30 יוני 2021

1. לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (אי כושר) (להלן: הוועדה) מיום 4.10.2020 אשר דחתה את ערר של המערער וקבעה כי המערער לא איבד למעלה מ-65% מכושרו להשתכר.

התשתית העובדתית וטענות הצדדים

1. המערער יליד 1957. למערער נקבעה נכות רפואית בשיעור 44% בשל מ.א הפטיטיס C (0%), הפרעה דיסטמית (30%) ומ.א לימפומה (20%). על יסוד הנכויות האמורות הופיע בפני הוועדה לבחינת כושרו להתשכר.
2. לטענת המערער, טעתה הוועדה כאשר קבעה כי איבד רק 65% מכושרו להשתכר. לטענתו, הוועדה שגתה עת לא התייחסה כראוי למצבו הרפואי הקשה וכן טוען הוא כי אחוזי הנכות הרפואית אינם משקפים ככל ועיקר את דרגת אי הכושר התפקודית שלו.

הוועדה התעלמה מכך שהמערער מטופל ביולוגית כנגד מחלת הסרטן ונוטל קנאביס רפואי לשיכוך הכאבים ומהשלכות טיפולים אלה על כושר עבודתו של המערער לרבות חולשה כללית, עייפות יתר, כאבים בכל הגוף ללא שיפור למרות שימוש בקנאביס. המעבר מטיפול כימותרפי לטיפול ביולוגי לא מצדיק שלילת גימלת נכות.

החלטת הוועדה לא מנומקת ולא מפורטת ועל כן אינה עומדת בכללי הפסיקה. הוועדה התעלמה ממרכיבי הלכת מוהרה ובקביעתה כי המערער מסוגל לעבוד בעבודות פשוטות כגון חרושת, חניון והחתמת קבלות במרכולים לא שקלה את השיקולים הרלוונטים ועל כן החלטתה אינה סבירה.

לטענת המערער בניגוד לקביעת הוועדה עבודות בחניון ובהחתמת קבלות בכניסה למרכול כן כוללות לחץ נפשי. לאור כל זאת טוען המערער כי יש להשיב את עניינו לוועדה בהרכב אחר.

1. מנגד לטענת המשיב, דין הערעור להידחות שכן לא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה המצדיק את התערבות בית הדין.

הוועדה דנה בכל האלמנטים הנזכרים בפסיקה המחייבת. הוועדה סקרה את הליקויים הרפואיים כפי שנקבעו באיבחון הרפואי הרלוונטי וכן את השפעות הטיפול הביולוגי אותו מקבל המטפל ואף הבהירה כי הם מגבילים את המערער מעבודה הכרוכה בלחץ נפשי. נוכח נתונים אלה סברה הוועדה כי המערער מסוגל להשתלב בעבודות פשוטות שלא מצריכות הכשרה מקצועית, בהיקף מצומצם של 35%. מדובר בהחלטה נהירה וברורה שלא מצדיקה התערבות משפטית.

בניגוד לנטען הוועדה לא שללה גמלת נכות כללית שכן בתום פקיעת הנכות הזמנית מחובתו של פקיד התביעות או הוועדה לערערים לשוב ולדון בכושרו של המבוטח להשתכר. לכך יש להוסיף כי נקבעה למערער דרגת אי כושר בשיעור 65%. ואילו למערער נכות רפואית בגובה 44%. משקיימת הנמקה בהיקף הנדרש בהתאם לפסיקה ולא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה, יש לדחות את הערעור.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכלל החומר המצוי בתיק, מצאתי כי דין הערעור להידחות.
2. סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: החוק), מסמיך את בית הדין לדון בערעור על החלטה של ועדה הרפואית לעררים בשאלות משפטיות בלבד. נפסק כי על בית הדין לבחון אם חרגה הוועדה מסמכותה, טעתה בשאלה שבחוק, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ר' עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד, 213).
3. אחת החובות המוטלות על הוועדה לעררים, שהיא גוף מעין שיפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (ר' דב"ע שם/01-1318 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו(1) 60(להלן: עניין עטייה)). בית הדין הארצי פסק כי "ההנמקה צריכה שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הוועדה נתנה פירוש נכון לחוק" (ר' דב"ע מג/1356 - 01 לביא - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130).
4. עוד נקבע כי הואיל והוועדה לעררים (אי כושר), להבדיל מוועדה רפואית לעררים, פועלת בתחום שאינו מחייב ידע מיוחד בשדה הרפואה, רשאי בית הדין להתערב בהחלטתה, אך רק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות שכמוה כטעות שבחוק (ר' עניין עטיה).
5. ידוע כי קביעת דרגת אי הכושר מסורה לוועדה המיומנת בכך ואין בית הדין מחליף את שיקול דעתה של הוועדה בשיקול דעתו, אלא אם מדובר בטעות משפטית הגלויה על פניה ויורדת לשורשו של עניין.
6. נפסק כי נקודת המוצא לקביעת דרגת אי-הכושר היא בהתאם לדרגת הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה על ידי הוועדה הרפואית מאחר והיא מבטאת דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הוועדה לקבוע את אי כושרו של המבוטח על פי נסיבותיו האישיות, בין היתר, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית (ר' עב"ל 327/03 מוהרה - המוסד לביטוח לאומי, מיום 15/4/04, להלן: הלכת מוהרה). יצוין כי המערער הפנה להלכת מוהרה בערעורו.
7. בפסיקה מאוחרת, הבהיר בית הדין הארצי כי לא כל מקום בו קיים פער משמעותי בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית מלמד על פגם משפטי או על חוסר סבירות קיצוני העולה כדי פגם משפטי, אלא "על החובה של הוועדה להתייחס לפער מעין זה, לנמק אותו וליתן לו הסבר. ככל שמדובר בפער משמעותי יותר כך יידרש הסבר מפורט ומנומק יותר" (ר' בר"ע 39263-03-15 אופנר – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 6.7.2016 (להלן: הלכת אופנר), בסעיף 11 לפסק הדין). יצוין כי המשיב הפנה להלכת אופנר בתשובתו.
8. יישום אמות מידה אלו על המקרה שלפניי מביא למסקנה, כי הוועדה עמדה בחובת ההנמקה המוטלת עליה.
9. בענייננו, האזינה הוועדה לתלונות המערער שתועדו בפרוטוקול כדלקמן:

