1. מונחת לפניי בקשה להפחתת שכר בורר מכוח סעיף 32(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות), שהגישו המבקשים, מר דורון אברהמי וחברת אס. די. אל (להלן – המבקשים) נגד הבורר, השופט בדימוס משה רביד (להלן – המשיב).
2. לבקשה צורפה כמשיבה פורמלית גם גב' דורית לנג (להלן – המשיבה הפורמלית), שהייתה צד להליך הבוררות שניהלו המבקש והמשיבה הפורמלית בפני המשיב.

במסגרת הבקשה מתבקש בית המשפט להפחית "שכר מוגזם" שנקבע על פי הנטען שלא על דעת הצדדים להליך הבוררות, ולצוות על המשיב להחזיר סכומים ששולמו לו על ידי הצדדים בגין ניהול הליך הבוררות.

שתי השאלות העיקריות שמעוררת בקשה זו הן האם קבע המשיב את שכרו שלא על דעת הצדדים, והאם בנסיבות תיק זה מדובר בשכר מוגזם.

1. תחילה הוגשה הבקשה כשהיא כרוכה בבקשה לביטול פסק הבורר (הפ"ב (שלום-כפר סבא) 17717-08-20 אברהמי נ' לנג), וכמפורט בהמשך, לאחר מכן היא הוגשה כבקשה נפרדת (הפ"ב 54216-11-20).

שתי הבקשות נדונו לפניי, וביום 6.7.22 ניתן פסק דיני בהפ"ב 17717-08-20 בו דחיתי את הבקשה לביטול פסק הבורר.

בטרם הצגת טענות הצדדים, ראוי להציג את הרקע העובדתי להגשת הבקשה כמו גם להליך הבוררות שניהל המבקש לפני המשיב.

הרקע העובדתי להגשת הבקשה

1. המשיבה הפורמלית והמבקשים הגישו לבית משפט השלום בכפר סבא תביעה ותביעה שכנגד (ת"א 60-03-17), הנוגעת להסכם הזמנת עריכת והפקת סרט הנצחה לבן זוגה המנוח של המשיבה הפורמלית, אותו היו אמורים המבקשים להפיק.

המשיבה הפורמלית הגישה ביום 1.3.17 תביעה על סך 148,000 ₪, מתוכם 48,000 ₪ בגין החזר תשלומים ששילמה למבקשים, ועוד 100,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה למשיבה הפורמלית לטענתה בגין הפרת ההסכם.

המבקשים הגישו ביום 19.4.17 כתב תביעה שכנגד על סך 159,589 ₪, מתוכם 8,160 ₪ בגין תשלומי מע"מ שלא שולמו, 25,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין צ'קים שבוטלו, 26,429 ₪ בתוספת מע"מ בגין יתרת התשלום המגיעה למבקשים לטענתם, ועוד 100,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה למבקשים.

1. ביום 21.12.17 התקיימה ישיבת קדם משפט בת"א 60-03-17 בפני כבוד השופט מיכאל קרשן, אליו התייצבו המשיבה הפורמלית ובא כוחה, ואילו המבקש, מר דורון אברהמי, ייצג בעצמו את עניינו ואת עניינה של המבקשת חברת אס. די. אל.

במהלך הדיון אמר המבקש: "בהסכם המקורי שלנו בכלל נכתב שזה ילך לבוררות של פוסק יחיד ... ואני אשמח לבוררות ואגיד למה אני מחכה שנה לכסף שלי..." (ע' 2, ש' 1), ולאחר שהמשיבה ובא כוחה הציגו את עמדתם, שב ואמר המבקש: "אני מבקש להעביר את ההליך לבוררות" (ע' 2, ש' 23).

ב"כ המשיבה הגיב לכך בבקשו להעביר את ההליך לגישור, "ואם בית המשפט חושב שצריך להעביר לבוררות נבקש לפעול כפי הקבוע בהסכם, פניה לראש לשכת עוה"ד".

1. מכאן נרשם לפרוטוקול הדיון מפי הצדדים:

"ככל שבית המשפט ימנה בורר מטעמו מסכימים שלא יהיה כפוף לדין המהותי ולדיני הראיות וכן מסכימים שפסק הבוררות לא יהיה מנומק".

מיד בהמשך ניתנה החלטת בית המשפט לפיה אין חולק כי תניית הבוררות בהסכם בין הצדדים לא מומשה, וכי הם גם לא פנו לראש לשכת עורכי הדין בבקשה למינוי בורר. בית המשפט הפנה להוראת סעיף 8 לחוק הבוררות הקובע כי במצבים בהם לא התמנה בורר על פי הסכמת הצדדים, רשאי בית המשפט על פי בקשת בעל דין למנות את הבורר. מכאן קבע בית המשפט (ע' 3, ש' 13):

"נוכח האמור ושהנתבע מעונין לקיים את ההסכם לא ראיתי לנכון לקיים את המנגנון שננטש על ידי הצדדים והחלטתי למנות את השופט בדימוס משה רביד מהמוסד הישראלי לבוררות עסקית לקיים בוררות בתיק זה".

כן קבע בית המשפט:

"הבורר לא יהיה כפוף לדין המהותי ודיני הראיות ולא יהיה חייב לנמק את פסק דינו".

1. ביום 8.1.18 שלחה מנהלת המוסד הישראלי לבוררות עסקית (להלן – המוסד לבוררות) מכתב למבקש ולב"כ המשיבה הפורמלית בו צוינו המקום בו תיערך הבוררות, מועדים אפשריים לקיום ישיבה מקדמית וכן: "שכר טרחת הבורר – 1,600 ₪ + מע"מ לשעה".
2. ישיבת הבוררות הראשונה התקיימה ביום 27.11.18 ובמהלכה החלה להישמע פרשת התביעה מטעם המשיבה הפורמלית. ביום 11.12.18 קיים המשיב ישיבת קדם משפט ארוכה ביותר, במהלכה שאל את הצדדים שאלות רבות.
3. ביום 2.3.19 שלח המשיב לצדדים הצעת פשרה, לבקשתם. במסמך הצעת הפשרה ציין המשיב כי בישיבת קדם המשפט ביקש מהצדדים תשובות לשאלות נוספות שהתעוררו אצלו לאחר שקרא את החומרים שהצדדים מסרו לעיונו.

הוא ציין מפורשות (הקו התחתי במקור):

"להדגיש: ההצעה אינה פסק דין. אם הצדדים, או אחד מהם לא יסכימו לקבלה – ישמעו העדים ויוגשו הראיות ופסק הדין יינתן אך ורק על סמך הראיות הקבילות ולאחר חקירות העדים".

המבקשים קיבלו את הצעת בית המשפט, ואילו המשיבה הפורמלית דחתה אותה, ומשכך קבע המשיב את התיק להמשך שמיעת העדים.

1. ביום 10.3.19 הושלמה שמיעת פרשת התביעה, וביום 15.4.19 נשמעה פרשת ההגנה. ביום 15.7.19 התקיימה ישיבה נוספת לשמיעת סיכומים בעל פה, וישיבה נוספת, להשלמת שמיעת הסיכומים, נקבעה ליום 22.7.19.
2. ביום 6.8.19 ניתן פסק הבורר המפורט והמנומק של המשיב המשתרע על פני עשרים עמודים. בפסק הבוררות סקר המשיב את עובדות המקרה, את טענות הצדדים וראיותיהם, וכן הציג את השאלות העיקריות בהן נדרש להכריע. בפסק הבורר נקבע כך:
3. המבקשים ישיבו למשיבה הפורמלית את הסך של 48,000 ₪ ששילמה להם, והיא תשיב להם דיסקים שמסרו לה;
4. המבקשים ישיבו למשיבה הפורמלית שני שיקים שמסרה להם על סך 25,000 ₪;
5. המבקשים ישלמו למשיבה הפורמלית 30,000 ₪ בגין עוגמת נפש;
6. המבקש זכאי לשכר ראוי על עמלו בסך של 15,000 ₪ (בתוספת ריבית והצמדה ביחס לתקופה מסויימת), וסכום זה יקוזז מהסכום הכולל שהמבקשים חייבים למשיבה הפורמלית;
7. התביעה שכנגד שהגישו המבקשים נדחתה;
8. המבקשים יישאו בשכ"ט עו"ד של המשיבה הפורמלית בסך של 20,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה.
9. במהלך התקופה שחלה מיום 8.1.18 (מועד ההזמנה לבוררות בו צוין תעריף שכרו של המשיב) עד למתן פסק הבורר, ואף לאחר מכן, הוחלפו בין המבקש למוסד לבוררות תכתובות בעניין ביצוע התשלומים. בתכתובות אלו עדכן המוסד לבוררות את המבקשים והמשיבה הפורמלית בדבר שעות העבודה המדווחות של המשיב, וביקש מהם לשלם את שכרו, כל אחד על פי חלקו.
10. ביום 8.12.18 שלח המבקש למוסד לבוררות הודעת דוא"ל לה צורפו מספר קישורים, לרבות מסמך תצהיר ומסמך תגובה, ובסעיף 5 להודעה כתב: "מבחינתי, אין עוד טעם להמשיך את הבוררות, אין לי את הכוחות הנפשיים, הבריאות וגם אין לא את הכספים לשלם לעוד דיונים". בסעיף 6 הוסיף: "כוונתי לסיים את העניין ביום קדם המשפט שיקבע ולקבל את הצעת הפשרה של הבורר".
11. ביום 28.1.19 שלח המבקש למוסד הבוררות הודעת דוא"ל נוספת שהופנתה למשיב עצמו, ונפתחה במילים: "ראשית תודה להסכמתך, להסדר התשלומים שהצעתי וצ'קים יועברו אליכם היום".

