ניתן ביום 13 יולי 2021

לפני: סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת לאה גליקסמן, השופט אילן סופר

נציג ציבור (עובדים) מר שלמה כפיר, נציג ציבור (מעסיקים) מר אברהם הוכמן

ב"כ המערער עו"ד אלי בלום

ב"כ המשיב עו"ד מוחמד דחלה

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי ירושלים (השופט עמיצור איתם ונציגי הציבור מר דוד כהן ומר רפי אלקובי; ב"ל 32496-01-20), אשר קיבל את תביעת המשיב להכיר בנפילתו על מדרגות המסגד בדרכו לתפילת הערב כ"פגיעה בעבודה".
2. התשתית העובדתית כעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי ומכלל חומר התיק היא כמפורט להלן:
   1. המשיב מתגורר בשכונת סילוואן שבירושלים ומקום עבודתו בעיר העתיקה בירושלים.
   2. בדרכו ממעונו למקום העבודה, המשיב נוסע ברכבו, חונה בחניון ברחוב שכם, משם הולך רגלית דרך שער שכם אל מקום עבודתו ברחוב הגיא. דרכו ממקום העבודה למעונו זהה אך בסדר ההפוך.
   3. כעולה מטופס התביעה שהגיש המשיב למערער (להלן – המוסד), ביום 14.11.2018 יצא המשיב ממקום עבודתו בשעה 18:00 לערך, צעד כמה דקות, ואז "נכנסתי לשטח המסגד ונפלתי ארצה במדרגות", ונפגע בכתף ימין. גם בתצהירו מציין המשיב כי בעת שעלה במדרגות בכניסה למסגד החליק עקב מים במדרגות ונפגע בכתף.

בעניין זה נציין כי מדובר אמנם במסגד המצוי מרחק קצר ממקום עבודתו של המשיב ובצמוד לתוואי הליכתו בעיר העתיקה לעבודה וממנה, אך אין בידינו לקבל את הטענה כאילו נפילת המשיב הייתה כאשר המשיב היה מצוי עדיין על תוואי הדרך ממקום העבודה לביתו ובטרם סטה ממנו, שעה שבטופס התביעה ובתצהיר המשיב מצוין במפורש כי נפל בשטח המסגד.

• 1. בתצהירו של המשיב נאמר כי "לאור הקרבה בין המסגד לבין מקום העבודה שלי אני נוהג להתפלל שם כמעט בכל יום, לאחר שאני מסיים את עבודתי ובדרך חזרתי הביתה ממקום העבודה". גם מכתב התביעה ומתצהירו של אחיו של המשיב, שהוא המעסיק, עולה כי המשיב נהג להתפלל במסגד לאחר יום העבודה, וזאת בדרכו לביתו.

בעניין זה, בשונה מבית הדין האזורי, אנו סבורים שעשויה להיות משמעות לשאלה אם המשיב נהג להתפלל במסגד באופן סדיר לאחר יום העבודה או שמדובר באירוע אקראי. בהקשר זה מקובלת עלינו טענת המוסד כי יש להעדיף את גרסת המשיב בתצהירו, שבסופו של דבר אף אישר אותה בחקירתו הנגדית (ע' 5 ש' 9 – 10), על פני גרסתו שהועלתה בחצי פה בחקירה נגדית שלפיה אינו מתפלל במסגד באופן סדיר.

1. בית הדין האזורי קיבל את תביעתו של המשיב וסיכם את עמדתו כמפורט להלן:

".... בנסיבות המסוימות של המקרה: היינו, העובדה שהמסגד נמצא ממש על מסלול ההליכה הקבוע של התובע לביתו; העובדה שמדובר על הפסקה קטנה של מספר דקות מצומצם; העובדה שלמעשה טרם נכנס למסגד וטרם ביצע בפועל כל סטייה או הפסקה; וההנחה שתכלית ההליכה נשארה הגעה לביתו ועצירתו לתפילה היא אינצידנטלית לכך - דין האירוע להיות מוכר כתאונת עבודה".

1. לאחר בחינת טענות הצדדים לפנינו בכתב ובעל פה וכלל חומר התיק ועל יסוד התשתית העובדתית כמפורט בסעיף 2 לעיל, אנו קובעים כי דין הערעור להתקבל.
2. בענין מזרחי [עב"ל (ארצי) 16857-11-16 אילת מזרחי – המוסד לביטוח לאומי (5.12.2018); הערות השוליים במקור], נקבע כמפורט להלן:

"בבואנו לבחון אם תאונה שארעה לעובד בדרך לעבודה או בחזרה ממנה בשל "סיכוני הדרך" באה בגדרה של "תאונת עבודה" כמשמעה בסעיף 80(1) לחוק, יש לבחון תחילה אם העובד היה במקטע דרך שחל עליו החוק, לענייננו – האם העובד היה בדרך מהמעון לעבודה. קרי, האם תחילת הדרך היתה במעון וסיומה המיועד היה בעבודה, ולהיפך לגבי החזרה.

