1. כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של שימוש הטעון היתר ללא היתר לפי הוראות חוק התכנון והבניה התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק")- עבירה לפי סעיפים 145 (א) ו-204 (א) בנוסחו של החוק טרם תיקון 116, וכן עבירה של שימוש אסור- עבירה לפי סעיפים 145 (א) ו-243 (ד) ו-(ו) לחוק, בנוסחו לאחר התיקון. על פי הנטען, בנכס חד קומתי בשטח של 73 מ"ר, הנמצא בירושלים ברחוב אל דהר 1, שכנת שועפט (להלן: "הנכס") ביצע הנאשם בין 16.9.15 ואילך שימוש אסור.
2. לאחר שעיינתי במכלול הראיות ושמעתי את עדויות הצדדים וסיכומיהם מצאתי לנכון להרשיע את הנאשם בשימוש אסור בשטח של 49 מ"ר ולזכותו משימוש בשטח של 24 מ"ר בצדו השמאלי המערבי של הנכס.
3. בתשובתו לאישום (ראה פרוט' מיום 11.10.21), אישר הנאשם כי שטחו הכולל של הנכס הוא 73 מ"ר, אולם טען כי חלק ממנו נהרס. הנאשם אישר כי בחלק הנכס שנותר הוא אכן עושה שימוש, אולם טען כי מדובר בבניה ישנה שהייתה קיימת עוד לפני שנת 1967 ועל כן לא מצריכה היתר כלל. עוד נטען כי הובטח לו על ידי מפקח המאשימה, מר ניסים ביטון, כי לו יסיר את "המרפסת", לא יוגש כנגדו כתב אישום.
4. כבר עתה אציין כי באשר לטענת ה-"הבטחה", לא עלה בידי הנאשם לבססה כנדרש. המפקח ניסים ביטון (להלן: "המפקח") אשר ביחס אליו נטענה ההבטחה, העיד כי אינו זוכר את הפגישה הנטענת וכי מכל מקום "גם אם כן זה לא הגיוני, המבנה נבנה על שטח שהוא לא מיועד למגורים או בנייה. בכל מקרה יש צורך באכיפה גם אם הוא מבנה ישן או חדש" (עמ' 7 שורות 12-13).מעבר לכך, בראשית עדותו לא זכר הנאשם את הפגישה כלל ובהמשכה טען כי כל שאמר לו המפקח הוא : "אמר לי יהיה דיון תגיעו לדיון, תבואו נשב, נדבר יהיה טוב בעזרת השם. אמר לי זו לא עבודה מי יודע מה" (עמ' 9 שורה 9). לפיכך יש לדחות טענה זו.
5. בנוסף יש לציין כי על אף טענת הנאשם בתשובתו לאישום כי הרס חלק מהנכס ("המרפסת"), לא חזר על הטענה בעדותו ובסיכומיו כך שלא ביסס גם טענה זו ולמעשה זנח אותה. בשים לב לכך שהנאשם הודה בשימוש בנכס וטענתו התמקדה בכך שהנכס נבנה טרם שנת 1967, יש אפוא לבחון טענה זו.
6. המאשימה טענה בסיכומיה כי מעדות המפקח מרום עלה כי רק חלק של כ-25 מ"ר של המבנה היה קיים בשנת 2002 (להלן: "המבנה המקורי") ויתר המבנה נבנה לאחר מכן. נטען כי במבנה המקורי נערך שיפוץ רחב לשם שימוש למגורים, כאשר לפני כן שימש לכל היותר לשמירה על עיזים. נטען כי היות שהמבנה שינה את ייעודו, יש לראות את הבניה כבנייה חדשה ועל כן יש לראות גם את המבנה הישן כחדש. המאשימה טענה כי ברור שעל מנת להרחיב את המבנה נדרשת הריסה של קיר חיצוני, כך שיש להתייחס למכלול הבניה כאל בניה חדשה.
7. הנאשם מצדו טען כי הוכח שהמבנה המקורי נבנה לפני שנת 1967. הסניגור אישר בסיכומיו כי למבנה זה נוספו תוספות לאחר מכן, אולם טען כי לא בוצעה כל הריסה למבנה המקורי וכי הוא נותר באותו קונטור ממש.