בהמשך ההודעה התייחס המבקש למה שנראה כבקשה שהגישה המשיבה הפורמלית לחייבו בהפקדת ערבות, ביקש לדחות את הבקשה וגם ציין כי ביקש להפנות את התיק לבוררות בשל הסחבת בה נקטה המשיבה הפורמלית, והוסיף:

"לא תארתי לעצמי את עלויות הבוררות שפשוט אני מתקשה לעמוד בהן".

בהמשך גם כתב בהדגשה:

"לגופו של עניין אעמוד בכל ההתחיבויות, כפי שעמדתי עד היום".

שתי ההודעות הללו, מימים 8.12.18 ו-28.1.19, שצורפו כנספחים ט'1 ו-ט'2 לבקשה, הוכתרו על ידי המבקשים ברשימת הנספחים שלהם כ"מחאת המבקש על העלות...".

1. ביני לביני, ביום 24.1.19 ניתנה החלטה של המשיב, בה ציין כי נמסר לו על ידי המוסד לבוררות שהמבקש "טרם שילם את רוב חלקו בהוצאות הבוררות, למרות התראות שקיבל".

כן ציין המשיב כי שלח הצעה לסיום התיק, אך משום שהמבקש לא שילם את חלקו בהוצאות הבוררות, הצדדים אינם מקבלים את פירוט ההצעה, וכי אם צד אינו מקיים את החלטות הבורר, ובכלל זה תשלום שכר טרחתו, "הבורר יכול להפעיל סנקציה..." הכוללת את דחיית תביעתו של המבקש וכן את מחיקת כתב ההגנה שלו בתביעה הנגדית. המשיב הפנה בעניין זה להוראות חוק הבוררות והפסיקה, ולבסוף ציין: "הבורר מוכן לתת לדורון אברהמי הזדמנות אחרונה להסדיר את חובו למוסד הישראלי לבוררות עסקית עד ליום 6 בפברואר 2019...".

1. בסך הכל, התקיימו 6 ישיבות בוררות לפני המשיב, ועל פי דיווח השעות של המשיב, הושקעו על ידו 63 שעות עבודה בניהול הדיונים, הכנה להם, צפייה בחומרים וכן כתיבת פסק הבורר. לשם כתיבת פסק הבורר נדרשו למשיב 16 שעות עבודה.

בתעריף שנקבע בשיעור של 1,600 ₪ לשעת עבודה של הבורר (בתוספת מע"מ), מדובר בשכר כולל של 100,800 ₪ ובתוספת מע"מ – 117,936 ₪, ועל שני הצדדים להליך הבוררות לשאת בו במשותף בחלקים שווים. סכום זה שווה ערך כאמור ל-63 שעות עבודה של המשיב.

1. ביום 9.8.20 הגישו המבקשים בקשה בה כרכו את בקשתם לביטול פסק הבוררות עם בקשה להפחתת שכר הבורר, ולה צורף כמשיב המוסד לבוררות, וביום 7.10.20 ניתנה החלטת בית המשפט (כבוד השופט מ' קרשן) שקיבל את בקשת המוסד לבוררות למחוק את הבקשה נגדם, וכן הורה למבקשים לתקן את בקשתם לביטול פסק הבוררות.
2. ביום 22.11.20 הגישו המבקשים בקשה מתוקנת להפחתת שכר בורר, וביום 17.12.20 הגיש המשיב את תשובתו לבקשה. ביום 28.12.20 הגישו המבקשים "תשובה לתשובת המשיב".

דיון מקדמי בבקשה התקיים ביום 14.2.22, ובסיום הדיון הוריתי לצדדים להגיש סיכומים בכתב שלא יעלו על 5 עמודים. ביום 27.3.22 הגישו המבקשים את סיכומיהם, ואילו המשיב הגיש את סיכומיו ביום 2.5.22.

ביום 24.3.22 התרתי למבקשים להגיש לתיק בית המשפט מסמכים שהועברו להם על ידי מזכירות המוסד לבוררות, שתחת קורתו ניהל המשיב את הליך הבוררות. מדובר בדרישות תשלום פרטניות שנשלחו לצדדים מהמוסד לבוררות, לאחר דיווחים של המשיב בגין שעות העבודה שלו, בשלבים שונים של הליך הבוררות, וכן דו"ח פירוט ישיבות ושעות חיוב, ופרוטוקולי ישיבות הבוררות.

1. אעיר, כי המבקשים התעלמו מהחלטת בית המשפט בעניין היקף הסיכומים, והגישו שבעה עמודי סיכומים. אף אם אקח בחשבון את הכותרות הנדרשות בפתח מסמך הסיכומים, מדובר בחריגה של ממש, מבלי שהוגשה בקשה מקדימה לכך, והדבר אף לא התבקש בגוף מסמך הסיכומים.

להלן אסקור את טענות הצדדים בבקשה, בתגובה לה, ובתשובה לתגובה, כמו גם בסיכומי הצדדים.

טענות הצדדים

1. אלו הם עיקרי הטענות של המבקשים בבקשתם:
2. המשיב הוא שופט מחוזי בדימוס, אך היקף הסכסוך בו נדרש לדון בהליך הבוררות מצוי בתחום סמכותו של בית משפט השלום, כך שלא היה צורך במומחיות של שופט בית המשפט המחוזי על מנת לדון בטענות הצדדים בהליך הבוררות, וממילא למשיב אין ידע או מומחיות בתחום הסכסוך נשוא הליך הבוררות (ע' 2, סעיף 3 לבקשה);
3. בהסכם בין המבקש למשיבה הפורמלית הייתה תניית בוררות, ומאחר שלא הייתה בו התייחסות מפורשות לשכר טרחת הבורר, "נדרשת פניה לכללי פרשנות החוזים" (ע' 3, סעיף 11 לבקשה);
4. החלטת בית המשפט למנות את המשיב כבורר "דילגה מעל לאוטונומיה ששמרו לעצמם הצדדים", למנות בורר מוסכם ולהגיע להסכמה ביחס לעלות הליך הבוררות ולא אפשרה לצדדים לסרב לאף אחד ממרכיבי הבוררות (ע' 3, סעיף 12 לבקשה).

כך, שכר הבורר נקבע שלא על דעת הצדדים ולא ניתנה לצדדים לבוררות הזדמנות לנהל מו"מ מול הבורר על עלות שכרו או אופן קביעתו, ואף לא לקיים "שופינג", ולבדוק את האפשרות לנהל את ההליך בעלות נמוכה יותר או באופן תמחור אחר.

בנוסף, לנוכח ברירת המחדל בתניית הבוררות בדבר פנייה לראש לשכת עורכי הדין במקרה שלא תהיה הסכמה בין הצדדים בדבר זהות הבורר, הרי שניתן ללמוד על אומד דעת הצדדים, כי פרוצדורת הבוררות וכן עלות התהליך תהיינה לפי התעריפים המומלצים על ידי לשכת עורכי הדין, ובהתאם למקובל בה (ע' 3, סעיף 13 לבקשה);

1. המשיב לא החתים את הצדדים על הסכם שכר טרחה (ע' 3, סעיף 14 לבקשה);
2. לאחר קיום שלוש ישיבות קדם משפט, ולאחר שהציע המשיב לצדדים פשרה לה הסכים המבקש אך לא המשיבה הפורמלית, הודיע המשיב כי יקיים הליך הוכחות לצורך הכרעה בסכסוך, מבלי שהציג בפני הצדדים הערכה לגבי העלות הצפויה של הליך זה;
3. המבקש הביע מספר פעמים בפני המשיב את מחאתו על עלותו הגבוהה של ההליך. ניתן לקבל את הטענה כי מחאה כזו "תהיה במסגרת ההתנסחות המתרפסת הנהוגה בפני מי שיושב בדין" (ע' 4, סעיף 15 לבקשה), ולא יידרש מהצד המוחה "להפוך שולחן". בנסיבות אלו בהן הביע המבקש את מחאתו, שכר הבורר נקבע שלא על דעת הצדדים;
4. אין לראות בביצוע התשלום על ידי הצדדים הסכמה לשכר שקבע לעצמו המשיב, משום שהצדדים הופנו להליך הבוררות על ידי בית המשפט, באופן שההחלטות ביחס להליך הופקעו מהצדדים על ידי בית המשפט, וכל זאת כאשר המבקש חלה במחלה קשה במהלך ההליך, ולא היה מיוצג על ידי עו"ד, וסבר שהצדדים עומדים בפני עובדה מוגמרת בכל הנוגע לשכרו של המשיב.

בנוסף, המבקש הסתמך בתום לב על מקצועיותו של ב"כ המשיבה הפורמלית, וסבר שאם יש דרך לפעול בנדון, היא תינקט על ידי בא כוחה, שלא נמנע מלהתעמת עם המשיב בעניין אחר שעלה בבוררות ונגע למינוי מומחה;

1. באף אחד משלושת שלביו של הליך הבוררות (לשיטת המבקשים), לא מסר המשיב לצדדים הערכה ראשונית ביחס להיקף שעות עבודתו הצפויות ועלות שכרו, ואף נהג בחוסר תום לב, בכך שלא נהג בריסון ביחס לשעות החיוב ולא הסתפק בכתיבת פסק בוררות תמציתי, אף שהיה פטור מנימוק החלטתו, ומבלי שעדכן את הצדדים בדבר כוונתו לעשות כן (ע' 6, סעיף 23 לבקשה);
2. לנוכח העובדה כי שכר טרחת הבורר נקבע שלא על דעת הצדדים, הן מבחינת התעריף השעתי והן מבחינת היקף שעות העבודה, יש לקבוע אותו על פי התעריף המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין;
3. המשיב הודיע כי לא יעביר לצדדים את הצעת הפשרה שגיבש, לאחר שהמבקש לא עמד "בעול התשלומים", ואף איים כי יממש את זכותו לפי חוק לפסוק לטובת המשיבה הפורמלית אם המבקש לא ישלם את חלקו בשכר הטרחה;
4. אין הלימה בין שכר הטרחה הכולל של המשיב שעמד על סך של 117,936 ₪ (כולל מע"מ), לסכום שבסכסוך שעמד על סך של כ-48,000 ₪ בתוספת תביעה לפיצוי בגובה של 100,000 ₪ בגין "עוגמת נפש".

