כללי

1. לפניי בקשה לביטול עיקולים זמניים שניתנו במעמד צד אחד ביום 24.11.2020 וביום 3.12.2020 (להלן: "צו העיקול"), על יסוד בקשת התובע מיום 24.11.2020, הנתמכת בתצהירו.

בעקבות צו העיקול הוטלו עיקולים על הנכסים כדלקמן:

1. עיקול ברישום על המיטלטלין המצויים בבית העסק ברחוב המגשימים 15 בפתח תקווה;
2. עיקול על פיקדון שקלי בסך 1,900,057 ₪ המתנהל בבנק הבינלאומי בחשבונו של הנתבע 4;
3. עיקול על פיקדון שקלי בסך 27,012 ₪ המתנהל בבנק לאומי בחשבונו של הנתבע 5.
4. הבקשה לביטול צו העיקול הוגשה ביום 24.12.2020 ונתמכה בתצהיר הנתבע 4, מר דניאל אלון.
5. ביום 28.12.2020 קיימתי דיון במעמד הצדדים, שבמהלכו נחקרו התובע והנתבע 4. לאחר מכן, סיכמו ב"כ הצדדים טענותיהם בעל-פה.

בתום הדיון, ולאחר דיון מחוץ לפרוטוקול, ביקשו הצדדים שהות של יומיים על מנת לבוא בדברים ולנסות לבחון חלופות לצו העיקול. לאחר שניתנו לצדדים מספר ארכות במטרה להגיע להסכמות שייתרו הכרעה בבקשה דנן, ביום 17.1.21 הוגשה הודעת ב"כ הנתבעים שלפיה בית המשפט מתבקש לשקול להורות על המרת העיקול בבטוחות אחרות. ביום 21.1.2021 הוגשה תגובת ב"כ התובע להודעת הנתבעים.

1. משלא הושגה הסכמה בין הצדדים, השאלה העומדת עתה להכרעה היא: האם הרים התובע את הנטל המוטל עליו להוכיח שאין מקום לבטל את צו העיקול שניתן (רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נא(3), 789).

עיקר העובדות הרלוונטיות

1. בשנת 2008 נחתם בין התובע לבין הנתבעים 1, 4 ו-5 הסכם שכירות (להלן: "הסכם השכירות") ביחס לנכס ברחוב המגשימים 15 בפתח תקווה, שמשמש את המשיבים כמפעל לייצור והפצה של בירה תחת המותג "Jem's Beer Factory" וכן להפעלת מסעדה ואולם אירועים.

במשך השנים הוארך תוקפו של הסכם השכירות, שנחתם בהמשך גם על ידי הנתבעות 2 ו-3, וצורפו לו נספחים שמעדכנים את גובה דמי השכירות החודשיים, אשר לעת הזו עומדים על סך של 81,600 ₪ בצירוף מע"מ, קרי סך כולל של 95,472 ₪.

1. ביום 15.3.2020, סמוך לאחר התפרצות וירוס הקורונה במדינת ישראל, שלחה הנתבעת 1 לתובע מכתב שלפיו:

1. בין הצדדים התנהלו מגעים, בין היתר, בנוגע לדחייה ופריסה של דמי השכירות, מבלי שהושגה ביניהם הסכמה. לטענת התובע הסיבה לכישלון המגעים נעוצה בסירוב הנתבעים למסור בטוחות להתחייבויותיהם. לטענת הנתבעים התובע סירב לנהל משא-ומתן, התנהל בחוסר תום לב ודרש לעמוד על הסכם השכירות ככתבו וכלשונו, תוך שהוא מתעלם משינוי הנסיבות שיצר וירוס הקורונה.
2. משלא הושגו הסכמות כאמור, הודיע התובע לנתבעים שהסכם השכירות הופר על ידם הפרה יסודית והנתבעים התבקשו לפנות את הנכס. בנוסף, התובע הפקיד את הערבות הבנקאית שנמסרה לו בסך 200,000 ₪.

באשר לפינוי הנכס, החליטו הנתבעים לפנות את הנכס ביום 31.1.2021 מבלי לממש את תקופת האופציה שניתנה להם.

