תביעה לתשלום פיצויים בסך 51,861 ₪, בגין נזקים שנגרמו לתובעים בעקבות צו עיכוב יציאה מן הארץ שניתן נגד התובע, אשר הוצא לטענתם, שלא כדין ובעקבות רשלנות של הנתבעים.

טענות התביעה:

1. בעקבות תאונה מיום 4/7/17, בין מכונית בה נהג התובע לבין מכונית שכורה בבעלות הנתבעת 1, הגישה הנתבעת 1 תביעה נגד התובע לתשלום נזקי רכוש (ת"א 7013-01-18 בבית משפט השלום ברמלה) (להלן: "תביעת הפח"). זאת למרות שלמכונית הנתבעת 1 לא נגרם כל נזק בתאונה.
2. בסמוך ליום 20/6/18, מצא התובע בשער הכניסה לבית מגוריו, מעטפה ובה כתב התביעה בתיק הפח וביום 25/6/18 הגיע למשרדי הנתבעת 2, סוכנות הביטוח אשר ביטחה את מכוניתו, מילא טופס הודעה על התאונה ושילם 1,500 ₪ דמי השתתפות עצמית. שם נמסר לו כי הנתבעת 2, באמצעות עו"ד מטעמה, עו"ד מואייד מיעארי, יטפלו בנושא.
3. ביום 5/8/19, עת הגיע לנתב"ג לצורך טיסה לקפריסין, הופתע התובע לגלות כי הוצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ בעקבות פסק דין שניתן נגדו בתביעת הפח, בהעדר כתב הגנה, ולא התאפשר לו לטוס.
4. בעקבות הנ"ל נגרמו לתובע עגמת נפש קשה, מועקה בלבו עקב חשש לפגיעה בשמו הטוב ובעבודתו והוצאות, כולל עלות בקשות לביטול פסק הדין וביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ, עלויות כרטיסי טיסה והשכרת דירה בקפריסין, הפסד יום עבודה, שכר בטלה והוצאות נסיעה לירושלים 3 פעמים. בנוסף, לשני התובעים נגרמה עגמת נפש בעקבות צורך של התובעת 2 (אשתו של התובע 1) לעבור ניתוח בקפריסין ללא נוכחות בעלה, וחוסר אפשרות לחגוג את יום השנה לנישואיהם בקפריסין.
5. לטענת התובעים, ההליכים שנקטה הנתבעת 1, לרבות קבלת פסק דין בהעדר כתב הגנה בתביעת הפח והליכי הוצאה לפועל, היו שלא כדין. פסק הדין ניתן בטרם חלפו 45 יום מיום המצאת כתב התביעה והליכי הוצל"פ ננקטו נגדו ללא המצאה כדין של פסק דין והתראה לפני נקיטת הליכים.
6. כלפי הנתבעת 2 טוענים התובעים, כי היא לא פעלה כפי שהיה עליה וכפי שהתחייבה, ליתן לתובע הגנה כנדרש בתביעת הפח, וכי התנהלותה גרמה למתן פסק דין ונקיטת הליכי הוצל"פ נגדו.

טענות ההגנה:

1. לטענת הנתבעת 1 תביעת הפח הסתיימה בפסק דין שניתן בהעדר הגנה ולאחריו, התובע שילם את סכום החוב הפסוק וכן הוצאות בתיק ההוצל"פ שנפתח נגדו. כל ההליכים בתביעת הפח ובהליכי הוצל"פ הקשורים אליה בוצעו כדין. דרישות תשלום, כתב התביעה, פסק הדין והתראות לפני נקיטה בהליכי הוצל"פ, הומצאו לתובע כדין והתובע בחר, חזור ושנה, להתעלם מהם ולסרב לקבל את המסמכים. לפני בקשה להוצאת צו עיכוב יציאה בוצעו פעולות גבייה קודמות נגד התובע, כולל עיקול חשבונות בנק ועיקול רכב. כל הפעולות בוצעו כדין על פי החלטות מוסמכות של בית המשפט וההוצאה לפועל.
2. הנתבעת 2 טענה, כי התביעה איננה מראה עילה נגדה. כל תפקידה היה להעביר את מסמכי תביעת הפח לחברת הביטוח וכך עשתה. אין קשר בין צו עיכוב יציאה מן הארץ בגינו הוגשה התביעה, לבין הנתבעת 2. הנתבעת 2 לא ביטחה את התובע ולא היה עליה לטפל בתביעת הפח. החברה שבטחה את מכונית התובע ועליה היה לטפל בתביעת הפח הייתה "חברת פלסטין לביטוח", בעוד שהנתבעת 2 היא סוכנות ביטוח בלבד ולא חברת ביטוח. עו"ד מואייד מיעארי מונה לטפל בתובע מטעם חברת הביטוח ולא מטעם הנתבעת. התובע התרשל בניהול תביעת הפח, והעובדה שניתן נגדו פסק דין וננקטו הליכי הוצאה לפועל, רובצת לפתחו.