מדובר בשכר מוגזם, הן לנוכח התעריף השעתי הגבוה בהרבה מזה המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין או הפדרציה לבוררות, הן לנוכח העובדה כי המשיב אינו מומחה בשאלות שנבחנו במסגרת הליך הבוררות, והן לנוכח העובדה שפסק לטובת בא כוח המשיבה הפורמלית שזכתה בתביעה, שכר טרחה בשיעור של 20,000 ₪, וזהו מדד ראוי להערכת שכרו של המשיב, כבורר, שבוודאי לא נדרש להשקיע שעות עבודה יותר מבא כוח המשיבה הפורמלית;

1. המשיב חייב את הצדדים בשעות עבודה שאינן ראויות לחיוב לאחר שאיפשר להעיד עדים מטעם המשיבה הפורמלית שהיה מקום לפסול את עדותם, וכן חייבם בשעות עבודה מוגזמות שנדרשו לשם כתיבת פסק הבורר (16 במספר), וכל זאת מבלי שהתריע בפני הצדדים על כך.
2. אלו הם עיקרי הטענות של המשיב בתגובתו:
3. הבקשה להפחתת שכר הבוררות הוגשה לאחר המועד הקבוע בחוק, שכן במסגרת בקשה להארכת מועד שהגישו המבקשים לביטול פסק הבורר, לא התבקשה הארכת מועד להגשת בקשה להפחתת שכר הבורר, ולכן חלף המועד להגשת הבקשה להפחתת שכר הבורר (ע' 2, סעיף 3 ואילך לתגובה);
4. במסגרת הבקשה הועלו למעשה טענות נגד החלטת בית המשפט בת"א (שלום-כפר סבא) 60-03-17, שחלף המועד להגשת ערעור עליהן (ע' 3, סעיף 11 ואילך לתגובה);
5. לא מתקיימים התנאים הקבועים בחוק הבוררות, וכפי שגם פורשו בפסיקת בית המשפט, להפחתת שכר הבוררות, שכן שיעור שכרו של המשיב הוסכם מראש על ידי הצדדים להליך הבוררות, וכי ממילא השכר שנקבע ונגבה על ידי המשיב אינו "שכר מוגזם";
6. לעניין ההסכמה לשכרו טען המשיב כי ההודעה בדבר תעריף שכרו נשלחה לצדדים להליך הבוררות, והודעה זו קיבלה את אישורם של הצדדים, כי לא עלתה כל טענה נגד גובה שכרו של המשיב במהלך כל הליך הבוררות, וכי די בהסכמה בשתיקה מצד המבקשים, כדי למנוע מהם מלהגיש בקשה זו. המשיב גם טען כי בשום שלב לא פנו אליו המבקשים על מנת שיאמוד את שעות העבודה הנדרשות לשם קיום הליך הבוררות (ע' 5, סעיף 20 ואילך לתגובה);
7. על הסכמתו של המבקש ניתן ללמוד גם מהעובדה שהמשיב נעתר לבקשת המבקש לפריסת תשלומים, והמבקש אף הודה לו על כך.
8. לעניין גובה השכר, והטענה כי מדובר ב"שכר מוגזם", טען המשיב כי מדובר בשכר נמוך יותר מזה שהוא נוהג לגבות, וכי לא ניתן להעריך מראש את משך ההליך, והמשיב אף עשה את הנדרש לקיצור ההליך, ומכאן להפחתת שכרו.

כן טען המשיב כי אין בהפניית המבקשים לתעריפי לשכת עורכי הדין או תעריפים אחרים כדי להעיד על כך שמדובר ב"שכר מוגזם", ובכל מקרה המשיב ניהל את הליך הבוררות באופן מקצועי ויסודי, ואף אם אין מדובר על תביעה על סכומי עתק, הרי ש"דין פרוטה כדין מאה", וגם תביעות על סכומים פחותים צריכות להתנהל בצורה מקצועית ויסודית;

1. המשיב טען כי יש לסלק את הבקשה בשל חוסר תום לב של המבקש ואופן ניסוח הבקשה, לנוכח העובדה כי הבקשה נוסחה באופן משתלח, פוגעני ומזלזל, כהמשך ישיר להתנהלות המבקש ובא כוחו טרם הגשת הבקשה, כפי שהתבטאה בתכתובות בין ב"כ המבקש למשיב.
2. כאמור, המבקשים טרחו והגישו תשובה לתגובת המשיב ובה טענו כדלקמן:
3. אין ממש בטענת המשיב בדבר הגשת הבקשה באיחור, וממילא מדובר בטענת סף שנטענה באיחור;
4. בניגוד לטענת המשיב, אין כל מקום למחוק טענות בבקשה, ואין יסוד לטענה כאילו מדובר בטענות שאינן רלוונטיות להליך. דברים אלו התייחסו לטענות המשיב לפיהן המבקשים תקפו למעשה את החלטת בית המשפט בדבר מינוי הבורר, טענות בדבר הסתמכות כביכול של המבקשים על ב"כ המשיבה הפורמלית ועוד;
5. המשיב לא הציג כל אסמכתא לכך שהמבקש או המשיבה הפורמלית אישרו את המסמך בו קבע את שכרו, וגם בבקשה של המבקש לפריסת תשלומי שכרו של המשיב או בהסכמת המשיב לכך, אין משום הסכמה של המבקש לשכרו של הבורר, מה עוד ש"הסכמה" זו לתשלום נעשתה תחת מחאה, וממילא פריסת התשלומים נעשתה לאחר שהמשיב הודיע למבקש כי אם לא ישלם את שכרו, יפסיד למעשה בהליך הבוררות;
6. לעומת המבקש שהציג ארבעה מדדים לקביעה כי שכרו של המשיב היה "מוגזם", לא הציג המשיב כל מדד המלמד מהו שכר שאינו מוגזם בהליך בוררות, לא מבחינת גובה התשלום השעתי ולא מבחינת היקף שעות העבודה;
7. אין ממש בטענה כי הבקשה להפחתת שכר הבורר נוסחה בצורה משתלחת, והמשיב לא הציג כל ציטוט רלוונטי "המאשש טענה הזויה זו", שכן המבקש נזהר מאוד בכבודו של המשיב הן בניסוח הבקשה, והן בתכתובות המקדימות בין המבקש למשיב טרם הגשת הבקשה.
8. בפרק "סוף דבר" של סיכומיו התבקשתי על ידי המבקש להורות למשיב להשיב לו את כל התשלומים ששילם לו, לחייב את המשיב בשכ"ט בא כוח המבקש בסך 30,000 ₪, וכן לחייבו בפיצוי המבקש בסך 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש "והנזק שנגרמו לו בהליך שהתמשך ללא הצדקה ובדחק שגרמו לו התשלומים תחת האיום", וכן לחייב את המשיבה הפורמלית להשתתף בשכרו של ב"כ המבקש אם אקבע שאף היא זכאית להחזר התשלומים ששילמה למשיב.
9. עד כאן טענות הצדדים, עליהן חזרו גם במסגרת סיכומיהם. כאמור, הצד השני להליך הבוררות, גב' דורית לנג, הינה משיבה פורמלית לבקשה זו, אך בשום שלב לא ביקשה להצטרף לבקשה או להציג את עמדתה ביחס לטענות מי מהצדדים. גם לא נטען על ידי המבקשים כי המשיבה הביעה מחאה כלשהי ביחס לשכרו של הבורר, או טענה בשלב כלשהו כי שכרו מוגזם.

מכאן, אדון ואכריע בטענות הצדדים.

דיון והכרעה

1. סעיף 32(א) לחוק הבוררות קובע:

"בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין, להפחית שכר שקבע הבורר שלא על דעת בעלי-הדין, אם ראה שהשכר מוגזם, ורשאי הוא לפי זה לצוות על החזרת סכומים ששולמו לבורר לחשבון השכר, והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות".

סעיף 32(ב) לחוק הבוררות קובע:

"לא ייזקק בית המשפט לבקשה להפחית שכר שהוגשה לפני מתן פסק הבוררות או אחרי עבור התקופה האמורה בסעיף 27(א)".

סעיף 27(א) לחוק הבוררות קובע:

"לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, על ידי הבורר או על ידי בעל-דין, העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו; בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו...".

סעיף ט' לתוספת הראשונה לחוק הבוררות קובע:

"ציווה הבורר על בעל-דין דבר הכרוך בניהול הבוררות, וללא סיבה מוצדקת לא מילא בעל-הדין אחרי הצו, רשאי הבורר, לאחר שהתרה בבעל-הדין, לדחות את התביעה, אם ניתן הצו נגד תובע, או למחוק את ההגנה ולפסוק בסכסוך כאילו לא התגונן הנתבע, אם ניתן הצו נגד נתבע".

