1. את עיקרו של ענין יש לומר בפתח-הדברים: סכסוך-שכנים הוא מהמכוערים והקשים שבסכסוכים והוא גם מייאש למדי בהתחשב בקושי ליישבו בהסכמה ובעובדה, שגם לאחר כיבוי-האורות בבית-המשפט מוסיפים הצדדים לו להיות שכנים. דרך כלל, ציפייה כי תביעה בלשון-הרע תכריע סכסוך שכזה, אינה מציאותית. חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 מצא מקום לקבוע שורה של הגנות מפניה של הטלת-אחריות אפילו על ביטויים קשים ופוגעניים, בשמם של החופש להביע עמדות ולהתבטא.

2. מרבית-הביטויים, שאליהם מתייחסת תביעה זו, היא של ביטויים מוגנים מפניה של אחריות בלשון-הרע. ביטויים אלה, על אף שכל מקום יש לסווגם לכללים האמורים בשני הסעיפים הראשונים לחוק – היינו, פרסומים, העלולים לפגוע ואף פגעו בפועל בתובעים – חוסים תחת הגנה, שקבע המחוקק בהטעימו את הרעיון של חופש-הביטוי וחופש-הדעה. כך, כל מה שלא נגע לטענות מובהקות שבעובדה, לא נמצא לי מקום להטיל בגינו אחריות בלשון-הרע. הוא חוסה, בייחוד, בצלה של ההגנה שבסעיף 15(3) לחוק וקובעת: "במשפט אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנתבע". ברוב-הפרסומים ביטאה הנתבעת את דעתה על מה, שהיא סברה שהוא התנהלות לא הולמת של התובעים. בין שפרסומים אלה נכונים היו, כולם או חלקם ובין שלא היו נכונים כלל, לנתבעת שמורה זכותה שבדין להביע את דעתה ואת פירושה למציאות בדרכה, מבלי שחֶרב-ההליך המשפטי תונף מעל לראשה. מה גם, שלפי גרסתה העיקשת של הנתבעת, היא עצמה ספגה התנהלות פוגענית מצדו של תובע 2.

3. פני-הדברים הם שונים בכל הנוגע לשני פרסומים, שבהם נטען לעובדות גרידא. בפרסום האחד גרסה הנתבעת כי דירתם של התובעים היא חדר אשפה אשר הוסב לדירה. אין זו דעה כי אם טענה לעובדה וממילא אין אמירתה נדרשת לשם שמירה על עניניה של הנתבעת. העובדה הזו, נתברר, לא הייתה ידועה לנתבעת לאשורה. "כך אמרו לי", היא העידה באולם-הדיונים, "זו עדות שמועה" (פרוטוקול, בעמוד 4, שורה 19). סוג-הפרסום הנוסף הוא זה, שבו ייחסה הנתבעת לתובעים שימוש פרטי בשטח משותף של הבנין ושימוש במשאבי-הבית לתועלתם האישית בלבד. הדבר הזה נשען, בייחוד, על הבנתה של הנתבעת כי ריצוף של שביל-גישה, שאין חולק כי יסודו בהחלטה של ועד-הבנין, נעשה כדי לשרת את התובעים לבדם ולא את הבנין כולו. לטענה עובדתית זו לא הוצגה כל ראיה וממילא נדמה כי אין היא נכונה. פרסומן של "עובדות" נטענות אלו, בידי הנתבעת בקרבם של דיירי-הבנין, היה הוצאת-דיבתם של התובעים רעה, על לא עוול בכפם. הוא מקים יסוד לחייב את הנתבעת בלשון-הרע.

4. אינני מתכוון למעט מתחושת-הפגיעה העמוקה, שחשים התובעים. כפי שכתבתי, דומני כי הנתבעת חשה נפגעת גם היא והרי זה טבעם, הלא נאה, של סכסוכי-שכנים. ברם, משפטית, אין כל יסוד לסכום הגבוה, שתבעו התובעים מן הנתבעת בהליך זה – לא פחות מ-30 אלף שקלים. אפילו במסלול, שמאפשר החוק לתביעה לפיצוי בלי צורך להוכיח נזק; ואפילו מתוך הבנה כי נזקם של התובעים איננו ממוני אלא רובו ככולו בעוגמת-הנפש שנגרמה להם, אין צידוק לפסיקתו של סכום שכזה. בהתחשב בחלקם היחסי של הביטויים המעוולים מתוך המסכת, שגולל כתב-התביעה; בתוכנם הפוגעני, ללא צורך; במכלול-הנסיבות המפורטות לעיל ועוד בכך, שלפי החומר אשר הניחו התובעים לפנַי, התייצבו רבים, אולי רוב, מדיירי-הבית לימינם ומצאו מקום לגנות את הנתבעת על דבריה, נמצא לי מקום לחייב את הנתבעת בסך של 750 ש"ח בגין כל אחד משני סוגי-הפרסומים המתוארים ועוד בסך של 750 שקלים לשיפוי-התובעים בגין הוצאותיהם בהליך זה.

5. בסך הכול תשלם הנתבעת לתובעים, יחד ולחוד, סך של 2,250 ש"ח וזאת עליה לעשות בתוך 30 ימים מיום, שקיבלה לידיה פסק-דין זה. אחרת, ייתוספו הפרשי-הצמדה ורבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום-החיוב האמור ועד למועד-התשלום בפועל.

6. כל אחד מהצדדים רשאי לפנות לבית-המשפט המחוזי, עד 15 ימים מהיום שבו הוא קיבל לידיו את פסק-הדין הזה, בבקשה להרשות ערעור עליו.

ניתן היום, כ"ד באייר התשפ"א, 6 במאי 2021, שלא במעמד-הצדדים.