דיון והכרעה:

1. לפי המסמכים שהוצגו בפני והעדויות שנשמעו, התובע לא הודיעו לחברת הביטוח אודות התאונה מיום 4/7/17, במשך כשנה, עד לאחר שקיבל את כתב התביעה, ביום 25/6/18.

טענת התובע בבית המשפט, כי לא הודיע לחברת הביטוח על התאונה מייד אחרי שהתרחשה, בגלל שחשב שמדובר בתאונה ללא נזק, לא מתיישבת עם העובדה שנדרש להחליף פרטים עם הנהג ברכב השני. העובדה שלא נראה לעין, לא מקצועית, נזק בפגוש האחורי, לא מלמדת על כך שלא נגרם נזק, כפי שעולה מחוו"ד שמאי שהוגשה לתיק ביהמ"ש. בבקשה לביטול פסק דין שהגיש התובע לא הוכחש קיומו של נזק. יתר על כן, בסופו של דבר, לאחר שהגיש בקשה לביטול פסק הדין בתביעת הפח ובקשתו התקבלה, התובע, באמצעות חב' הביטוח שלו, שילם את הנזק הנתבע וכן הוצאות בהוצאה לפועל.

1. על פי אישור מסירה ותצהיר מוסר, כתב התביעה בתביעת הפח הומצא לתובע ביום 11/6/18, בביתו בתרשיחא, והוא סרב לחתום עליו. טענת התובע, כי כתב התביעה לא נמסר לו, אלא נמצא על שער הכניסה לבניין בסביבות יום 20/6/18 נותרה עדות יחיד של בעל דין שאין בה כדי לסתור את חזקת המסירה ביום 11/6/18. הדברים נכונים ביתר שאת כאשר התובע לא ביקש לחקור את המוסר, שהתייצב לדיון בביהמ"ש.

מכל מקום, די בכך שהתובע אישר שקיבל את כתב התביעה כדי לחייב אותו לוודא הגשת כתב הגנה מטעמו במועד החוקי, וכדי להקים חזקת ידיעה אודות האפשרות של מתן פסק דין על יסוד התביעה בלבד, אם לא יוגש כתב הגנה במועד.

1. אין בטענת התובע, כי מסר את מסמכי התביעה לנציג של הנתבעת 2 וסבר שהעניין יטופל, כדי לפתור אותו מאחריות לאי הגשת כתב הגנה במועד והעדר בדיקה מצדו של ההליכים בתיק, במשך תקופה של כשנה מאז שקיבל את כתב התביעה ועד ליום 5/8/19, אז גילה אודות קיומו של צו עיכוב יציאה מהארץ נגדו.

כבעל דין, היה עליו לוודא הגשת כתב הגנה בפועל ולעקוב אחר התקדמות ואי עשייה כאמור מהווה מחדל מצדו, רשלני לפחות, אם לא עצימת עיניים ואף התעלמות מדעת מההליך השיפוטי עליו ידע.

1. יתר על כן, לפי אישור מסירה שצורף לראיות הנתבעת 1, התובע קיבל מבית המשפט המצאה ביום 18/8/18 (לאחר מתן פסק הדין), לכתובת מגוריו בתרשיחא.

גם בעניין המצאה זאת הנתבע הסתפק בסירוב לחתום, לא מצא לנכון לבדוק מה משמעות דבר הדואר שהומצא לו כדין, והתעלם מההליך שמתנהל נגדו, למרות שידע על קיומו.

1. התובע טען כי הליכי ההוצל"פ ננקטו נגדו מבלי שהומצאה לו אזהרה לפני נקיטה בהליכים.

הנתבעת 1 הציגה אישור על המצאה של אזהרה לפני נקיטת הליכי הוצל"פ מיום 8/11/18.