1. בספרה "בוררות דין ונוהל" (מהדורה רביעית) מציינת פרופ' סמדר אוטולנגי ז"ל, כי הכלל הוא שבורר זכאי לקבל שכר עבור מילוי תפקידו כבורר, אלא אם הצדדים הסכימו עימו במפורש שיכהן בלא שכר (שם, כרך א', ע' 475).

בספרו "דיני בוררות, אופק חדש בבוררות" (מהדורה שלישית מורחבת) מציין ד"ר ישראל שמעוני כי קביעת השכר על ידי הבורר צריך שתיעשה על דעת בעלי הדין, משמע בהסכמתם, וכי הסכמה זו יכול שתינתן מראש ו"יכול שתינתן במנוד ראש, שעה שהבורר נוקב בסכום בקולמוסו". כלשונו: "תשלום שכר הבורר בלא מחאה – כהסכמה דמיא" (שם, כרך א', ע' 199).

בדבריו אלו נסמך על פסק הדין בת"א (מחוזי-ת"א) 1451/83 אשטרום חברה להנדסה בע"מ נ' אינג' יוסף בן אברהם (פורסם בנבו, 5.8.86).

מהו "שכר מוגזם"? לשיטתו של ד"ר שמעוני, "מוגזם" הוא מופרז למעלה מן המתקבל על הדעת, ולא רב, ואפילו לא רב ועצום, והוא סבור כי דבר היותו של השכר מוגזם אינו נחתך על פי ערכים מוחלטים של גובה התשלום שנדרש, אלא על פי ערכים יחסיים – היחס בין השכר לתמורתו (שם, כרך א', ע' 200).

דברים דומים ציינה פרופ' אוטולנגי בספרה בהפנותה להחלטת בית המשפט המחוזי בת"א בהמ' 6056/75 מדינת ישראל נ' יעקב שמשון שפירא (פורסם בנבו, 1.1.76).

1. אין בפסיקת בית המשפט העליון התייחסות רבה לסוגיה זו. הצדדים שניהם התייחסו בכתבי הטענות להחלטת בית המשפט העליון (כבוד השופט ד' מינץ) ברע"א 6248/18 עו"ד זכי כמאל נ' חנה קרבקי (פורסם בנבו, 5.12.18), בה נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ש' מנדלבום) בהפ"ב (מחוזי-חיפה) קרבקי ואח' נ' כמאל ואח' 49476-06-17 (פורסם בנבו, 15.3.18), בו הפחית בית המשפט המחוזי את שכרו של הבורר שם, לאחר שקיבל חלק מטענות המבקשים שם.
2. יש לציין כי במסגרת הליך הבוררות שנדון בעניין קרבקי, חתמו הצדדים על הסכם שכר בורר בו נקבע כי שכרו של הבורר יעמוד על סך של 400 ₪ לשעה בתוספת מע"מ מכל צד (800 ₪ בתוספת מע"מ לשעה בסך הכל), אך לא נקבעה בהסכם כל מגבלה על שעות עבודתו של המבקש והיקף שכרו, וכן עלה כי הבורר גבה בגין חלק ניכר משעות עבודתו תשלום בסך של 1,200 ₪ לשעה בתוספת מע"מ.

הבורר שם ניהל הליך בוררות ממושך שכלל לא פחות מ-10 ישיבות הוכחות, נשמעו בו עדים רבים והוגשו סיכומים ארוכים בכתב, עד שניתן פסק הבורר שהשתרע על פני 110 עמודים. הבורר שם חייב את הצדדים בשכר טרחה בסך 345,000 ₪ בתוספת מע"מ, מתוכם סך של 180,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין כתיבת פסק הבורר.

1. בית המשפט המחוזי סבר כל עוד לא ניתנה הסכמה ברורה של הצדדים לשכר טרחתו של הבורר, יש לראות בשכר הטרחה כשכר שנקבע "שלא על דעת הצדדים" ואין די בהיעדר מחאה של הצדדים במהלך ההליך כדי לבטא הסכמה לשכר הטרחה. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ש' מנדלבום) כי דעתו שונה מזו שהובאה בספרות (אוטולנגי ושמעוני) בהמשך לפסק הדין בעניין אשטרום.
2. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע גם כי היעדר מחאה על ידי הצדדים ותשלום חשבונות הביניים הנשלחים במהלך הבוררות מבססים עם חלוף הזמן אינטרס הסתמכות של הבורר.

על רקע זה סבר בית המשפט המחוזי כי הצדדים ייחשבו כמי שנתנו הסכמתם לשכר טרחת הבורר, רק אם הבורר יחתים את הצדדים על הסכם שכר טרחה מפורט עם תחילת הליכי הבוררות, בו ייקבע במפורש שיעור שכר הטרחה והיקף שעות העבודה הצפוי, ואם יחול שינוי בהיקף השעות הצפוי, על הבורר לעדכן את הצדדים מבעוד מועד.

לעניין שאלת השכר המוגזם סבר בית המשפט המחוזי כי בעת בחינת שכר הבורר יש לתת משקל לחובת הנאמנות של הבורר כלפי הצדדים ולחובת תום הלב מכוח היותו צד להסכם שכר הטרחה, ועל כן מוטלת על הבורר חובה להכריע בסכסוך שלפניו בדרך תמציתית ומעשית, אשר צריכה לבוא לידי ביטוי גם בהיקף שעות העבודה המושקעות על ידו בהכנת פסק הבוררות.

1. בית המשפט העליון לא נתן רשות ערעור על פסק דינו זה של בית המשפט המחוזי, אך מצא לציין "מילים מספר אודות שכר בוררים".

כבוד השופט מינץ התייחס להוראת סעיף 32 לחוק הבוררות, וציין:

"משמעותו היא מתן בכורה על ידי המחוקק לעיקרון חופש החוזים ולאפשרותם של הצדדים לעצב את יחסיהם והתחייבויותיהם בהתאם לרצונם, ועל כן על בית המשפט להימנע מלתת פרשנות מרחיבה לדרישה כי שכר הבורר ייעשה על דעת הצדדים ולהוסיף תנאים שאינם מנויים עלי חוק".

עוד הוסיף:

"על מנת שצדדים לבוררות יוכלו לפנות לבית המשפט בבקשה להתערב בשכר שקבע בורר, נדרש שהקביעה תיעשה באופן ברור שלא על דעתם ... מובן מאליו כי שכר הבורר יכול שייקבע בדרכים שונות: כשכר שעתי; אחוז מסכום התביעה; סכום גלובאלי או כל הסדר מקובל אחר. כמו כן, הסכמת הצדדים יכולה להיות אף משתמעת ולא מפורשת, לדוגמה תשלום חשבונות ביניים לבורר ללא כל מחאה".

1. כבוד השופט מינץ התייחס גם לשאלה מהו "שכר מוגזם", וציין כי קשה לשרטט למושג זה גבולות ברורים ומובהקים, ועל כן הדרך ליצוק תוכן למושג זה היא "ממקרה למקרה" והוסיף: "רק אומר כי אמת מידה אפשרית אחת לבחינה האם שכרו של בורר הוא מוגזם אם לאו, היא היחס בין השכר לבין שוויו הכספי של הסכסוך בו התבקש להכריע".

ומכאן, יש ליישם כללים אלו על המקרה שלפניי, במסגרת הדיון בטענות הצדדים.

הטענה המקדמית – הבקשה הוגשה באיחור

1. המשיב טוען כי הבקשה להפחתת שכר הבורר הוגשה למעשה באיחור, מבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד להגשתה, ואף טוען למעשה כי בית המשפט שגה בעת שאפשר למבקשים להגיש את הבקשה.

לא מצאתי להרחיב בעניין זה, שכן למעשה מדובר בטענה ערעורית על החלטתו של בית המשפט (שניתנה על ידי כבוד השופט מיכאל קרשן, המותב שדן בבקשה תחילה, ונטענה עוד לפניו), אך בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו שלו, גם לאחר חילופי המותב בתיק, לא הוצגו כל טעמים המצדיקים עיון מחדש בהחלטה זו, ואף אני איני נדרש גם להרהר אחריה. כפי שטען המבקש, הבקשה המתוקנת הוגשה במסגרת הזמן שהתיר לו בית המשפט להגישה, ועל כן יש לדחות את הטענה.

מכאן, יש לבחון את טענות הצדדים בראי שני התנאים המצטברים לקבלת בקשה להפחתת שכר הבורר. שאלת ההסכמה לשכר הבורר ושאלת השכר המוגזם.

שאלת ההסכמה

1. המשיב מונה כבורר בהחלטת בית המשפט מיום 21.12.17. בטיעוניהם טענו המבקשים טענות שעשויות להתפרש כטענות התוקפות במשתמע את החלטת המינוי. אציין, כי טענות מעין אלו נטענו בצורה מפורשת יותר במסגרת ההליך בהפ"ב 17717-08-20, שם טענו המבקשים כי הבורר התמנה שלא כדין, ובפסק דיני מיום 6.7.22 דחיתי טענה זו.

המבקשים טוענים כי טענותיהם במסגרת הבקשה כאן בנוגע למינויו של המשיב אינן נגד החלטת בית המשפט, אלא הן נוגעות לשאלת אומד דעת הצדדים. קרי, מאחר שתניית הבוררות בהסכם בין הצדדים הייתה אמורה להוביל את הצדדים למינוי בורר על ידי ראש לשכת עורכי הדין, אם לא יסכימו ביניהם על זהותו של הבורר, ניתן ללמוד כי זו הייתה כוונתם, ויש בכך משום השלכה מיידית על השאלה מהו שכר הבורר לו הסכימו, וליתר דיוק לכך שלא הסכימו לשכר שגבה הבורר.

