1. בפני בקשה לסילוק תביעה על הסף עקב התיישנות.

ביום 17.4.22 הוגשה בקשה לסילוק על הסף מטעם הנתבע 3. ארכה של הבקשה היה 9 עמודים.

ביום 23.6.22 הוגשה תגובת התובע לבקשה לסילוק על הסף. ארכה של התגובה היה 20 עמודים.

ביום 27.7.22 הוגשה בקשה מטעם הנתבע 3 לפיה מתבקש בית המשפט למחוק את תגובת התובע או לחלופין להורות לתובע להגיש תגובה מצומצמת או לאפשר למבקש, הנתבע 3, להגיב לתגובה.

על פי תקנה 50(5) לתקנות סדר הדין האזרחי- בקשה בכתב לא תעלה על 5 עמודים וכך גם התגובה לה, למעט בקשות לסעד זמני.

אין חולק שהן הבקשה והן התגובה חרגו מהקבוע בתקנות, לפיכך לא מצאתי לנכון לדון בשאלת החריגה, אלא לדון בבקשה עצמה.

טענות הצדדים

1. על פי האמור בכתב התביעה, עילת התביעה כנגד ד"ר מרזוק היא טיפול שגוי במחלת הקרטוקונוס ממנה סבל התובע ומעקב רפואי רשלני. לטענת התובע בכתב התביעה הוא הגיע למרפאתו של ד"ר מרזוק ביום 14.7.2011 ואובחן כמי שסובל ממחלת קרטוקונוס מתקדמת בשתי עיניו. עוד טוען התובע כי בשנים 2012 ו- 2013 עבר באופן פרטי אצל ד"ר מרזוק ניתוחי לייזר לתיקון הראיה שלא שיפרו את מצבו ואף הרעו אותו. על פי הרשומה הרפואית, המעקב הרפואי של התובע אצל ד"ר מרזוק הסתיים ביום 3.12.2013.
2. לטענת הנתבע 3, ד"ר פדל מרזוק, (להלן: "המבקש" או "הנתבע") יש לדחות את התביעה כלפיו בגין התיישנות העילה. לטענת המבקש הפעם הראשונה בו התובע ביקר במרפאתו היתה ביום 14.7.2011, לאחר מכן, המשיך התובע במעקב רפואי אצל המבקש שהסתיים ביום 3.12.2013. תביעת התובע הוגשה ביום 19.11.2020. המבקש טוען כי כיוון שכבר בבדיקה הראשונה ביום 14.7.11, אובחן התובע כסובל ממחלת קרטוקונוס מתקדמת, הרי שעילת התביעה התיישנה.

המבקש טוען שהטענה לפיה נמנע מהתובע מלגלות אודות מצבו הרפואי בשל העלמת מסמכים דינה להידחות וזאת כיוון שהמעקב היה במסגרת קופת החולים הכללית ולפיכך יכול היה התובע בכל עת לבקש את העתק תיקו בקופת החולים הכללית.

לטענת המבקש אין ברישום הרפואי כל ראיה כי התובע כי ביצע ניתוחי לייזר אצל המבקש בשנים 2012 ו- 2013 ולפיכך יש לדחות טענה זו.

עוד טוען המבקש כי יש לדחות את טענות התובע כי בשל התנהגות הנתבע 3, נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התביעה, לרבות פרטי הניתוחים שלא גילה הנתבע 3 עד היום, שכן כאמור, המבקש ביצע מעקב רפואי רק במסגרת קופת החולים הכללית- אשר רישומיה גלויים לכולם וגם לתובע, לו היה מבקש זאת, לפיכך סעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") אינם חלים בעניינו, ויש לדחות את התביעה כלפי המבקש עקב התיישנותה.

1. התובע טוען בתגובה כי תביעתו לא התיישנה מכמה טעמים. ראשית, המעקב אצל הנתבע 3 המשיך עד דצמבר 2013, לחלופין, ככל שייקבע שעילת התביעה התגבשה בשנת 2011, הרי שיש בענייננו תחולה לסעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות ואף לפיכך, תביעתו לא התיישנה. טענה נוספת בפי התובע היא כי עילת התביעה התגלתה לו רק בשנת 2015, שאז פנה לטיפול אצל ד"ר ברברה. בכל אחת מהאפשרויות, טוען התובע בכתב התביעה ובתגובה לבקשת מחיקת התביעה על הסף עקב התיישנות, תביעתו לא התיישנה.