8. הנאשם אכן ביסס את הטענה כי הנכס מורכב ממבנה מקורי אשר נבנה לפני שנת 1967 ומהרחבות שהוספו לו לאחר מכן. טענה זו של הנאשם הייתה עקבית ועולה בקנה אחד הן עם חקירתו טרם הגשת כתב האישום והן מהעדויות שנשמעו מטעמו בבית המשפט. ראשית, בחקירתו מיום 16.9.20 (מ/1) ציין כי סבו בנה את המבנה לפני 1967 וכי הוא עצמו ביצע תוספת. אביו של הנאשם העיד כי אביו (סבו של הנאשם) הוא שבנה את המבנה המקורי טרם שנת 1967 (ראה עמ' 10 שורה 14) וכן אישר כי שטח המבנה המקורי היה כ-25-30 מ"ר (ראה עמ' 10 שורה 16). שטח זה עולה גם בקנה אחד עם המדידה שביצע ב"כ המאשימה עצמו בדיון באמצעות מערכת ה-GIS (24 מ"ר. ראה עמ' 9 לפרוט' שורות 31-32). גם שכנו של הנאשם, מר עמורה מוחמד בן ה-80, העיד כי המבנה המקורי היה קיים עוד בשנת 1967 (ראה בעמ' 12 שורות 10-11).
9. המפקח אשר העיד מטעם המאשימה (והיה העד היחיד מטעמה) אישר כי המבנה המקורי היה קיים עוד בשנת 2002 (כעולה מהתצ"א- מ/6) וכי לא בדק טרם לכך שכן לטענתו- " אני לא יכול לדעת מתי זה נבנה כי בשנת 2002 שזה התצ"א הכי מוקדמת שקיימת לי המבנה נמצא" (עמ' 6 שורה 31). עולה אפוא, כי המאשימה אינה יכולה לשלול כי המבנה המקורי ששטחו לפי מדידות שערכה עצמה כ-24 מ"ר, נבנה טרם שנת 1967.
10. יש לציין כי המבנה המקורי הודגם היטב בתצ"א משנת 2002 (מ/6) וכי אביו של הנאשם סימן על גבי התצ"א משנת 2021 (מ/7) את התוספת שבנה עצמו במועד מאוחר יותר. בהמשך התצ"א (מ/7) ניתן לראות שטח "לבן", היא אותה תוספת שהעיד הנאשם כי הוסיף בעצמו, כפי שגם טען אביו של הנאשם בעדותו.
11. התוצאה, עד לשלב זה, היא כי הנכס אכן מורכב ממבנה מקורי בשטח של כ-24 מ"ר, אשר נראה בתצ"א משנת 2002 (מ/6) ונבנה לפני שנת 1967 ומתוספות נוספות שנבנו לאחר מועד זה.
12. המבנה המקורי מהווה אפוא בינוי שנבנה לפני שנת 1967, דהיינו טרם החלת החוק הישראלי במקום ועל כן אין מדובר בעבודה אסורה. ממילא, לא ידוע מהו השימוש המותר לפני 1967 וממילא לא ניתן ללמוד כי השימוש הנוכחי סותר אותו.
13. בנוסף, לא עלה בידי הנאשמת להוכיח כי נערכו במבנה המקורי שינויים אשר הצריכו קבלת היתר בנייה לאחר 1967 ועל כן כביכול מדובר בשימוש שלא כדין. ראשית, המפקח הודה בחקירתו כי קונטור המבנה המקורי נותר כפי שהיה. המפקח ציין כי "בשנת 2002 המבנה בקונטור מרובע" ובהמשך אישר כי "זה אותה קובייה אבל היא הורחבה" (ראה בעמ' 7 שורות 21-24). המפקח לא העיד כי נכנס לנכס או כי הבחין בשינויים הדורשים היתר בנייה באופן אישי. עולה כי קונטור המבנה המקורי נותר כשהיה וכי נוספו לו תוספות בניה מאוחר יותר כפי שניתן לראות בתצ"א משנת 2021 (מ/7). אביו של הנאשם חזר בעדותו על כך שלא נשבר כל קיר אלא רק בוצעה תוספת וכי אף הקיר המקורי המפריד בין המבנה המקורי לתוספות עודנו קיים (ראה עמ' 11 שורות 10,13, 21-23).
14. התוצאה היא אפוא כי המבנה המקורי בשטח של 24 מ"ר הנצפה בתצ"א משנת 2002 (מ/6) נבנה לפני שנת 1967 עת החוק הישראלי לא חל בעניינו. לא הוכח כי נעשו בו שינויים מאוחרים הדורשים היתר בניה . על כן – אני מורה על זיכוי הנאשם מהמיוחס לו בנוגע לשטח זה.
15. באשר לשאר התוספות (כפי שניתן לראות בתצ"א משנת 2021) הרי שמכלל העדויות עלה כי אלו נוספו לאחר שנת 1967 וללא היתר דין. הנאשם אישר כי הוא עושה שימוש בתוספות אלו. על כן אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בנוגע לשטח של 49 מ"ר בלבד (שהוא כלל השטח הנוסף מעבר לזה שנצפה בתצ"א – מ/6).
16. המזכירות תשלח את הכרעת הדין לצדדים, בהתאם להסכמתם.
17. טיעונים לעונש יישמעו ביום 23.11.22 בשעה 12:30.

ניתנה היום, ח' תמוז תשפ"ב, 07 יולי 2022, בהיעדר הצדדים