עוד טענו המבקשים כי לנוכח החלטת המינוי, לא ניתנה להם האפשרות לנהל מו"מ עם המשיב על גובה שכרו או לקיים "שופינג" לאיתור בורר חלופי, שעלות שכרו נמוכה יותר.

איני מקבל טענות אלו. בית המשפט מצא לנכון למנות את המשיב כבורר בסכסוך בין הצדדים, לאחר שמצא כי הצדדים זנחו את מנגנון הבוררות המוסכם, ולאחר שהמבקש עמד על קיום הליך בוררות. על כן, אין ממש בטענת המבקשים לפיה החלטת בית המשפט "דילגה מעל האוטונומיה" של הצדדים לקבוע את זהות הבורר ואת גובה שכרו.

משהתמנה המשיב לבורר בתיק, ומשנזנח מנגנון הבוררות המוסכם כקביעת בית המשפט, לא ניתן ללמוד ממנגנון הבוררות המקורי על אי הסכמתם של הצדדים לשכר שנקבע על ידי הבורר.

למעלה מן הצורך אציין, כי ממילא לא נקבע בהסכם בין הצדדים מה אמור להיות שכרו של הבורר, וגם לא ניתן להניח כי שכרו של בורר שהיה ממונה על ידי ראש לשכת עורכי הדין היה נמוך יותר, שכן השכר היה נקבע על ידי הבורר בכפוף להסכמת הצדדים, כפי שעולה מנספחים י"ב1-י"ב2 לבקשה להפחתת שכר הבוררות.

1. טענה נוספת של המבקש הינה כי המשיב הינו שופט מחוזי בדימוס, אך ניתן היה להסתפק במינויו של שופט שלום בדימוס, וממילא אין למשיב מומחיות בסוגיה המקצועית שנדונה במסגרת הליך הבוררות.

הטענה המשתמעת מהדברים היא שלא הייתה הצדקה למינוי בורר ששכרו כה גבוה, בנסיבות העניין, וכי ממילא הצדדים לא הסכימו לשלם שכר כה גבוה לבורר שאין לו יכולות יוצאות דופן המצדיקות מתן שכר כזה.

אין בטענות אלו ממש. כאמור, המשיב מונה כבורר על ידי בית המשפט (כבוד השופט קרשן), ויש להניח, שכישוריו המשפטיים ונסיונו השיפוטי הרב כשופט מחוזי בדימוס, הם שעמדו לנגד עיניו של בית המשפט בהחלטה למנותו. סופו של דבר, הסוגיות בהן נדרש המשיב להכריע היו סוגיות משפטיות מובהקות, כפי שגם הוצגו במסגרת ההליך האזרחי בתביעה ובתביעה שכנגד.

כאמור לעיל, המבקש היה זה שהתעקש על ניהול הליך הבוררות, שכרוך בהוצאות נוספות לאלו הכרוכות בהליך משפטי המתנהל בין כותלי בית המשפט (שכר הבורר, הוצאות האכסניה לשמיעת הליך הבוררות וכו').

1. מובן כי ניתן להניח שהמבקשים (והמשיבה הפורמאלית) היו מעדיפים ששכרו של הבורר שימונה יהיה נמוך ככל שניתן מבלי שיתפשרו על יכולותיו ומקצועיותו, אך ממילא את שאלת ההסכמה לשכרו של המשיב, שמונה על ידי בית המשפט, יש לבחון לנוכח ההודעה שנשלחה לצדדים על ידי המוסד לבוררות ביום 8.1.18, בה נקבע כי שכרו של הבורר לשעה יעמוד על סך של 1,600 ₪ לשעה בתוספת מע"מ.
2. אכן, הצדדים לא חתמו עם המשיב על הסכם שכר טרחה, אך אין חולק כי קיבלו את הודעת המשיב מיום 8.1.18, ובוודאי שלא שלחו כל הודעה בה ציינו כי הם מסתייגים ממנה.

כפי שנקבע ברע"א 6248/18 הנזכר לעיל, על בית המשפט להימנע מלתת פרשנות מרחיבה לדרישה כי שכר הבורר ייעשה על דעת הצדדים ולהוסיף תנאים שאינם קבועים בחוק, ואילו הסכמת הצדדים יכולה להיות אף משתמעת ולא מפורשת, לדוגמה תשלום חשבונות ביניים לבורר ללא כל מחאה.

1. מקריאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי יחד עם החלטת בית המשפט העליון בפרשת קרבקי, עולה כי מקום שחוק הבוררות לא קבע הוראה בדבר חיוב בורר לעריכת הסכם שכר טרחה, אין מקום להוספת תנאי כזה כמעין "תנאי סף" להוכחת הסכמת הצדדים, ואין מקום לפרשנות המרחיבה שהמבקש מציג לפיה חובה היה על המשיב להחתים את הצדדים על הסכם שכר טרחה מפורט, בו יפורטו שעות העבודה הצפויות בשלבי הבוררות השונים, התעריף השעתי ועוד.

במאמר מוסגר אציין כי בניגוד לטענת המבקש (ע' 1, ס' 2 לסיכומיו), בית המשפט העליון בפרשת קרבקי לא דחה את הערעור שהוגש לפניו, שכן דובר בבקשה למתן רשות ערעור, ואף שבית המשפט העליון (כבוד השופט מינץ) דחה את הבקשה, הוא דווקא מצא לומר "מילים מספר אודות שכר בוררים", כאמור לעיל, ולא מצא לנכון לקבוע או אף להעיר כי חובתו של בורר היא לערוך הסכם שכר טרחה עם צדדים להליך הבוררות.

1. במקרה שלפניי, נשלחה כאמור הודעה בכתב של המוסד לבוררות בה צוין התעריף השעתי לשכרו של המשיב. גם שליחת הודעה זו כשלעצמה, אינה מלמדת על הסכמת הצדדים לשכר שנדרש, אך העלאת הדברים על הכתב ושליחתם לצדדים, היא בהחלט תנאי בסיסי וראשוני להוכחת שאלת ההסכמה, שבו עמד המשיב. מכאן, יש לבחון האם הצדדים הסכימו לדרישת המשיב, או שמא התנגדו לה, מחו כלפיה ולמצער הביעו הסתייגות כלשהי ממנה.
2. המבקש הכתיר את פניותיו למשיב ביום 8.12.18 וביום 28.1.19 כ"מחאת המבקש על העלות...", וכן טען כי ניתן לקבל את הטענה כי מחאה כזו "תהיה במסגרת ההתנסחות המתרפסת הנהוגה בפני מי שיושב בדין".

עיינתי בפניותיו אלו של המבקש למשיב, ואין בהן ולו ראשית מחאה או רמז למחאה מצדו של המבקש. ראשית, יש לציין כי פניות אלו נעשו שנה תמימה לאחר שנשלחה לצדדים הודעת המוסד לבוררות בדבר תעריף שכרו של המשיב, כשישיבת הבוררות הראשונה התקיימה ביום 27.11.18 ולא הוצגה כל ראייה בדבר פנייה של הצדדים – לרבות המשיבה הפורמלית כמובן - למשיב בדבר מחאה או הסתייגות מהשכר שנקבע.

1. שנית, לגופן של הפניות אליהן התייחס המבקש, הרי שביום 8.12.18 שלח המבקש למשיב את מכתב ה"מחאה" הראשון, שכותרתו "תשובות לשאלות הבורר", והוא נכתב טרם ישיבת "קדם משפט" בבוררות (שנקבעה ליום 11.12.18). למכתב צורפו מסמכים שונים, ובסעיף 5 כתב בו המבקש, כמצוטט לעיל, כי מבחינתו אין עוד טעם בהמשך הבוררות, והוסיף: "אין לי את הכוחות הנפשיים, הבריאות וגם לא את הכספים לשלם לעוד דיונים", וסיכם כי בכוונתו לסיים את "העניין" בישיבת קדם המשפט הקרובה, "ולקבל את הצעת הפשרה של הבורר".

המבקש אכן מתייחס לחסרון הכיס שלו ואולי אף למצוקה כלכלית ומצבו הבריאותי המקשים עליו את ניהול הליך הבוררות, אך אין בדברים מחאה או ראשית מחאה ביחס לשכר שדרש המשיב לקבל.

ביום 28.1.19 שלח המבקש למשיב את מכתב ה"מחאה" השני, שאף הוא צוטט לעיל, ונפתח במילים: "ראשית תודה להסכמתך, להסדר התשלומים שהצעתי וצ'קים יועברו אליכם היום", ובהמשך ציין: "לא תארתי לעצמי את עלויות הבוררות שפשוט אני מתקשה לעמוד בהן".

גם כאן, אין באמירה בדבר עלויות הבוררות והקושי הכלכלי של המבקש, משום "מחאה" כנטען, בפרט לנוכח העובדה כי המבקש טרח לציין בהדגשה בהמשך המכתב: "לגופו של עניין אעמוד בכל ההתחיבויות, כפי שעמדתי עד היום".

1. יתרה מזאת, לא רק שאין במכתבים אלו משום מחאה כנטען, אלא גם שהמסגרת בה נגבה שכרו של בורר בהתאם לתעריף שעתי, ובהתאם להתקדמות הליך הבוררות, מייצרת לצדדים מעין "תחנות-ביניים" לתשלום, והתשלומים נעשים באופן תקופתי. כך, ניתנות לצדדים הזדמנויות רבות להביע מחאה, ולמצער הסתייגות מהתעריף השעתי שנקבע, או אף לבקש הנחה בתעריף או לצמצם את מסגרת שעות העבודה, שתוביל להפחתת השכר.
2. דומה כי גם המבקש מודע לכך, ועל כן טוען למעשה כי אין מדובר במחאה ברורה אלא כזו המובעת "במסגרת ההתנסחות המתרפסת הנהוגה בפני מי שיושב בדין".