אמנם, קיימת אי בהירות מסוימת לגבי אישור מסירה זה. על גבי אישור המסירה עצמו נרשם כי הוא הומצא לתובע, באמצעות גיסו, בכתובת מגוריו של התובע בתרשיחא, ואילו בתצהיר המוסר נרשם, כי ההמצאה בוצעה בירושלים, בבית אחותו של התובע, לגיסו, אשר סרב לחתום על אישור המסירה.

בנסיבות העניין ונוכח הראיות שעמדו בפני, לא מצאתי באי בהירות זה, כשלעצמו, כדי לקבוע שלא בוצעה מסירה כדין.

התובע אישר בעדותו בבית המשפט כי באותה תקופה נהג לנסוע לירושלים לא אחת, וכי במהלך הזמן שהיה בירושלים הוא התגורר בבית אחותו (עמ' 7 ש' 6 - 9).

זאת ועוד, כאשר הוטח בפניו בחקירה נגדית כי האזהרה הומצאה לגיסו בירושלים, הוא לא שלל אפשרות זאת ואף ציין במפורש כי יכול להיות שהיה בירושלים באותו זמן ויכול להיות שלא (עמ' 8 ש' 13 - 17).

משכך, לא ניתן לקבל את טענות בא כוחו של התובע בסיכומים, שלא גובתה בראיות, כי אין לו גיס בשם שנרשם באישור המסירה, וכי אחותו לא מתגוררת בכתבות שצוינה בתצהיר המוסר.

התובע לא התנגד להגשת אישור המסירה והתצהיר ולא ביקש לחקור את עורכו.

נוכח הנ"ל מצאתי, כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי המצאת ההתראה לפני נקיטת הליכים בהוצל"פ נעשתה שלא כדין.

1. טענת התובע, כי גיס איננו קרוב משפחה, כמשמעות המושג בחוק בית המשפט לענייני משפחה, איננה עולה בקנה אחד עם החוק והפסיקה.

הגדרת "בן משפחה" בסעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, כוללת בין השאר, בס"ק (ו): "אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו".

התובע טען כי גיסו, בעלה של אחותו, לא בא בגדר ההגדרה בחוק של בן משפחה וביקש להסתמך על פסק הדין בע"מ 164/11 פלונית נ' פלוני (29/4/2012). שם נקבע שאין ליתן להיגד "בן זוגו" פרשנות מרחיבה, הכוללת גם בן זוג לשעבר. אלא, שפסק דין זה מתייחס למי שהיה בעבר בן זוג ואיננו עוד, מחמת גירושין ולכן, איננו רלוונטי לענייננו.

מכל מקום לאחר שניתן פסק הדין בע"מ 164/11, הרחיב בית המשפט העליון בע"מ 3885/18 פלוני נ' פלוני (24/6/19), את הגדרת המושג "בן זוג" גם על מי שהיה בן זוג והלך לעולמו, להבדיל מאשר בעקבות הליך גירושין, מטעמי מדיניות משפטית ופרשנות תכליתית.

מכל מקום אין לשאלה כיצד יש להתייחס למי שהיה בן זוג ואיננו עוד כדי להשליך על הסוגייה דנן – האם החוק מתייחס אל אח של בן זוג בצורה אחרת מאשר אל בן זוג של אח. כלומר, האם זהות מגיש התובענה אמורה להכריע בנושא הגדרת היחסים במשפחה וזהותו של בן משפחה.

מקובלים עלי בעניין זה דברים נכוחים שנאמרו על ידי כבוד השופטת תמר בר-אשר צבן תא"ח (ירושלים) 56125-02-16 פלוני נ' אלמוני (17/4/16):

"סעיף 1(2) אינו מגדיר את דרגת הקרבה על-פי התובע, אלא על-פי דרגת הקרבה. הוראת הסעיף מדברת על "תובענה אזרחית בין אדם ... לבין בן משפחתו". לא נאמר "תובענה אזרחית שהגיש אדם נגד בן משפחתו", שאז יש לבחון את דרגת הקרבה ביחס למגיש התביעה (התובע). בסעיף זה נאמר "תובענה בין אדם לבין בן משפחתו", כך שהכוונה היא לסכסוך הדן בין שניים שהם "בני משפחה", אשר דרגת קרבתם נקבעה בהגדרת "בן משפחתו", ללא קשר לשאלה מי מהשניים הוא התובע או הנתבע."

זאת ועוד, להבנתי, תכלית חוק בית המשפט לענייני משפחה מחייבת פרשנות סימטרית, ללא אבחנה בין בן זוג של אח לבין אח של בן זוג.