1. אין חולק שההמחאות שניתנו לתובע לתשלום דמי השכירות מחודש אפריל 2020 ואילך בוטלו על ידי הנתבעים. כן אין חולק שמחודש אפריל 2020 הנתבעים אינם משלמים לתובע את מלוא דמי השכירות בהתאם להסכם השכירות, אלא שיעור של 6% ממחזור ההכנסות, בהתאם למתווה שהוצע על ידם וסורב על ידי התובע. לטענת התובע, חוב דמי השכירות בקיזוז תשלומים ששולמו לרבות לאחר מימוש הערבות הבנקאית, עומד נכון למועד הדיון בבקשה דנן על סך של 439,296 ₪ כולל מע"מ ואילו לטענת הנתבעים חוב זה, שאינו מוכחש, עומד על סך של 368,000 כולל מע"מ.
2. התובע הגיש אפוא נגד הנתבעים תביעה בסך 2,490,000 ₪ לתשלום הפרש דמי השכירות וכן לתשלום פיצויים מוסכמים בהתאם להסכם השכירות.

דיון והכרעה

1. בהתאם להוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018 (להלן: "התקנות") וההלכה הפסוקה, עת מונחת לפני בית המשפט בקשה למתן צו עיקול זמני עליו לשקול שלושה שיקולים עיקריים כדלקמן:
2. קיומן של ראיות מהימנות לכאורה המגבשות עילת תביעה (תקנה 95(ב) לתקנות);
3. מאזן הנוחות בין הצדדים ושיקולי יושר (תקנה 95(ד) לתקנות, רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי, בפסקה 24 (20.9.2011); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 11, 2013), בעמ' 910 – 910);
4. האם קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין, קרי יסוד ההכבדה (תקנה 103(א) לתקנות).

ביישום לענייננו;

1. קיומן של ראיות מהימנות לכאורה המגבשות עילת תביעה:

בהתאם להלכה הפסוקה, במסגרת רכיב זה די בכך שעלה בידי מבקש הסעד הזמני להציג עילה לכאורה, דהיינו להראות שתביעתו אינה משוללת יסוד (רע"א 6934/10 ‏כספי תעופה בע"מ נ' ‏JSC AEROAVIT AIRLINES (28.10.2010)).

בין הצדדים נחתם הסכם שכירות. אין חולק שהנתבעים אינם עומדים בהוראות הסכם השכירות החל מחודש אפריל 2020 וכי מחודש זה הם לא משלמים את מלוא דמי השכירות הנקובים בהסכם, וזאת מבלי שהושגה הסכמה אחרת בין הצדדים. בנוסף, הסכם השכירות בוטל על ידי התובע, אך הנתבעים המשיכו לעשות שימוש במושכר.

בהסכם השכירות נקבעו מספר הוראות בדבר תשלום פיצוי מוסכם במקרה של הפרה יסודית של הוראות ההסכם.

לא התעלמתי מטענת הנתבעים שלפיה הם "לא הפרו את ההסכם אלא קיימו אותו בהתאם לחובות החלות עליהם בשים לב לנסיבות החריגות והקיצוניות אליהן נקלעו הצדדים" (סעיף 74 לבקשת הביטול), אולם בכל הכבוד הראוי משלא הושגה הסכמה אחרת בין הצדדים, ברי שהסכם השכירות עומד בעינו והנתבעים אף אינם מכחישים שקיימת יתרת חוב בגין דמי השכירות שטרם שולמה, גם לאחר קיום הדיון בבקשה.

באשר לטענה שלפיה הפיצויים המוסכמים שנתבעו מהווים "כפל פיצוי" אסור, טענה זו נדרשת להתברר במסגרת התביעה העיקרית, ולא ניתן לשלול שבסופו של יום יוטל על הנתבעים חיוב בגין פיצוי מוסכם, גם אם בסכום נמוך ואף נמוך משמעותית, מזה שנתבע על ידי התובע. אפנה בהקשר זה לטענת הנתבעים בסעיף 128 לבקשת הביטול שלפיה היה על התובע לתבוע רק אחד מהפיצויים האמורים, משמע שגם לשיטת הנתבעים לא ניתן לשלול בשלב זה את עצם חיובם בפיצוי מוסכם בסופו של ההליך.