אעיר, כי בעלי הדין, בכל הליך, ובפני כל מותב, אינם נדרשים להתנסח באופן מתרפס בפני היושב בדין, לא התרשמתי כי פניותיו אלו של המבקש היו "מתרפסות" ואף אציין כי הצדדים שניהם לא ניהלו את ההליך בפני המשיב בצורה "מתרפסת", ואף רחוק מכך, כפי שעולה מקריאת פרוטוקולי ישיבות הבוררות, ואף מקריאת תכתובות הצדדים לבוררות עם המשיב.

1. המבקש הפנה לאמירתו של בית המשפט המחוזי בעניין קרבקי נ' כמאל, לפיה אין די בהיעדר מחאה של הצדדים על מנת לבסס הסכמה לשכר הבורר, אך במקרה כאן לא מדובר בשתיקה של המבקש או "היעדר מחאה", אלא התייחסות לדרישה לתשלום, בקשה לפריסת תשלומים ותשלומם בפועל. לא בכדי בית המשפט המחוזי ציין:

"...אינני סבור כי לאור החשש המובן מעימות עם הבורר יש להטיל חובת מחאה על צדדים לבוררות תוך כדי הליך הבוררות כתנאי לפניה לבית המשפט, אך עדיין חלה חובה על הצדדים, אשר נוכחים לדעת תוך כדי הליכי הבוררות כי הם נדרשים לשלם סכומי שכר טרחה מופרזים לעמדתם, ליזום לכל הפחות פנייה (רצוי משותפת) לבורר לצורך קבלת הערכות עלויות עתידיות של הליכי הבוררות, והגבלת שעות העבודה במידת הצורך, שאחרת עלול לגבור אינטרס ההסתמכות של הבורר אשר השקיע את שעות עבודתו, בהנחה לפיה הוא יהיה זכאי לקבלת התשלום לשעת עבודה עליו סוכם, על פני אינטרס הצדדים".

1. אכן, ניתן להבין את החשש המובנה של בעל דין בהליך בוררות מפנייה לבורר להגבלת שכרו או הגבלת שעות העבודה או אף בקשה למתן הנחה כלשהי. אך המבקש, ששילם את שכר המשיב בשיעורים, בהתאם להתפתחות הליך הבוררות, לא פנה למשיב בשום שלב בבקשה לקבלת הערכת עלות עתידית של הליך הבוררות, ולא ביקש להגביל את שעות העבודה שלו, וגם לא חלק בשום שלב על התעריף השעתי שנקבע על ידי המשיב.

ואזכיר שוב: גם המשיבה הפורמלית, הצד השני להליך הבוררות, לא עשתה כן בשום שלב של הליך הבוררות, ואף לא הצטרפה לטענות המבקש במסגרת הבקשה שלפניי.

משמע, במקרה זה, אינטרס ההסתמכות של המשיב לקבלת שכרו לנוכח העבודה שנדרש להשקיע בתיק גובר על אינטרס הצדדים להליך הבוררות.

1. כאמור, לא רק שאין בשתי הפניות המדוברות לעיל משום "מחאה" כנטען, הרי שבנוסף לכך היו בין המבקש למוסד לבוררות התכתבויות נוספות, והן צורפו לבקשת המבקש מיום 13.3.22, שכאמור נעתרתי לה בהחלטתי מיום 24.3.22. בהתכתבויות אלו, המוכתרות כ"דרישות תשלום", וראשיתן ביום 6.5.18 ואחריתן ביום 16.8.19, שלח המוסד לבוררות תשעה מכתבים ובהם דיווח ודרישה תקופתית לתשלום שכר הבורר בהתאם להתקדמות ההליך והעבודה שבוצעה על פי דיווח המשיב. המבקש צרף גם מכתב ששלח המבקש למוסד לבוררות ביום 30.4.19 (בתשובה למכתב שנשלח לצדדים ביום 29.4.19) שזוהי לשונו: "ה-5,600 ₪ שולמו בשני צ'קים שניתנו למיכל ב-15.4.19 לתאריכים ה-10.6 וה-10.7. את הצ'קים עבור הישיבה האחרונה, אביא איתי לישיבה של ה-10.6.19".

אם כך, לא רק שהמבקש לא הצביע על כך שהביע מחאה או הסתייגות, הוא גם שילם את שכרו של המשיב, בהתאם לדרישות שנשלחו.

1. המבקש טען גם כי יש לבחון את מכתבי ה"מחאה" הללו גם בראי העובדה שבמועד שחל בין שני המכתבים הללו, המשיב איים כי ישתמש בזכות הקבועה לו בחוק, ויפסוק בהליך הבוררות לטובת המשיבה הפורמלית אם המבקש לא ישלם את שכרו (נספח י' לבקשה – החלטת הבורר מיום 24.1.19), וטען זאת בהמשך לטענה כי במכתבי ה"מחאה" שלו למשיב גילה את דעתו שיהיה מוכן לקבל כל הצעת פשרה של המשיב משום שאינו יכול לעמוד בתשלומים (סעיף 23 לבקשה).

הצגת הדברים אינה ראויה, ככל שהיא מבקשת להראות כי המבקש שילם את שכר המשיב כתוצאה מאיומים או תחת כפייה. המשיב לא איים בשום שלב על המבקש, אלא פעל על פי סמכותו מכוח חוק הבוררות (סעיף 15 וסעיף ט' לתוספת לחוק), מאחר שהמבקש לא הסדיר את חובו למוסד לבוררות.

1. בסיכומיו טען המבקש בהרחבה בעניין זה וציין כי "ספק רב" אם הייתה למשיב הסמכות לפעול

כאמור, וטען כי למעשה המשיב פעל בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון ברע"א 5163/10 ירחיב מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' עידו דקל (פורסם בנבו, 9.12.12), עליה הסתמך המשיב בעצמו בהחלטתו מיום 24.1.19. לטענת המבקש, ברע"א 5163/10 נקבע כי על הבורר לעשות שימוש בסמכותו מכוח סעיף 15 לחוק הבוררות וסעיף ט' לתוספת לחוק הבוררות, במשורה, כאמצעי אחרון, ורק לאחר מתן התראה.

1. אלא שהמשיב לא עשה שימוש בסמכות המדוברת, אלא שלח התראה על כך, בניגוד למקרה שנדון ברע"א 5163/10, שם נטען כי לא היה מקום להורות על ביטול פסק הבורר שמחק את ההגנה של המבקש שם ונתן פסק בורר בהיעדר התגוננות, חרף אי שיתוף פעולה מתמשך מצידו להליך הבוררות.

לא כך עשה המשיב כאן, ומסגרת הדיון היא שונה בתכלית. יתרה מזאת, ההפנייה לרע"א 5163/10 מקעקעת את טענת המבקש לפיה המשיב איים עליו. המשיב שלח לו התראה, בהתאם לסמכותו מכוח הוראות חוק הבוררות, וכלשון פסק הדין ברע"א 5163/10. התראה, ולא איום.

אכן, בפסק הדין ברע"א 5163/10 העיר כבוד השופט דנציגר כי השימוש בסמכות זו צריך להיות "זהיר ומדוד", וזאת "בדומה לשימוש הזהיר שנעשה בסמכות המקבילה הנתונה לבית המשפט ליתן פסק דין בהיעדר התייצבות", וכי יש לעשות שימוש בסמכות זו "רק במקרים חריגים, כאשר בעל הדין מביע זלזול מתמשך ובוטה בהליך המשפטי, יש מקום לנקוט בסמכות זו", אך ממילא כאן לא עשה המשיב שימוש בסמכותו זו, וממילא אין בשליחת התראה בגין אי תשלום שכר טרחה משום איום או כדי ללמד על כך ששליחת ההתראה הייתה פסולה.

1. יש גם לדחות את טענת המבקש לפיה המשיב פעל בחוסר תום לב עת לא עדכן את הצדדים בדבר היקף שעות עבודתו הצפויות בכל שלב ושלב של ההליך, או משום שטרח וכתב פסק בורר מנומק, שלא לצורך, שהגדיל את היקף שעות עבודתו בצורה מופרזת לכאורה.

ראשית, הצדדים להליך הבוררות לא פנו בשום שלב למשיב בבקשה לקבלת עדכון בדבר שעות העבודה הצפויות של המשיב, וגם לא ביקשו מהמשיב להימנע ממתן פסק דין מנומק.

שנית, המשיב עשה את הנדרש על מנת לצמצם את היקפו של הליך הבוררות, ככל שניתן, ועל פי שיקול דעתו. הוא גם שלח לצדדים ביום 2.3.19 הצעת פשרה שניתנה לאחר ששמע כבר חלק מהעדים, עיין בראיות ואף קיים ישיבה מקדמית נוספת לשמיעת טענות הצדדים. בכל שלב ושלב היו ערים הצדדים להיקף שעות העבודה שהושקעו על ידי המשיב, ומכאן שיכלו גם להבין את ההשלכות של שמיעת התיק עד סופו. אמנם, המבקש קיבל את הצעת הפשרה שהציע המשיב ואילו המשיבה הפורמלית דחתה את ההצעה וביקשה לנהל את התיק עד תום, אך המשיב נהג בתום לב וכן חס על זמנם וממונם של הצדדים.