פרשנות זאת, התואמת הן את לשון החוק והן את תכליתו, איננה "פרשנות מרחיבה", מעבר למעגל קרובי המשפחה שנקבע במפורש בנוסח החוק.

להיפך, פרשנות לפיה הסמכות לדון בסכסוך בין אותם קרובי משפחה מסוימים תיקבע לפי זהותו של הצד שהגיש את התביעה, איננה סבירה, לדעתי, ולא הולמת את תכלית החוק.

על כן, המצאה לגיסו של התובע, בעלה של אחותו, מהווה המצאה לבן משפחה.

1. זאת ועוד, עולה ממסמכים שהוצגו בפני, כי בטרם נתבקש צו עיכוב יציאה מן הארץ, בוצעו נגד התובע הליכי גבייה קודמים כולל עיקולים בחשבון הבנק, עיקול רכב והוא אף זומן לחקירת יכולת בהוצל"פ.
2. התובע הפנה לכך שפסק הדין שניתן נגדו בהעדר התייצבות, ניתן לפני חלוף 45 יום מהמצאת כתב התביעה (זאת נוכח אי מניית ימי פגרה). אין בכך לסייע לתובע, שהרי גם בחלוף זמן רב לאחר מכן, כמעט שנה, הוא עדיין לא הגיש את כתב ההגנה ולכן, היה עליו לצפות שיינתן נגדו פסק דין בהעדר כתב הגנה.
3. לא מצאתי בסיס ראייתי לקיומה של רשלנות מצד חברת הביטוח, אשר שכרה שירותים של חברת חקירות ומסירות, קיבלה דו"ח חוקר בדבר מקום מגורי התובע ואישור על המצאה במקום המגורים, לבן משפחה. כלומר, הנתבעת 1 פעלה כנדרש לאיתור התובע והמצאה במקום בו אותר.

לכן, גם אם הייתי מוצא שנפל פגם במסירה, אין בכך כדי לפגום בהליכים שננקטו על ידי לשכת ההוצאה לפועל בהסתמך עליה, ואין בכך כדי להקים אחריות בנזיקין כלפי הנתבעת 1 לביצוע הפעולות.

1. נוכח כל האמור לעיל, דווקא התנהגותו של התובע בעצמו, בכל הקשור עם תביעת הפח, הייתה רשלנית, לכל הפחות, ואף נגועה בעצימת עיניים והתעלמות מדעת מהליך שיפוטי, תוך ניסיון להסתתר מאחורי סירוב לחתום על אישורי מסירה של מסמכים שקיבל.

כלומר, גם אם היו טעויות וליקויים כאלה ואחרים בהתנהלות הנתבעת 1, נוכח רשלנותו של התובע 1 ועצימת עיניים מצדו, אין הוא זכאי להיבנות מכך אל מול הנתבעת ,1 ואין לו לבוא בטענות כלפיה, על כך שפעלה למימוש פסק דין שניתן כדין, על ידי ערכאה מוסמכת.

התנהגותו של התובע היא הגורם העיקרי למתן פסק הדין ולביצוע הליכי הוצל"פ נגדו, ויש בה כדי לנתק קשר סיבתי, אם וככל שהיה כזה בין התנהגות הנתבעת 1 לבין הנזקים הנטענים.

1. נוכח כל האמור לעיל, דין התביעה כנגד הנתבעת 1 להידחות.
2. אשר לתביעה נגד הנתבעת 2, אמנם, הנתבעת 2 היא סוכנות הביטוח של התובע ולא חברת ביטוח, ולכן אין לומר, כי חלה עליה חובה חוקית לטפל בתביעת הפח.

עם זאת, התובע הצהיר והעיד, כי נציג הנתבעת 2, המוכר לו שנים רבות ויש ביניהם יחסי אמון, הבטיח לו כי העניין נמצא בטיפול, גבה ממנו דמי השתתפות עצמית בסך 1,500 ₪ כתנאי לטיפול משפטי ואף מסר לו את שם העו"ד שאמור לטפל בתביעה, לשיטתו של התובע, מטעם הנתבעת 2.