אשר על כן, סבורתני שהוכח קיומן של ראיות לקיומה של עילת תביעה לכאורה, ואין בידי לקבל את הטענה שסיכויי התביעה קלושים עד לא קיימים, כנטען בבקשת הביטול. עם זאת, מקבלת אני את טענת הנתבעים שלפיה הסיכוי שהתביעה תתקבל במלואה, קרי בסך של 2,490,000, אינו גבוה במיוחד.

1. שאלת קיומה של הכבדה:

במסגרת שיקול זה נדרש בית המשפט לבחון את נסיבותיו הפרטניות של המקרה, לרבות סכום התביעה; יכולתו הכלכלית של הנתבע והחשש להברחת נכסים מצדו (רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ICC Industries Lnc (28.11.2007)).

בהתאם להלכה פסוקה זו, תוחלת ההכבדה אותה יש להוכיח במסגרת בקשה לעיקול זמני נמוכה בהשוואה לתוחלת ההכבדה אשר אותה יש להוכיח בבקשות לסעדים זמניים אחרים.

לטענת הנתבעים בבקשת ביטול העיקול לא קיים חשש כלשהו להכבדה, שכן אין בכוונת הנתבעים 4 ו-5 לעזוב את הארץ. אכן לא הוכח בבקשה חשש התובע בדבר כוונת הנתבעים לעזוב את הארץ, והכתבות שצורפו לבקשת העיקול אינן בגדר ראיות להוכחת חשש מעין זה. אבהיר שאין די בעצם העובדה שמדובר בנתבעים בעלי אזרחות אמריקאית בכדי ללמד על כוונה לעזוב את הארץ. עם זאת, אפנה להחלטתו של כב' השופט מינץ ברע"א 707617 פלוני נ' פלוני (22.10.2017), שבה נקבע באשר ליסוד ההכבדה: "לצורך הוכחת "יסוד ההכבדה" אין צורך להוכיח כוונה ברורה להברחת נכסים, ולעיתים גובה סכום התביעה כשלעצמו עשוי להיות אות לקיומה". במקרה דנן, עסקינן בתביעה על סך של כ-2.5 מיליון ₪, קרי סכום משמעותי, המקים אף הוא את יסוד ההכבדה.

בנוסף, נטען בבקשת ביטול העיקול שמצבם הכלכלי של הנתבעים טוב ויציב, באופן שיאפשר את ביצוע פסק הדין בקלות. עם זאת, מחקירת הנתבע 4 נוכחתי שלא כך הדבר. אפנה בהקשר זה לעובדות הבאות, וזאת מעבר לאי תשלום מלוא דמי השכירות לתובע:

לבית המשפט הוגש דו"ח כספי לא מבוקר לשנת 2019 שלפיו קיים לקבוצה רווח (הפסד) נקי בסך 118,012 ₪; הנתבע 4 אישר בעדותו ששנת 2020 הייתה פחות רווחיות משנת 2019 (עמ' 6, שורות 11-10); בנוסף, הנתבע 4 אישר שמסגרות האשראי שניתנו לקבוצה פוקעות ביום 31.12.2020 וכי טרם ניתן אישור של הבנקים לחידוש מסגרות האשראי (עמ' 7, שורות 7-3); לטענת הנתבע 4 קיימת יתרת זכות בחשבונות הבנק בסך של כמיליון ₪, אך לבית המשפט לא הוצגה כל ראיה לתמיכה בטענה האמורה, אשר על פניו אינה מתיישבת עם תשובות המחזיקים שהוגשו לתיק.