שלישית, ודווקא לנוכח היאחזותו של המבקש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין קרבקי, ראוי להתייחס לשוני בין המקרים. שם, שכרו השעתי של הבורר, עו"ד במקצועו, היה נמוך בהרבה משכרו של המשיב כאן (800 ₪ ו-1,200 ₪ לשעה לעומת 1,600 ₪), אך כשבוחנים את שעות העבודה של הבורר שם, הרי שהוא חייב את הצדדים שם בגין מאות שעות עבודה, ומתוכן 150 שעות עבודה בגין כתיבת פסק הבורר, ו-25 שעות הכנה לישיבה הראשונה. כך, לעומת 63 שעות עבודה של המשיב, 16 שעות עבודה בגין כתיבת פסק הבורר של המשיב, ו-6 שעות הכנה לישיבה הראשונה.

בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה להפחתת שכר הבורר באופן חלקי בעניין קרבקי, ובדונו בשאלת ההסכמה, קיבל את טענות המבקשים רק ביחס להיקף שעות ההכנה לישיבה הראשונה (25 שעות עבודה) והיקף שעות כתיבת פסק הדין (150 שעות עבודה), בציינו כי בשני חשבונות אלו "לצדדים לא הייתה כל יכולת להעריך מראש או אפשרות להשפיע על היקף שעות העבודה שישקיע הבורר".

לטעמי, קביעה זו לא רלוונטית לענייננו, לנוכח מספר השעות הצנוע בהרבה שהושקעו על ידי המשיב. הצדדים יכלו וצריכים היו להניח כי לשם לימוד התיק יידרש המשיב למספר שעות ללימוד התיק (בפרט כשמדובר בתביעה ותביעה שכנגד), וכך גם יכלו וצריכים היו להניח כי כתיבת פסק הדין תצריך את מספר השעות שנדרש לבסוף.

1. יתרה מזאת, במסגרת הבקשה לביטול פסק הבורר טען המבקש, בין היתר, כי המשיב חטא לתפקידו עת לא מינה מומחה מטעמו לבחינת הצדדים ועת לא איפשר למבקש להעיד מטעמו מספר לא מבוטל של עדים, שמצא את עדותם לא רלוונטית. במסגרת פסק הדין בהפ"ב 17717-08-20 דחיתי טענות אלו, אך ברור כי לו היה המשיב מורה על מינוי מומחה מטעמו ומאפשר למבקש להעיד את העדים הנוספים, שלגישת המשיב עדותם הייתה מיותרת או בלתי קבילה, היה ההליך מתארך באופן משמעותי, ושכרו של המשיב, המחושב בהתאם לשעות העבודה היה גבוה עוד יותר.

עניין זה רלוונטי לטעמי לא רק לשאלת ה"שכר המוגזם", אלא גם לשאלת ההסכמה, שכן המבקש פעל בעצמו להרחבת היריעה במסגרת הליך הבוררות, בידיעה כי הרחבתה משמעתה הגדלת שכרו של המשיב, הנקבע על פי רוחב היריעה.

1. בשולי פרק זה בפסק דיני, אציין כי אין ממש גם בטענת ההסתמכות של המבקש על ב"כ המשיבה הפורמלית, שהיה נכון לכאורה להתעמת עם המשיב בעניינים הקשורים לניהול ההליך (מינוי מומחה למשל), אך לא בעניין שכרו. עובדה זו אינה מקימה למבקש כל טענת הסתמכות, והיא דווקא מלמדת כי הצדדים להליך הבוררות בהחלט יכלו להביע את עמדתם – בין אם התקבלה ובין אם לאו – בפני המשיב, מבלי שהדבר פגע בנכונותו של המשיב לשמוע את טענותיהם.
2. על כן, לנוכח כל האמור לעיל, איני מקבל את טענת המבקש כי שכרו של המשיב נקבע ללא הסכמתו או הסכמת הצדדים. לכאורה, בכך די היה כדי לדחות את בקשת המבקש, אך מצאתי כי יש לדון גם בשאלה האם שכרו של המשיב הוא שכר "מוגזם".

האם שכר המשיב "מוגזם"?

1. כמובא לעיל, יש להבחין בין שכר גבוה לבין שכר "מוגזם", וגם התשובה לשאלה מהו שכר "מוגזם" עשויה להשתנות ממקרה למקרה.

במקרה שלפניי, שכרו של המשיב נקבע על פי תעריף שעתי בסך של 1,600 ₪ לשעה בתוספת מע"מ. לבית המשפט אין ידיעה שיפוטית בשאלה מהו התעריף השעתי המקובל לבורר, אך נסיון החיים המקצועי והשיפוטי מלמד כי אכן מדובר בתעריף גבוה, אם כי לא נדיר, בהינתן העובדה שהמשיב הוא שופט מחוזי בדימוס.

1. אך השאלה האם מדובר בתעריף "מוגזם" אינה יכולה להיגזר אך ורק מגובה התעריף השעתי, אלא על פי הנסיבות הכוללות של המקרה. תשלום על פי תעריף שעתי מחייב גם התייחסות להיקף השעות, היקף הסכסוך, לאופן ניהול ההליך, פעולותיו של המשיב כבורר והתנהלותם הדיונית של הצדדים להליך הבוררות וכמובן גם לשכר הכולל ששולם על ידי הצדדים.

יש לבחון את הדברים "ממקרה למקרה", ובהחלט אחד השיקולים בדיון כאן הוא היחס בין שכר המשיב לבין שוויו הכספי של הסכסוך בו התבקש להכריע.

1. שכרו הכולל של המשיב עמד על סך של 100,800 ₪, ובתוספת מע"מ 117,936 ₪, בעוד שהתביעה שהגישה המשיבה הפורמלית עמדה על סך של 148,000 ₪ ואילו התביעה שכנגד עמדה על סך 159,589 ₪. כפי שציין המבקש, בשתי התביעות תבעו הצדדים פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 100,000 ₪, כך שהסכומים שבמחלוקת היו נמוכים יותר לכאורה.

אכן מדובר בשכר גבוה מאוד ביחס לסעדים הכספיים הנתבעים, גם כשהוא מתחלק בין הצדדים להליך הבוררות, אך נתון זה כשלעצמו אינו מלמד כי מדובר ב"שכר מוגזם", בנסיבותיו של התיק.

1. גם במסגרת הדיון בהפ"ב 17717-08-20 וגם לצורך הדיון בבקשה זו, עיינתי בכתבי הטענות של הצדדים בתיק בית המשפט (ת"א 60-03-17) וכן בפרוטוקולי הדיונים. הצדדים העלו טענות קשות זה כלפי זה, במישור המקצועי ובפן האישי, וניהול ההליך היווה אתגר לא מבוטל עבור המשיב, כפי שהיה מהווה ככל הנראה לכל מותב שהיה יושב בדין בבית המשפט.

יתרה מזאת, העובדה כי המבקש בחר לייצג את עצמו בהליך הבוררות (וקודם לכן בבית המשפט), הקשתה במידה לא מבוטלת על ניהול ההליך במספר מובנים, ובמהלכו נדרש גם המשיב להתייחס לחילופי דברים קשים בין המבקש למשיבה הפורמלית ובין המבקש לבא כוחה.

זהו מקרה מובהק בו לא ניתן ללמוד על מורכבות ההליך אך ורק מגובה הסעדים הכספיים הנתבעים, ולכן לא ניתן ללמוד מהיחס המדובר בין גובה שכר הטרחה להיקף הסכסוך הכספי, על כך שמדובר ב"שכר מוגזם".

1. גם לא מצאתי שהשכר שגבה המשיב בגין כתיבת פסק הבורר היה "מוגזם". אזכיר, כי מדובר ב-16 שעות עבודה, בשווי כולל של 25,600 ₪ (29,952 ₪ כולל מע"מ). לטענת המבקש, "אם נהיה מהמהדרין", ונכלול את רכיב עוגמת הנפש בכתב התביעה (100,000 ₪), הסכום שנגבה בגין כתיבת פסק הבורר הינו בשיעור של 20% מגובה סכום התביעה, או 60% מהסכום שבסכסוך למי שאינם "מהמהדרין", וכל זאת בהליך בו המשיב היה "משוחרר מהדין המהותי והיה פטור מלנמק את החלטתו" (סעיף 35 לבקשה).

איני מקבל טענה זו. ראשית, שעות העבודה שהוקדשו לכתיבת פסק הדין, 16 במספר, הן לא רבות לנוכח היקף טענות הצדדים, ולנוכח הסוגיות שבמחלוקת כפי שהוצגו על ידי הצדדים להליך הבוררות ונדונו בפסק הבורר;

שנית, אף שהמשיב היה "משוחרר מהדין המהותי" ואף "פטור מלנמק את החלטתו", הרי שאני סבור שבפרט לנוכח העובדה כי המבקש לא היה מיוצג על ידי עו"ד בהליך הבוררות, היה טעם רב בניהול ההליך על פי סדרי הדין, דיני הראיות והדין המהותי, ולדברים אלו התייחסתי גם בפסק הדין הפ"ב 17717-08-20. לטעמי, דווקא כשאחד הצדדים להליך אינו מיוצג על ידי עורך דין, יש חשיבות יתרה בהקפדה על סדרי הדין ודיני הראיות על מנת למנוע מצב בו חוסר ההתמצאות של הצד שאינו מיוצג ינוצל על ידי הצד המיוצג.

שלישית, היה מקום ליתן פסק בורר מנומק, בפרט כשאחד הצדדים אינו מיוצג, קל וחומר לאחר שהמשיב הציע לצדדים הצעת פשרה, בשלבים מוקדמים של ההליך, שהייתה שונה בצורה משמעותית מתוצאת הפסק. בנסיבות אלו, בין אם המשיב כיוון לכך ובין אם לאו, הייתה חשיבות רבה במתן פסק מנומק, לטעמי.