בחינה זו נעשית לא רק לפי המסלול הפיסי של הדרך (התוואי), אלא גם בשים לב למטרה ולתכלית הנסיעה (או ההליכה) בדרך. קרי, האם מטרת היציאה לדרך היתה כדי להגיע מן המעון לעבודה או מן העבודה למעון^[1]. ככל שמטרת העובד ביציאתו לדרך היתה מטרה עצמאית ונפרדת העומדת בפני עצמה, הרי שהעובד לא יחשב כמי שהיה במקטע הדרך המכוסה בחוק, אף אם התאונה ארעה בתוואי הדרך המקובלת שבין המעון לעבודה ואף אם העובד טרם "הוציא את כוונתו מן הכוח אל הפועל"^[2].

למבחן המטרה נודעת חשיבות יתרה. שכן, על מנת לענות על השאלה האם העובד היה בדרך מהמעון לעבודה ורק סטה ממנה או שמא היה בדרך למקום אחר, ולאחר מכן מהמקום האחר לעבודה (או למעון) "המבחן המרכזי הוא, ככלות הכל, אם נסע העובד לעבודתו, או שעשה לעצמו"^[3].

חשיבותו של מבחן זה היא בעיקר במקרים בהם בנסיעה (או בהליכה) בדרך המקובלת היה מעורב יעד נוסף אליו הגיע העובד או אליו תכנן העובד להגיע. במקרים שכאלה מבחן המטרה מסייע לבחון האם עסקינן ב"נסיעה" (או הליכה) אחת מהמעון לעבודה (או להיפך) שחלה בה "סטייה" או "הפסקה" או שמא מדובר בשתי נסיעות: מהמעון ליעד האחר ולאחר מכן מהיעד האחר למעון (או מהעבודה ליעד האחר ולאחר מכן מהיעד האחר למעון). ככל שעסקינן בשתי נסיעות הרי שהתאונה לא תחשב כתאונת עבודה כבר בשלב זה באשר היא לא התרחשה במקטע "המבוטח" כקבוע בחוק – מקטע שתחילתו או סופו המעון. שכן, העובד נפגע במקטע דרך שתחילתו או סופו היעד האחר.

....

ככל שהמטרה של ההפסקה או הסטייה היתה אינצידנטלית יותר לדרך וככל שלא היה מדובר ביעד שנקבע מראש, הנטייה תהיה לראות בכלל הנסיעה כנסיעה אחת לגביה יש לבחון את יתר המבחנים (הנוגעים, בין היתר, לסטייה ולהפסקה)".

1. בענייננו: מהתשתית העובדתית כפי שקבענו כאמור בסעיף 2 לעיל עולה כי עת המשיב יצא ממקום עבודתו תכלית הליכתו הייתה תפילה במסגד, ולאחריה להמשיך בדרכו לביתו. מדובר ביעד שנקבע מראש ואין מדובר בסטייה או הפסקה אינצידנטלית בדרכו של המשיב ממקום העבודה לביתו. על כן, מדובר בשני מקטעים (שתי נסיעות בלשון פסק דין מזרחי), ועל כן היה מקום לדחות את תביעתו של המשיב, כיוון שהתאונה "לא התרחשה במקטע "המבוטח" כקבוע בחוק", דהיינו המקטע שתחילתו מקום העבודה וסופו במעונו של המשיב, שכן המשיב נפגע במקטע שתחילתו מקום עבודתו אך סופו במסגד.
2. נוכח המסקנה אליה הגענו אין לנו צורך להידרש ליתר טענות המוסד: האחת – כי אף אם יש להשקיף על הליכתו של המשיב למעונו דרך המסגד כמקטע אחד שתכליתו הגעה למעון, הרי שהכניסה למסגד (או לבית התפילה), לכשעצמה, מהווה סטייה או הפסקה של ממש; השנייה – מהוראת סעיף 81(ב)(2) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995, עולה כי כל סטייה בשל תפילה, שלא מתקיימים בה התנאים שנקבעו בסעיף הנ"ל, אינה יכולה להיות מוכרת כפגיעה בעובדה, שכן הסעיף יצר הסדר שלילי לגביה.
3. רשמנו לפנינו את הצהרת ב"כ המוסד כי יסכים לראות במועד הגשת התביעה לפגיעה בעבודה כמועד הגשת תביעה לדמי תאונה, ובהתאם לכך תיבחן זכאותו של המשיב לדמי תאונה.
4. סוף דבר – הערעור נדחה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ד' אב תשפ"א (13 יולי 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. ענין גורדון וההפניות שם; עב"ל (ארצי) 20535-12-10 שלום – המוסד לביטוח לאומי (1.12.2011). ↑

2. עניין סכנדריון. ↑

3. עניין קרמני ↑