1.תביעה לתשלום דמי שכירות עבור החודשים אוקטובר ונובמבר 2020. מדובר בנכס ששכרה הנתבעת מהתובע לצורך ניהול עסק של חנות למכירת בגדים.

2.א.הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה בטענה כי התקופה מושא התביעה הייתה תקופת הקורונה אשר במהלכה היה הסגר שהתחיל ביום 15.3.2020 בגלל משבר הקורונה. הטענה היא ,אפוא, טענה שלל סיכול החוזה.

2.ב. הנתבעת מבססת את הגנתה על אדן נוסף – סעיף 6.3. לחוזה השכירות הקובע כי הנתבעת תהיה פטורה מתשלום דמי השכירות במקרה בו יבצר ממנה להשתמש בנכס עקב אירוע קיצוני או מהותי אשר גרם לכך שלא ניתן להשתמש במושכר למטרה הקבועה בהסכם.

3.לבקשת הצדדים הוגשו סיכומים לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית אך ללא חקירת המצהירים.

דין והכרעה:

4.א.לאחר שבחנתי את תצהירי העדות הראשית ואת סיכומי הצדדים והפסיקה הרלוונטית אליה הפנו – באתי למסקנה כי עלי לקבל את התביעה.

4.ב.בסדר דין מהיר מחויב בית המשפט לנמק את הפסק באופן תמציתי. כל יעשה להלן –

הנתבעת לא הוכיחה כי לא עשתה שימוש בחנות בתקופת הסגר:

4.ג.לא הוכח – עובדתית כי הפעילות העסקית בחנות מושא התביעה הופסקה בתקופת הסגר.

בסעיף 18 לתצהירו טען התובע כי :

"יש לציין כי לא כל החנויות של הנתבעת היו סגורות, והיא המשיכה במתכונת מכירות אונליין רגילה – אם לא מוגברת".

4.ד.טענה עובדתית זו הייתה צריכה לזכות להתייחסות בתצהיר העדות הראשית של הנתבעת. ברם – הפוך והפוך בתצהיר הנ"ל ולא תמצא בו הכחשה לטענתו הנ"ל של התובע. הנתבעת אומנם התייחסה לטענה הנ"ל בסעיף 3.8. לסיכומיה וטענה כי בחנות המדוברת לא בוצעה מכירה באמצעות משלוחים – אך – בכל הכבוד – המקום להוכחת עבודות הוא תצהירי העדות הראשית – לא הסיכומים.

4.ה.הטענה כי לא נעשה שימוש בחנות ( ולו במתכונת של מכירות אונליין כפי שהצהיר התובע או אפילו כמחסן) היא טענה עובדתית שעל הנתבעת הנטל להוכיחה. הנתבעת היא זו שהייתה צריכה לטעון בתצהיר העדות הראשית של המצהיר מטעמה כי לא בוצעה בחנות המדוברת כל פעילות מסחרית בתקופת הסגר. הנה כי כן – לא זו בלבד שהנתבעת לא העלתה טענה זו במפורש בתצהיריה אלא לא ביקשה לסתור את טענתו הנ"ל של התובע באמצעות תצהיר נוסף.

4.ו.זה המקום לציין כי לא קשה להוכיח באמצעות מסמכים ובאמצעות עובדי הנתבעת כי בתקופת הסגר לא בוצעה בחנות מושא התביעה כל פעילות מסחרית בכל מתכונת שהיא.

הנתבעת לא פינתה את החנות ולא מסרה אותה לתובע:

5.א.הנתבעת מציגה מתווה של התחשבות הדדית בדמות תשלום דמי השכירות באופן יחסי ולסירוגין בהתאם לתקופת וחלקיות הסגר.

מתווה זה טוב הוא וסביר אם שני הצדדים מסכימים לו ואו אז לא היו מגיעים לפתחו של בית המשפט.

5.ב.ברם – בין זה לבין הפיכתו של המתווה הנ"ל לזכות שבדין – רב המרחק.

אם הנתבעת טעונת לסיכול החוזה – אין לה זכות לעשות דין לעצמה ולעצבו מחדש על פי האינטרס שלה. אין היא זכאית להמשיך לאחסן את מוצריה בחנות בימי הסגר – ולשלם דמי שכירות באופן מקוטע ויחסי רק בגין ימי הפתיחה – כאילו התובע שותף ברווחים שלה.

זאת גם זאת – שיטה זו בעייתית. הנתבעת לא הוכיחה כי כאשר החנות פתוחה חצי חודש – מכירות הבגדים נחתכות במחצית דווקא. היא לא הוכיחה כי קיים יחס ישיר בין כמות המכירות החודשית ו/או השנתית – לבין מספר ימי הפתיחה. ( כפי שניתן היה לטעון אילו מדובר היה – למשל – בקיוסק פלאפל).

5.ג.כך או אחרת – אם השימוש בחנות נבצר עקב משבר הקורונה – תואיל לסוגרו, לפנות את הסחורה שלה – ולמסור את המפתחות לתובע. האחרון יכול אז להשכיר את הנכס לעסק שאינו מחויב בסגירה כגון מאפייה, מחסן או משרדים.

5.ד.הנתבעת לא הוכיחה ולא מצאתי בין האסמכתאות הרבות אליהן הפנתה – כי קמה לה זכות לאחוז בחבל משני הקצוות – גם להמשיך להחזיק בחנות באופן רצוף לאורך כל התקופה החוזית – וגם להימנע מתשלום דמי שכירות מלאים.