1. הנתבעת 2 אישרה בכתב ההגנה, כי אכן גבתה מהתובע דמי השתתפות עצמית כתנאי לטיפול בתביעת הפח, וכי מילאה טופס הודעה על התאונה לחב' הביטוח מטעמו. הנתבעת 2 לא הביאה כל עד מטעמה להוכיח טענותיה, כי העבירה את העניין לחברת הביטוח, וכי לא יצרה כלפי התובע התחייבות ו/או מצג לפיהם היא זו שאמורה לטפל בתביעה זאת.
2. על כן, מצאתי, כי עלה בידי התובעים להוכיח קיום התחייבות או לפחות מצג מצד הנתבעת 2 כלפי התובע, כי היא מטפלת בתביעה. מצג זה היה בו כדי לגרום לתובע לסבור שהטיפול בתביעה שהוגשה נגדו, יבוצע על ידה.
3. אין בכך כדי לשלול אחריות מהתובע להיווצרות הנזק שנגרם לו. בהתחשב בכך שלא מדובר ביחסי עו"ד לקוח ובכך שהתובע ידע, כי הנתבעת 2 היא סוכנות ביטוח ולא חברת ביטוח, היה עליו לוודא כי התביעה מטופלת ולעקוב אחר התקדמות ההליך.

בנסיבות העניין כאמור, מדובר באשם תורם משמעותי, המצדיק חלוקת אחריות בין התובע לבין הנתבעת 2, בחלקים שווים.

1. אשר לנזקים הנתבעים –

התובע הציג אסמכתאות להפסד בגין כרטיסי טיסה בסך של 1,560 ₪.

טענה להפסד סכום בגין השכרת דירה בקפריסין, בסך של 1,300 ₪, לא הוכחה. החשבונית שצורפה לכתב התביעה בעניין זה לא מפרטת מועדי שכירות. בעדותו של התובע התברר, כי אשתו שהתה בקפריסין בדירה ימים לא מעטים לפני שהתובע אמור היה להגיע לקפריסין ואף לאחר מכן. כלומר, מדובר בהוצאה שלא נגרמה כתוצאה מביטול הטיסה ולא הוכח שיעור החלק היחסי של הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מביטול הטיסה.

טענה להפסד 1,040 ₪ בגין הפסד יום עבודה ונסיעה לשדה התעופה ובחזרה, כולל הוצאות חניה, לא הוכחה. התובע אישר כי לא התכוון לעבוד בחודש אוגוסט כלל.

טענה להוצאות בסך 3,000 ₪ בגין שתי נסיעות נוספות לירושלים, אף היא לא הוכחה, לא הוצגו ראיות לנזקים או הוצאות של ממש בקשר לכך.

דרישה להחזר הסכום של 1,500 ₪ בגין השתתפות עצמית עבור התשלום בתביעת הפח, איננה קשורה לעניין. היא לא נגרמה כתוצאה מהמעשים המיוחסים לנתבעים בתובענה זו. ממילא, מששילמה חברת הביטוח במקום התובע את סכום פסק הדין בתביעת הפח, היה על התובע לשאת בהשתתפות עצמית.

טענה לתשלום 3,000 ₪ בגין הכנת בקשה לביטול צו עיכוב היציאה וביטול פסק הדין בהעדר הגנה לא גובתה באסמכתא כלשהי. התובע 1 אישר בבית המשפט, כי הכין את המסמכים בסיוע עו"ד שהוא שכן, וכי לא הוצאה קבלה בגין התשלום שהוא שילם.

שני התובעים עתרו לתשלום בגין עצמת נפש בסך 40,000 ₪. אני סבור כי חוסר האפשרות לטוס לקפריסין בהפתעה, אכן גרם לתובעים עוגמת נפש מסוימת, אך לא בסכום שנתבע. בעניין זה יש לציין, כי היה באפשרות התובע לשלם את החוב ולבטל את צו המניעה, בתוך יום-יומיים ולטוס לקפריסין, תוך צמצום רכיב זה של הנזק הנטען באופן משמעותי. בהתחשב בכך אני קובע את גובה הפיצוי בגין עוגמת נפש בסכום כולל של 5,000 ₪.

נוכח הנ"ל, אני קובע כי סך כל הנזקים שהוכחו ע"י התובעים עומדים על סך של 6,560 ₪.

כאמור לעיל, מצאתי לחלק את האחריות לנזקים אלו בין התובע לבין הנתבעת 2, בחלקים שווים.

לסיכום

1. אשר על כן –

אני דוחה את התביעה נגד הנתבעת 1 ומחייב את התובעים לשלם לנתבעת 1 הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪.

אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעים סך של 3,280 ₪ בתוספת החזר הוצאות משפט בסך 500 ₪, ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1,000 ₪.

כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ט אייר תשפ"ב, 30 מאי 2022, בהעדר הצדדים.