עת נשאל הנתבע 4 מדוע לא הוצגה ראיה לקיומן של יתרות זכות בבנקים, לא היה בפיו הסבר מניח את הדעת (עמ' 6, שורות 32-31). זאת ועוד, הנתבע 4 העיד שהיתרה בבנק אינה משקפת מאומה וכי הדבר "דינמי" (עמ' 7, שורה 3); הוכח כי קיים שעבוד על כל רכוש החברה להבטחת חובות לבנקים (עמ' 7, שורות 13-11), אשר מוערכים בסך של כ-5 עד 6 מיליון ₪ (עמ' 7, שורה 18); הנתבע 4 העיד כי הוא מדווח לשלטונות המס בארצות הברית אודות הכנסות מנכסים בחו"ל. עת נשאל אם הוא מדווח על הפסדים השיב שהוא אינו יודע (עמ' 10, שורות 20-13). כאשר הוצג לו נספח 33 לבקשת ביטול העיקול אישר כי מה שכתוב בדו"ח נכון וכי ייתכן שמדובר בהפסדים משנים קודמות או פחת (עמ' 10, שורה 25); עת נשאל הנתבע 4 על ידי בית המשפט אם קיים הסכם עם צד ג' להמשך ייצור הבירה באמצעותו השיב שקיימות טיוטות אחרונות, משמע טרם נחתם הסכם כאמור (עמ' 11, שורות 7-5); מבקשת העיקול עולה עוד שהנתבעים טרם חתמו על הסכם שכירות עם צד ג' וטרם אותר מקום חלופי להפעלת מבשלת הבירה כך שלא ניתן לקבל את טענת הנתבעים שהקבוצה תמשיך להתקיים באופן רציף; הנתבע 4 לא ידע להשיב לשאלות בדבר כספים שהתקבלו ממכירת ביתו וכן בדבר כספים שנותרו לתשלום בגין רכישת ביתו החדש (עמ' 8-10 לפרוטוקול).

לא התעלמתי מהעובדה שעסקינן בנכס שנרכש בסך של כ-6,700,000 מיליון ₪ וכן מטענת הנתבעים שלפיה הפיקדון הכספי של הנתבע 4 שעוקל נועד לשמש לביצוע תשלום על פי הסכם המכר (נספח 23 לבקשת ביטול העיקול). מבלי להקל ראש חלילה בטיעון זה, הרי שלנתבעים ניתנה האפשרות להמיר את העיקול על הכספים שנתפסו בעיקול אחר, לרבות עיקול על נכס המקרקעין בהתאם לדרישות התובע בדיון, ואף ניתנה לצדדים, לבקשתם ובהמלצת בית המשפט, שהות למצות הידברות בנוגע לאפשרות להמיר את העיקול בעיקול על נכס אחר או לחלופין המצאת הערכת שווי למיטלטלין שעוקלו, שלפי טענת הנתבעים שווים מוערך בסך של 2 מיליון ₪, כנטען על ידי הנתבעים מבלי שהוצגה אסמכתא לטענה זו, אך ללא הצלחה.

אשר על כן, שוכנעתי שהוכח קיומו של יסוד ההכבדה.

1. מאזן הנוחות:

אם הונח בסיס עובדתי אשר מקים חשש סביר בשאלת ההכבדה, הרי שיש מקום לבדוק מהו הנזק הצפוי לנתבע כתוצאה ממתן הסעד הזמני.

הלכה היא כי בין סיכויי ההליך לבין מאזן הנוחות קיימת מקבילית כוחות. משמע, ככל שסיכויי המבקש לזכות בהליך גבוהים יותר, כך יעדיף בית המשפט להקל בדרישה שמאזן הנוחות ייטה בבירור לטובתו (רע"א 6564/17 תומר בנפיט קד"מ מערכות שיווק בע"מ (20.11.2017), רע"א 7396/16 גרין נט מחזור וטיפול בפסולת בע"מ נ' עיריית ירושלים (22.11.2016)).

