מונחת לפני בקשת המבקש להישפט באיחור על הודעת תשלום קנס שנרשמה לחובתו עוד ביום 25.8.16.

לאחר שבחנתי את הבקשה ואת תגובת המשיבה, הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

הבקשה אינה עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 230 יחד עם סעיף 229(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

בהתאם לאמור בתגובת המשיבה ולאסמכתה המצורפת לה, הודעת תשלום הקנס נשלחה למבקש בדואר רשום בחודש ספטמבר 2016, אולם לא נדרשה על ידו.

כבר נפסק לא אחת כי, אי דרישת מסמך שנשלח בדואר רשום כמוה כסירוב לקבלו, וכי הנטל להוכיח כי אי דרישת המסמך בסניף הדואר איננה מהווה סירוב לקבלו, מוטל על מי שטוען זאת (ראה עפא (ת"א) 80262/01 פבין נ' עיריית תל אביב, ע"א 618/74 פאעור נ' קמיל).

המבקש לא הסביר מדוע דבר הדואר לא נדרש על ידו, ולא הוכיח כי לא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו. בנסיבות אלה, קמה חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974.

בנוסף אין חולק כי בחודש נובמבר 2017 המבקש קיבל מכתב בדבר הדו"ח והקנס, וכי לכל הפחות החל ממועד זה הענין היה בידיעתו. המבקש הגיש את בקשתו להישפט באיחור רק ביום 17.11.20, 3 שנים לאחר שאף לטענתו נודע לו על הקנס.

בנסיבות אלה אינני סבורה כי המבקש לא ביקש להישפט במועד בשל סיבות שאינן תלויות בו, וכי הבקשה הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה.

גם לגופה של הודעת תשלום הקנס אינני סבורה כי טענות המבקש הן כאלה אשר מקימות חשש לעיוות דין בדחיית הבקשה או טעם מיוחד אחר המצדיק את קבלתה. הבקשה הוגשה מבלי שהיא נתמכת בתצהיר. המבקש לא הבהיר את הקשר בין טענותיו לזיוף לכאורה של לוחית הרישוי ובין העבירה נשוא הבקשה, ולא טען כי העבירה לא נעברה או כי הוא לא היה במקום מושא העבירה. בכל מקרה, בפניותיו של המבקש למשיבה מיום 30.11.17 ומיום 28.1.18 (אותן בחר שלא להגיש לבית המשפט למרות שבהתאם להחלטה היה עליו לעשות כן), לא נטענה כל טענה לגופה של העבירה לרבות לא לענין זיוף לוחית הרישוי. טענות המבקש באותן פניות התייחסו לכך שהוא לא קיבל את הודעת תשלום הקנס, ולכך בלבד.

על יסוד כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ט"ו טבת תשפ"א, 30 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.