די באמור עד כה כדי לקבל את התביעה. למעלה מן הנדרש אמשיך ואדון בטענות המשפטיות.

האם הסגר מהווה בסיס לטענה של סיכול חוזה שכירות –

6.אין הכרח כי לשאלה משפטית תימצא תשובה נכונה אחת בלבד. הטיעונים של שני הצדדים הם טיעונים יפים ומשכנעים. עלי לבחור את התשובה הנכונה הצודקת יותר.

7.בערכאות הנמוכות – ניתנו פסקי דין סותרים. לאחר ששקלתי בדבר – אני מאמץ את חוות דעתו של כב' השופט חגי ברנר בחדל"ת 26076-02-20 עו"ד ישראל בכר נגד מערכות נוחות מחוזי תל-אביב שקבע כי:

" אין כל הצדקה שנזקי משבר הקורונה יוטלו בשלמותם על משכירי נכסים רק משום שהם נתפסים כבעלי כיס עמוק יותר מאשר השוכרים. וכל מקרה חייב להיבחן לגופו ולפי נסיבותיו הפרטניות. כך למשל ייתכן מצב שבו השוכר רכש את הנכס באמצעות הלוואה שנטל אותה הוא נאלץ לפרוע מדי חודש בחודשו. במקרה זה מתן פטור גורף לשוכר משתלום דמי שכירות תוך התעלמות מהעלויות השוטפות בהן נושא המשכיר בקשר למושכר או מההתחייבויות שהמשכיר נטל כל עצמו כדי לאפשר את המשך קיומו של חוזה השכירות , הוא בלתי צודק בעליל וסעיף 18 (ב) לחוק התרופות נועד כדי למנוע תוצאה בלתי צודקת שכזו".

וכך קובע סעיף 18(ב) לחוק התרופות:

(ב) במקרים האמורים בסעיף קטן (א) רשאי בית המשפט בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה או על פי בחירה כאמור בסעיף 9 לשלם לו את שוויו ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה והכול אם נראה לבית השפט צודק לעשות כן בנסיבות העניין ובמידה שנראה לו".

8.ביישום דברים אלה על המקרה שלנו – ובהינתן כי בחוזה שכירות "שוויו של מה שקיבל" השוכר הוא דמי השכירות עצמם – ניכר כי הנתבעת שהיא רשת חנויות ארצית לא הוכיחה כי נסיבות המקרה או מאזן הכוחות בינה לבין התובע מצדיק דחיית התביעה כולה או חלקה ובפרט נוכח הצהרתו של התובע שלא נסתרה ולפיה לקח הלוואה מהבנק לצורך מימון רכישת הנכס. ראו סעיף 12 לתצהיר של התובע.

9. גם סעיף 15 לחוק השכירות אינו מושיע את הנתבעת. ראו פסק הדין בעניין זועבי ע"א 4893-14 וליד חמודה זוועבי נגד מדינת ישראל – שם נקבע כי :

"סעיף 15 לחוק השכירות נסב על נסיבות הקרושות במושכר להבדיל מנסיבות הקרושות במצב הכלכלי כמו בצורת, מגפה, שביתת מסחר כללי, מצב מלחמה...".

10.ראו גם פסק הדין בעניין תיק אזרחי 4492-05-20 שלום תל-אביב (פורסם בנבו".

סעיף 6.3. להסכם השכירות:

11.העוגן השני עליו מבססת הנתבעת את הגנתה הוא סעיף 6.3. לחוזה שקובע כי הנתבעת תהיה פטורה מתשלום דמי השכירות במקרה בו יבצר ממנה להשתמש בנכס עקב אירוע קיצוני או מהותי אשר גרם לכך שלא ניתן להשתמש במושכר למטרה הקבועה בהסכם.

12.התובע טען בסיכומיו – סעיף 11 כי הקורונה אינה נכנסת לגדרי אירוע קיצוני אליו מכוון ההסכם בסעיף 6.3. הנ"ל. לטענתו – אירוע קיצוני – הכוונה לאירוע הקשור בנכס עצמו כגון שרפה או הריסה.

הצדדים לא פיתחו את הדיון המשפטי סביב פרשות המונח "אירוע קיצוני" מושא סעיף 6.3. להסכם.

האם מגפת הקורונה היא "אירוע קיצוני או מהותי"?

13.כידוע – התחנה הראשונה במסע פרשנות הוא הטקסט עצמו. על כן – השאלה ראשונה שצריך לשאול היא : האם מגפת הקורונה היא "אירוע".

על פי פשוטה של לשון – התשובה שלילית. מגפה הקורונה וכל הצרות אשר ליוו אותה אינה "אירוע". "אירוע" הוא התרחשות פיזית – תחומה בזמן ובמקום. מגפה אשר תחילתה ידועה אך סופה מי ישורנו – אינה בגרד אירוע. משום כך – הגם שניתן לייחס לקורונה את תכונת הקיצוניות והמהותיות – בהן מדבר סעיף 6.3.להסכם - הרי משלא נחצה סף השיוך לגדר המונח – "אירוע" אין הנתבעת יכולה ליהנות מהגנת הסעיף הנ"ל.

סוף דבר:

הנתבעת מאשרת כי בגין חודש אוקטובר לא שילמה דמי שכירות . בסעיף 14 לתצהירו של מר אשר אבו נטען כי שילמה בגין חודש נובמבר סך של 3,120 ₪ . זו לא נסתרה – על כן יש להפחית סכום זה מסכום התביעה.

סוף דבר הוא – שאני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 17,676 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"ה אדר א' תשפ"ב, 26 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.