כאמור לעיל, הוכח קיומו של יסוד ההכבדה וכן הוכחה עילת תביעה לכאורה, כך שקיים חשש שככל שלא יינתן צו עיקול זמני, ייגרם לתובע נזק כבד, וזאת בין היתר לאור חובות הנתבעים לבנקים המוערכים בסכום של כ-6 מיליון ₪ ונוכח קיומו של שעבוד צף על כלל נכסי החברה. בנוסף, לעת הזו אין ברשות הנתבעים נכסי מקרקעין הרשומים על שמם כך שלא ניתן להורות על המרת העיקול בנכס בעיקול על נכס מקרקעין. ודוק, מהודעת הנתבעים עולה כי רישום עיקול בשלב זה על זכויות הנתבע 4 ובת זוגו תכביד בצורה משמעותית על הליך הרישום, מבלי שידוע מתי יושלם הרישום. זאת ועוד; גם לאחר רישום הנכס על שם הנתבע 4 ובת-זוגו, ולאחר שנתתי דעתי למשכנתא שתרבוץ על הנכס וכן לזכויות בת זוגו של הנתבע 4 בנכס זה, ספק רב אם מדובר בחלופה ראויה למימוש. כאמור לעיל, משטרם נרשם הנכס על שם הנתבע 4 עסקינן בבחינה תיאורטית גרידא. על כן, אין בהחלטה זו כדי לקבוע מסמרות בשאלה זו, וככל שתוגש בעתיד בקשה להמרת העיקול, היא תבחן בהתאם למסמכים ולראיות שיוצגו.

אמנם, הותרת העיקול על כנו עשויה להסב לנתבע 4 נזק של ממש, ולטענתו בבקשה ובדיון היא אף עשויה להביאו לידי מצב של הפרת הסכם רכישת בית מגוריו. עם זאת, בהינתן פרק הזמן שחלף ממועד הדיון בבקשה ועד למועד הגשת הודעות הצדדים, אשר עומד על כחודש ימים, נס ליחו של טיעון זה ונראה שהנתבע 4 מצא חלופה אחרת לביצוע התשלום הנדרש לפי הסכם המכר. אזכיר בהקשר זה בתחילה ביקשו הצדדים שהות של יומיים בלבד להידברות, אולם לבקשתם מועד זה הוארך עד עתה. לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה שמאזן הנוחות נוטה לטובת התובע.

1. שיקולי יושר:

נתתי דעתי לטיעוני הנתבעים בדבר חוסר תום ליבו של התובע, אולם מחקירתו של התובע לא הוכח קיומו של חוסר תום לב כאמור, ולמצער כזה המצדיק שלילת האפשרות להעניק לו סעד זמני. התובע העיד שהוא היה נכון לקבל את בקשת הנתבעים לדחיית ופריסת דמי השכירות, אולם לדבריו בקשתו לקבלת בטחונות נוספים סורבה על ידי הנתבעים (עמ' 5, שורות 16-13). אפנה בהקשר זה למכתב הנתבעת 1 מיום 22.5.2020 שלפיו אין ביכולתם להעמיד בטחונות נוספים וכן לתשובת התובע במכתבו מיום 24.5.2020.

לכן, אין בידי לקבוע שקיימים שיקולי יושר שבגינם יש לדחות את הבקשה למתן עיקול זמני.

סוף דבר

1. לאור כל המפורט לעיל, שוכנעתי שהתובע עומד בנטל המוטל לפתחו והוכיח שיש מקום בנסיבות המקרה דנן להטלת עיקול זמני על נכסי הנתבעים.
2. אשר על כן, אני דוחה את בקשת הנתבעים לביטול העיקול.

עם זאת, בהינתן קביעותיי דלעיל באשר לסכום התביעה ולאחר שנתתי דעתי למכלול הכספים והציוד שעוקלו וכן לסכום חוב השכירות נכון למועד החלטה זו שלטענת התובע עומד על סך של כ-700,000 ₪, אני מורה על הפחתת העיקול על הכספים בחשבון הנתבע 4 לסך של 1,600,000 ₪. מובהר כי ניתן להמיר עיקול זה בערבות בנקאית על סך של 1,600,000 ₪.

כן מובהר כי העיקול ברישום על המיטלטלין המצויים בבית העסק ברחוב המגשימים 15 בפתח תקווה וכן העיקול על הפיקדון בחשבון הנתבע 5 - עומדים בעינם.

לאחר שנתתי דעתי לתוצאה של החלטה זו, לרבות בעניין הפחתת סכום העיקול, אני מעמידה את הוצאות הבקשה על סך של 2,000 ₪, שישולם על ידי המבקשים למשיב בתוך 30 יום.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"א שבט תשפ"א, 24 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.