" פרטי הנכות והערר מפי המערער

סובל מחולשה ניכרת וכאבים בגוף בעיקר במרפקים המותניים והכתפיים. כשסבלתי מהכבד היה לי חולשה. היתה לי חוות סוסים כ-30 שנה. הרסו לי הכל. המנהל עשה לי את זה מאז אני בפוסט טראומה. לא מטופל נפשית. המצב הנפשי גמור צועק בלילות. איבדתי אמון באנשים. אחרי שסגרו לי את החווה ניסיתי לעבוד בכל מיני עבודות ובגלל הטיפולים עקב המחלות שלי הפסקתי לעבוד. מזה 7 שנים שאני לא עובד. אני עוזר לאשתי קצת. אני לומד בבית."

1. הוועדה התייחסה לטענות המערער ולנתוניו האישיים וקבעה כדלקמן:

" דיוני הוועדה ונימוקים לקביעה

הוועדה עיינה במסמכים שבתיק וראיינה את המערער. מדובר בתובע יליד 1957 אשר אובחן כסובל מהפרעה דיסטמית 30% מצב אחרי לימפומה 20% הפטיטיס C 0%. מתנייד באופן עצמאי מעברים עצמאי. המערער התלונן על חולשה ניכרת כאבים בעיקר בכתפיים מרפקים ובאגן. נוטל קנאביס ומטופל בטיפול ביולוגי תוך ורידי פעם בחודשיים. אינו עובד מזה כ-7 שנים. לדבריו, מוסר שעוזר לאשתו בעבודות הבית.

מעיון בפרוט' הרפואי שילוב הליקויים הרפואיים דרגתם והשפעתם המצטברת על כושרו לעבוד גילו והשכלתו ועברו התעסוקתי ובהתרשמות בעת הראיון מסוגל לבצע עבודות פשוטות ללא לחץ נפשי כגון עבודות חרושת עבודה בחניון החתמת קבלות במרכולית באופן.

הוועדה קובעת לראותו כמי שאיבד 65% מכושרו להשתכר.

הוועדה דוחה את הערר.

קביעת דרגת אי כושר

65% מ-1.4.2020 עד 1.1.2021."

1. מצאתי כי החלטת הוועדה ברורה ומאפשרת להתחקות אחר הלך מחשבתה, וכן עומדת בחובת ההנמקה הנדרשת מוועדת אי כושר כפי שנקבע בהלכת מוהרה והלכת אופנר, וזאת, בין היתר, לאור הפער השלילי בין שיעור הנכות הרפואית (44%) לבין הנכות תפקודית שנקבעה על ידי הוועדה (65%).
2. עיון בהחלטה מעלה כי הוועדה נתנה את דעתה לשיעור הנכות הכולל של המערער וכן להשלכה התפקודית של הנכות האמורה בכך שקבעה כי המערער מוגבל בביצוע העבודות שיש בהן לחץ נפשי וכן יכול לבצע עבודות פשוטות. כל זאת לאחר שנטלה בסך שיקוליה את טענותיו בדבר השפעת הטיפול הביולוגי על תפקודו. הוועדה נתנה דעתה לנסיבותיו האישיות של המערער כך שהתייחסה לגילו, השכלתו ועברו התעסוקתי – נתונים אותם יש לקחת בחשבון בהתאם להלכת מוהרה. לאור האמור קבעה הוועדה כי המערער מסוגל לעבוד בעבודות בלתי מקצועיות המתאימות למגבלותיו כגון עבודות חרושת, עבודה בחניון והחתמת חשבוניות במרכולית. איני מקבלת את טענת המערער כי העבודות שהותאמו לו יש בהם לחץ נפשי. מכל מקום טענת המערער היא כנגד שיקול דעתה המקצועי של הוועדה בו בית הדין אינו מתערב.
3. לאור כל האמור השתכנעתי כי החלטת הוועדה ברורה ומנומקת דיה, לא נפלה בה טעות משפטית המצדיקה התערבות ובפרט משמדובר בוועדת אי כושר אשר ניתן להתחקות אחר הלך מחשבתה (ר' הלכת אופנר).
4. אשר על כן, הערעור נדחה.
5. כמקובל בהליכים מסוג זה – אין צו להוצאות.
6. יחד עם זאת, נדמה כי לא היה מקום שהמערער שיוצג על ידי הלשכה לסיוע משפטי, יעמוד על הערעור בנסיבות הליך זה. לאור האמור, תשלח המזכירות העתק מפסק דין זה לראש הלשכה המשפטית של הלשכה לסיוע משפטי.
7. על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום ממועד קבלתו אצל הצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, כ' תמוז תשפ"א, (30 יוני 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.