לפניי בקשה להארכת מועד להישפט בגין דו"ח שנרשם לחובת המבקש ביום 3.5.20 המייחס לו עבירה של נהיגה במהירות של 117 קמ"ש מקום בו מותרת מהירות של 90 קמ"ש.

המבקש טען, באמצעות בא כוחו, כי הוא כופר בביצוע העבירה וכי אחר, עובד שלו בשם מוחמד ג'בארין, הוא אשר נהג ברכב במועד ביצוע העבירה הנטענת וצירף תצהיר מטעמו של אותו אדם אחר וביקש להסב הדו"ח על שמו. המבקש טען כי נודע לו על הדו"ח רק ביום 25.10.20, בסמוך לפני המועד בו הסתיימה התקופה הקבועה בחוק להגשת בקשה להישפט, וכי מאחר שהוא לא חש בטוב באותו יום וביקש להימנע ממפגש עם אנשים, פנה טלפונית למפנ"א לצורך בירור אם תינתן לו הארכת מועד להגשת הבקשה להישפט אך לא קיבל תשובה לכך. טען כי בהנחיית הנציגה פנה שוב לאחר מספר ימים אז נמסר לו כי המועד להגשת הבקשה חלף ועליו לפנות אל בית המשפט בבקשה מתאימה. טען כי הוא לא שילם את הדו"ח וככל שהדו"ח שולם הדבר נעשה ע"י מזכירתו וללא ידיעתו כדי להימנע מעיקולים. טען כי בנסיבות אלה יש ליתן לו יומו בבית המשפט וזאת על מנת למנוע עיוות דין ולצורך הסבת הדו"ח.

ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי הקנס שולם כבר ביום 6.10.20 ומכאן שמדובר בהרשעה בהתאם להודאתו של המבקש. טענה כי דבריו של המבקש כי לאחר מועד זה, ביום 25.10.20 הוא רצה להגיש בקשה להישפט אינה רלבנטית בנסיבות אלה וכי המבקש יכול היה להגיש בקשתו באופן מקוון וטענה כי לא הובאו טענות הגנה ממשיות.

לאחר שעיינתי בבקשה ובמסמכים הנלווים לה ושקלתי טענות הצדדים, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה ולהאריך המועד להישפט כמבוקש.

סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב – 1982 נדרש לבקשת שפיטה המוגשת באיחור ומפנה לתנאי סעיף 229(ה) בשינויים המחוייבים, קרי, שכנוע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מייד לאחר שהוסרה המניעה.

המבקש מציין כי ידע על קיומו של הדו"ח בטרם חלף המועד להגשת הבקשה להישפט אך לא פעל להגשת הבקשה במועד אלא עשה זאת כחודש ימים לאחר מכן. עוד טען המבקש כי הדו"ח שולם ללא ידיעתו אך לא פירט את הנסיבות שבגינן הדו"ח שולם כבר ביום 6.10.20 וללא ידיעתו, ולא צירף תצהיר מטעמו של המשלם חרף טענות עובדתיות להן טוען המבקש ולא הביא אסמכתאות באשר לאופן תשלום הדו"ח. עוד יצויין כי תשלום דו"ח אשר רשום על שמו של אדם נעשה על פי פרטיו האישיים של אותו אדם על כל המשתמע מכך.

כאמור, הדו"ח שולם ועל סוגיית תשלום הקנס, חולשות הוראותיו של סעיף 229(ח); עם תשלום הקנס רואים את הנאשם כמי שהודה, הורשע ונשא את עונשו. בשלב זה, אחרי ריצוי העונש בגין העבירה, יש ליתן משקל כבד ואף מכריע לעיקרון סופיות הדיון ושל יעילות ההליך. ר' רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל (1.5.07).

משכך, עצם תשלום הקנס מלמד כי אכן מדובר בהרשעה שהשתכללה, ונדרשים טעמים כבדי משקל על מנת להאריך את המועד להישפט לאחר ביצוע התשלום אך אלה אינם בנמצא בבקשה שבפניי. ר' עפ"ת 61703-08-20 זערורה נ' מדינת ישראל (16.9.20).

בנסיבות אלה לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. אמנם דחיית הבקשה משמעותה נעילת שערי בית המשפט בפני המבקש, אך בנסיבות העניין לא מצאתי טעם לזנוח את דיני הפרוצדורה וזאת נוכח תשלום הדו"ח והגשת הבקשה לאחר המועד שנקבע לכך.

לעניין זה יפים דברי כבוד השופט א' רובינשטיין ברע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.11):

"בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים."

לאור כל האמור לעיל הבקשה נדחית. 

המזכירות תעביר עותק החלטתי זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ג כסלו תשפ"א, 09 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.