דיון והכרעה

1. השאלה הראשונה העומדת לבירור היא מועד התגבשות עילת התביעה. האם עילת התביעה התגבשה, כטענת המבקש, ביולי 2011 או כטענת התובע בדצמבר 2013. האם מדובר על עילה מתמשכת, כהגדרתה בסע' 89(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") או שמא הנזק התגבש והיה ידוע לתובע כבר בביקורו הראשון אצל המבקש.
2. לטענת התובע, ההתרשלות המיוחסת למבקש נובעת הן מכך שמחלתו לא טופלה כראוי בניתוחי קרוסלינקינג, שהוא הטיפול הנכון על פי ההתוויה הרפואית המקובלת וכן מהעובדה שבשנת 2012 ובשנת 2013 המבקש ביצע שני ניתוחי לייזר לתיקון ראיה- אשר הרעו את מצבו של התובע, כאשר על פי ההתוויה הרפואית המקובלת, ככל שישנה מחלת קרטוקונוס מתקדמת, אין לבצע ניתוחי לייזר.
3. לטענת המבקש, הנזק, כאמור התגבש כבר בביקורו הראשון של התובע אצל המבקש, ביולי 2011. עוד טוען המבקש כי על פי האמור ברשומה הרפואית התובע ביצע ניתוחי קרוסלינקינג ולא ניתוחי לייזר ואין כל ראיה כי המבקש הוא שביצע את הניתוחים הללו.
4. בתביעות נזיקין, הן חוק ההתיישנות, והן סע' 89 לפקודת הנזיקין משמשים לצורך בחינת שאלת ההתיישנות.
5. סע' 8 לחוק ההתיישנות קובע:

נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.

1. בע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, סד(2) 82 (2010) פירש בית המשפט העליון את סע' 8 לחוק ההתיישנות יחד עם סע' 89 לפקודת הנזיקין ועמד על יחסי הגומלין בין שני הסעיפים הללו:

"על התיישנות בנזיקין חלות אפוא שתי מערכות דינים: סעיף 89 לפקודת הנזיקין וההסדר הכללי בחוק ההתיישנות. ...סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, בדומה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות עליו נעמוד להלן, נועד "להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן" (ע"א 74/60 נמר נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד טו(1) 255, 260 (1961); עניין בוכריס, עמ' 557). על פי הוראה זאת, מועד לידת התביעה הוא מועד גילוי הנזק, אך הסעיף מציב רף עליון של 10 שנים מיום אירוע הנזק עד להגשת תביעה. משמעות הדבר היא, כי בשום מקרה פתיחת מירוץ ההתיישנות לא תידחה מעבר לשלוש שנים מיום אירוע הנזק, גם במקרים בהם הנזק סמוי כך שאירוע הנזק לא חופף למועד הגילוי ואף אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות של שבע שנים ממועד הגילוי.

עוד נקבע בע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, סד(2) 82 (2010) כי:

"בדומה לכלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, יש להחיל מבחן אובייקטיבי גם במסגרת כלל הגילוי המאוחר של הנזק שבסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (ראו ע"א 2206/08 סיגמן נ' חברת דובק בע"מ ([פורסם בנבו], 11.7.2010) (להלן: דובק."(

1. יש לבחון אם כך, האם לתובע היה נזק סמוי, כמשמעותו בסע' 8 לחוק ההתיישנות ומתי התגלה לתובע אותו נזק. התובע טוען כי רק בשנת 2015, כאשר ביקר אצל ד"ר ברברה התגלתה לו עילת התביעה. בביקור אצל ד"ר ברברה הסתבר לו כי ניתוחי הלייזר שבוצעו על ידי הנתבע, ד"ר מרזוק, הם שגרמו להרעה במצבו כיוון שישנה התוויה רפואית שלא לבצע ניתוחי לייזר כאשר יש אבחנה של קרטוקונוס, מדובר בעובדה מהותית ובהבנת הקשר הסיבתי בין ניתוחי הלייזר שעבר לבין הנזק שנגרם לו.
2. איני סבורה שניתן להחיל בענייננו את סע' 8 לחוק ההתיישנות, זאת כיוון שאין בענייננו נזק סמוי. התובע היה מודע למצב המחלה, יתר על כן, איני בטוחה שלא ניתן היה באמצעים סבירים להבין עוד קודם לשנת 2015 האם הניתוחים שעבר בשנים 2012 ו- 2013 החמירו את מצב המחלה.
3. משלא ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות בגין סע' 8 לחוק ההתיישנות, אבחן את טענת התובע באשר לסע' 7 לחוק ההתיישנות. סע' 7 לחוק ההתיישנות קובע:

מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה "הטעייה" לרבות בדרך של אי גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה.

1. ברע"א 6938/19 דני אילני נ' פייר ברוך (נבו 20.08.2020) נדרש בית המשפט העליון לפרשנות סע' 7 לחוק ההתיישנות לאחר התיקון משנת 2015. בית המשפט קבע כדקלמן:

"ראשית, סעיף 7 הישן דן במצבים בהם הפסול שבהתנהגות הנתבע מהווה חלק מעילת התובענה ... לעומת זאת, סעיף 7 החדש אינו מגביל עצמו לעילות תביעה הכוללות רכיב של התנהגות פסולה, אלא מתייחס לכלל המצבים בהם בעקבות התנהגות פסולה של הנתבע נמנע התובע מלהגיש את התובענה בתוך תקופת ההתיישנות, בין אם מדובר בהתנהגות שהיא חלק מעילת התביעה ובין אם מדובר בהתנהגות הנפרדת ממנה..שנית, סעיף 7 הישן התייחס רק לסוג מסוים של התנהגות פסולה – הטעיה ביודעין ("תרמית או אונאה"), כעילה להשעיית מירוץ ההתיישנות; לעומת זאת, סעיף 7 החדש רחב יותר, וכולל בצד ההטעיה ביודעין התייחסות למגוון התנהגויות פסולות אחרות העלולות למנוע הגשת תביעה במועדה ...   שלישית, סעיף 7 הישן דן לכאורה רק במצבים בהם ההתנהגות הפסולה המעכבת את הגשת התביעה היא מצד הנתבע; מנגד, סעיף 7 החדש מבהיר כי השעיית מירוץ ההתיישנות אפשרית גם כאשר ההתנהגות הפסולה מבוצעת על ידי צד ג' הפועל מטעמו של הנתבע.   רביעית, סעיף 7 הישן דן לפי לשונו רק בהטעיה אקטיבית, דהיינו הטעיה במעשה על דרך של מסירת עובדות מטעות ביודעין, בעוד שבסעיף 7 החדש קיימת הבהרה כי הוא מתייחס גם להטעיה פסיבית, דהיינו הטעיה במחדל על דרך של אי גילוי עובדות אמת ביודעין ("אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה".

1. החלת סע' 7 על הטענות בעניינו -

לטענת התובע ההטעיה לה הוא טוען מטעם הנתבע נובעת מן העובדה שהרשומות הרפואיות של הניתוחים שעבר בשנים 2012 ו- 2013 הן חסרות ואפשר שאף שגויות. התובע טוען כי ברשומה הרפואית של שני הניתוחים אין כל מידע לגבי פרטי הניתוח, המועד, שיטת הניתוח או דו"ח ניתוח וכל אשר נרשם הוא "אחרי טיפול קרוסלינקינג בשתי עיניים". התובע טוען כי הוא כלל לא עבר ניתוח קרוסלינקינג אלא ניתוח לייזר לתיקון ראיה.

לפיכך, טוען התובע כי בהעדר העתק מרשומה רפואית מלאה ופרטי הניתוחים שבוצעו יש משום הטעיה והסתרה ביודעין של פרטים מהותיים מהעובדות המהוות את עילת התביעה.

1. הנתבע מתגונן בטענה שאין כלל רישום הקושר אותו לניתוחים שעבר התובע- ולפיכך טוען כי אין מקום להחיל את סע' 7 לחוק ההתיישנות.
2. השאלה האם התובע עבר ניתוחים אצל הנתבע 3 בשנת 2012 ו- 2013 וכן מה היו הניתוחים שעבר היא שאלה עובדתית שלא ניתן להכריע בה בשלב זה. לפיכך, לא ניתן גם להכריע בשאלה- האם ניתן בעניננו להחיל את סע' 7 לחוק ההתיישנות.
3. על פי האמור ברע"א 6552/20 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' א.לוי השקעות ובניין בע"מ (נבו 02.12.2020):

"במקרים שבהם לשם הכרעה בטענת ההתיישנות נדרש בירור עובדתי אשר חופף לבירור שייעשה ממילא במסגרת הדיון בתביעה לגופה – קיימים אינטרסים שעניינם הוא יעילות הדיון וחסכון במשאבים המצדיקים את דחיית ההכרעה בסוגיית ההתיישנות עד לבירור התביעה גופה. כך למשל, במקרה בו לשם הכרעה בטענת ההתיישנות יש צורך לחקור עדים אשר ממילא צפויים להעיד בעת בירור התביעה לגופה או להציג מסמכים אשר צפוי כי ישמשו כראיות גם בהמשך ההליך, יהיה זה משום בזבוז של משאבי המערכת השיפוטית כמו גם משאבי הצדדים להביא ראיות אלה פעמיים במסגרת הליך שיפוטי אחד. משכך, וחרף התכליות של מוסד ההתיישנות המעודדות דיון מקדמי בטענת ההתיישנות, במקרים שבהם תיפגם היעילות הדיונית בשל ההכרעה המקדמית בטענת ההתיישנות – יש להימנע מכך, ולדון בטענת ההתיישנות בהמשך ההליך במסגרת בירור התביעה לגופה."

1. אני סבורה כי ענייננו נופל למסגרת בו נדרש בירור עובדתי חופף של עילת התביעה עם עילת ההתיישנות, וכי העדויות, של התובע, הנתבע והמומחים יוכלו לדייק הן אילו טיפולים בדיוק עבר התובע, מה היו מועדיהם והאם גרמו נזק. האם אמנם היתה הטעיה כפי שטוען התובע או האם התובע כלל לא עבר ניתוחים אצל הנתבע 3, כפי שנטען על ידי המבקש. כיוון שהבירור העובדתי ממילא נדרש לצורך ההכרעה בתביעה גופה, אין מקום להפריד את הדיון בתביעה עצמה מהדיון בשאלת ההתיישנות ומועד התגבשות עילת התביעה.
2. הבקשה נדחית. איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ח אב תשפ"ב, 15 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.