפואיים של המערער, כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הוועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת."

יובהר כי המשמעות של הקביעה הנ"ל, בנוגע "לנקודת המוצא", איננה כי ככל שקיים פער משמעותי בין שיעור הנכות הרפואית לבין זו התפקודית אזי שניתן ללמוד מכך על פגם משפטי שנפל בהחלטת הוועדה או על חוסר סבירות קיצוני העולה כדי פגם משפטי אלא – על החובה של הוועדה להתייחס לפער מעין זה, לנמק אותו וליתן לו הסבר. ככל שמדובר בפער משמעותי יותר כך יידרש הסבר מפורט ומנומק יותר.

זאת בדומה לדברים שנאמרו לעיל ביחס להיקפה של חובת ההנמקה הנוגעת למידת הזיקה שבין שיעור הנכות הרפואית וההגבלות התעסוקתיות הנובעות מכך (על פי הערכת הוועדה), לבין סוג העיסוקים שלדעת הוועדה המבוטח יכול לבצע."

מן הכלל אל הפרט

14. לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ושקלתי את טענות הצדדים מצאתי, כי דין הערעור להידחות, כפי שיפורט להלן;

15. למערער נקבעה כאמור נכות רפואית יציבה משוקללת בשיעור 68%, החל מיום 1.1.20.

16. למקרא פרוטוקול הוועדה עולה, כי הוועדה הקשיבה לתלונות המערער ולדברי בא כוחו ובחנה את השפעתו של כל ליקוי וליקוי על כושר השתכרות המערער תוך שציינה, כי בגין הליקוי הלבבי (מצב אחרי החלפת מסתם) – המערער מסוגל לעבודה שלא דורשת מאמץ פיזי; בנוגע למגבלה בכתף שמאל – המערער מסוגל לעבודה שאינה דורשת הרמת יד שמאל מעל גובה הכתף; אשר לליקוי הנפשי (הפרעה הסתגלותית עם סימני חרדה) – המערער מסוגל לעבודה שאינה כרוכה בלחץ נפשי; אשר להגבלות בעמוד השדרה הצווארי והמותני – המערער מסוגל לעבודה ללא הרמת משאות כבדים; אשר לחסימה אפית – אין לדעת הוועדה השפעה על כושר עבודת המערער.

17. עוד עולה מעיון בהחלטת הוועדה, כי זו שקלה את השפעת מכלול הליקויים על כושר העבודה ולדידי הוועדה, נוכח העובדה כי חלקם אינם מצטברים בהשפעתם התפקודית אלא חופפים – המערער מסוגל לעבוד בעבודה מלאה, בעבודות חרושתיות קלות כגון עבודות אריזה, מיון והרכבה, עבודות בהן לא נדרשת השכלה או ניסיון תעסוקתי קודם או הכשרה מקצועית כלשהי וניתן להשתלב בהן לאחר קבלת הדרכה מיד עם הקבלה לעבודה. הוועדה ציינה, כי עבודות אלה מביאות בחשבון את נתוניו האישיים של המערער ובכלל זה השכלתו התיכונית ועברו התעסוקתי.

18. למקרא ההחלטה למדים עוד, כי לא נעלמה מעיני הוועדה העובדה, כי אין הלימה מלאה בין דרגת הנכות הרפואית לבין דרגת הנכות התפקודית אלא שלפי הוועדה, פער זה מבוסס על ההשפעה החופפת של חלק מהליקויים, כגון השפעת הליקויים בעמוד השדרה המתני וצווארי, אשר בגין שניהם ציינה הוועדה, כי המערער מוגבל בעבודה הדורשת הרמת משאות כבדים.

19. מדובר בקביעה מקצועית ברורה ומנומקת, הנופלת במתחם הסבירות ומאפשרת מעקב אחר הלך מחשבת הוועדה, בה לא מצאתי טעות משפטית המצדיקה התערבות בשיקול דעתה המקצועי של הוועדה.

סוף דבר

20. על יסוד כל האמור – הערעור נדחה.

21. אין צו להוצאות.

22. על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ב' ניסן תשפ"א, (15 מרץ 2021), בהעדר הצדדים יישלח אליהם.