1. בשולי הדברים אעיר, כי כשתובע מעמיד את תביעתו על סך 159,589 ₪, מתוכם 100,000 ₪ בגין עוגמת נפש (בעקבות תביעה דומה), התייחסות רצינית אל סכום התביעה (לרבות רכיב עוגמת הנפש), אינה נעשית לשיטת "המהדרין", שכן יש לטענות אלו, גם לעניין עוגמת הנפש לכאורה, השלכה מיידית על אופן ניהול ההליך, והעצמה של הסכסוך על ידי הצדדים. מי שבחר לעשות כן, היו הצדדים להליך, ועל היושב בדין, בין אם בורר ובין אם שופט, מוטלת המלאכה לבחון ביסודיות את כלל טענות הצדדים, לרבות בעניין עוגמת נפש שנגרמה.

עוד חשוב לציין, כי המשיב פסק לטובת המשיבה הפורמלית פיצוי משמעותי ביותר בגין "עוגמת נפש" בסך 30,000 ₪, שכן סוגיה זו כן הייתה סוגיה מרכזית בסכסוך בין הצדדים.

1. המבקש גם טוען כי ניתן ללמוד כי מדובר ב"שכר מוגזם", לנוכח התעריף המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין לשכר בורר, שהוא 1,172 ₪ לישיבה של עד 3 שעות (כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000)), לנוכח התעריף שמפרסמת "הפדרציה לבוררות" באתר האינטרנט שלה, כמו גם לנוכח העובדה שהמשיב חסר מומחיות בתחום הסכסוך בין הצדדים - הפקת סרטים. בהקשר זה, הפנה המבקש שוב לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין קרבקי, שם צוין כי שכר של 1,200 ₪ לשעה הוא שכר טרחה המתאים ל"בורר מומחה שהסכסוך הוא בתחום מומחיותו" (ההדגשה במקור).

אין ממש בטענה. כללי לשכת עורכי הדין אליהם מפנה המבקש מתייחסים לתעריף המינימלי המומלץ, אך לא נדרשת ידיעה שיפוטית על מנת לקבוע כי תעריפים אלו אינם משקפים את שכר הטרחה המקובל בשוק, ובפרט כשהבורר הממונה הוא משפטן בעל נסיון שיפוטי רב, דוגמת שופט מחוזי בדימוס.

גם תעריפי "הפדרציה לבוררות" אינם יכולים לתרום לשאלה מהו "שכר מוגזם", אף שעיון באתר האינטרנט של ה"פדרציה" מלמד כי הוא כולל רשימה מכובדת בהחלט של בוררים מוצעים. כן מצוין שם כי התעריפים השעתיים אינם כוללים עלות פתיחת תיק, אינם כוללים הוצאות הנובעות מההליך ככל שידרשו, וכי "בסכסוך בו מעורב מספר יוצא דופן של צדדים, עדים, מסמכים או כתבי טענות ארוכים במיוחד העלות תתומחר בהתאם". יוצא אם כן, כי התעריפים הנטענים (12,000 ₪ בתוספת מע"מ על פי חישובו של המבקש; סעיף 26(ג) לבקשה)) אינם בהכרח התעריפים שהיו נדרשים לשלם הצדדים בגין ניהול הליך בוררות ב"פדרציה לבוררות".

1. בנוסף, ההפנייה להתייחסות בית המשפט המחוזי בעניין קרבקי מחלישה דווקא את טענת המבקש. בעניין קרבקי מונה הבורר על ידי עוזרת רשם האגודות השיתופיות בסכסוך הנוגע לאגודות שיתופיות, ובהקשר זה ציין בית המשפט כי תעריף של 1,200 ₪ לשעה בתוספת מע"מ יכול להיות מוצדק במקרה שמדובר בבורר בעל מומחיות מיוחדת בתחום האגודות השיתופיות, ובית המשפט המחוזי ציין כי גם אם נניח שהבורר שם הוא בעל מומחיות מיוחדת, ניתן היה לצפות ממנו להכרעה מהירה ותמציתית, לנוכח מומחיותו.

אין בדברים אלו כדי להשליך לענייננו. המשיב מונה כבורר על רקע כישוריו המשפטיים, כפי שהעריכם בית המשפט, ובפרט לנוכח העובדה כי מדובר במשפטן בעל נסיון שיפוטי רב. אם שכר של 1,200 ₪ לשעה הוא שכר הולם למומחה בתחום האגודות השיפוטיות, לא ניתן לומר כי שכר בסך של 1,600 ₪ לשעה אינו שכר הולם למשפטן-שופט בכיר, ש"מומחיותו" היא בתחום עבודתו – השיפוט.

ובהקשר זה אשוב ואציין, כי קריאת פרוטוקולי הדיונים של ישיבות הבוררות לימדה כי אכן הצדדים להליך הציבו אתגרים רבים ומגוונים למשיב בניהול ההליך, שהיה מורכב גם בשל אופן התנהגות הצדדים.

1. המבקש הפנה למדד רלוונטי נוסף המלמד לשיטתו כי שכרו של המשיב היה "מוגזם", והוא זה הנוגע לשיעור שכר הטרחה שפסק המשיב לבא כוח המשיבה הפורמלית, בסך של 20,000 ₪. המבקש טוען כי "אין ספק שכבוד הבורר לא השקיע בתיק יותר שעות מב"כ התובעת", ועל כן שכרו של המשיב לא צריך לעלות על שכרו של בא כוח המשיבה הפורמלית.

הצגת הדברים כך מתעלמת מהעובדה כי השיקולים בפסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסיומו של הליך משפטי מורכבים יותר (לעניין זה ר' רע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ (פורסם בנבו, 28.12.20) וכן תקנות 151-157 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018)).

תוצאת הליך הבוררות הייתה מורכבת, ועל פי פסק הבוררות אמנם חויב המבקש בהחזר מלא של הסכום ששילמה לו המשיבה הפורמלית (בתוספת פיצוי משמעותי בגין עוגמת נפש כאמור לעיל), אך במקביל קבע המשיב כי יש לקזז מסכומים אלו את שכרו הראוי של המבקש, ומכאן שהמשיב קיבל חלק מטענותיו של המבקש בהליך.

קבלה חלקית של הטענות, בפרט בהליך בו הוגשה תביעה ותביעה שכנגד, מחייבת התייחסות מתאימה בפסיקת ההוצאות ושכ"ט עו"ד, ודומה כי כך עשה המשיב. מכאן, לא ניתן להסיק כי שכרו של המשיב היה "מוגזם" בשל ההשוואה לשכר הטרחה שנפסק לטובת ב"כ המשיבה הפורמלית.

1. אציין בקצרה כי אין ממש בטענה כי המשיב חייב את הצדדים ב"שעות שידע שאינן ראויות לחיוב משום שאין להן ערך ראייתי" (סעיף 27 לבקשה) או כי מספר השעות לכתיבת פסק הבורר היו מוגזם.

ביחס לטענה הראשונה - ההפך הוא הנכון. המשיב איפשר לצדדים להביא ראיות, אך עצר אותם, ובפרט את המבקש, מלהעיד עדים שהיה ברור כי עדויותיהם היו עדויות לא קבילות או לא רלוונטיות. במקרה של העד אילן בכר אליו מפנה המבקש, הדברים התבררו בפתח עדותו של העד, והמשיב מנע ממנו להעיד וחסך בכך מזמנם וממונם של הצדדים.

ביחס לטענה השנייה – כפי שציינתי לעיל, אני סבור כי היה מקום והצדקה לכתיבת פסק דין מנומק, דווקא בשל אופי הסכסוך ואופי המתדיינים והעובדה כי המבקש לא היה מיוצג בהליך, ו-16 שעות העבודה שנדרשו לכתיבת פסק הבורר, אינן מופרזות.

אוסיף, כי עיון בדו"ח פירוט השעות של המשיב שצורף על ידי המבקש במסגרת בקשתו מיום 13.3.22 הנזכרת לעיל, מלמד לטעמי כי הושקע זמן סביר בהחלט על ידי המשיב בכל אחד משלבי הליך הבוררות. הן בלימוד החומר והכנה לישיבות, הן בישיבות בעצמן והן בכתיבת פסק הבורר.

1. סיכומו של דבר: בכל הנוגע לטענת המבקש בדבר שכר "מוגזם" של המשיב, לא מצאתי לקבלה. אכן מדובר בשכר גבוה בבחינת התעריף השעתי, וגם בבחינת היחס בין השכר הכולל שנגבה ובין הסעדים הכספיים בהליך, אך השאלה שיש לבחון היא האם מדובר בשכר "מוגזם" ביחס לתמורה שניתנה בעדו. והתמורה שניתנה בעדו היא ניהול הליך מורכב ויצרי, בו הצדדים הנצים לא הקלו את מלאכת המשיב, וכל זאת כאשר המשיב מונע התדיינויות מיותרות ושמיעת עדים לא רלוונטיים, ומקצה לשמיעת ההליך זמן סביר בהחלט.

בנסיבות אלו, לא מדובר בשכר מוגזם.

הערה בטרם סיום

1. המשיב ביקש לסלק את הבקשה על הסף בשל חוסר תום הלב בהגשתה, משום שנוסחה בצורה פוגענית, משתלחת ומזלזלת, וזאת בהמשך לפניות המבקש ובא-כוחו למשיב בטרם הגשת הבקשה. המבקש השיב לטענה זו, וטען כי המשיב לא הציג ולו דוגמה אחת לטענותיו אלו.

המבקש אכן טען טענות רבות נגד המשיב, הן במסגרת הבקשה לביטול פסק הבורר והן במסגרת הבקשה שלפניי, ובחלק מהן אף טען כי המשיב פעל בחוסר תום לב. מרבית טענותיו של המבקש במסגרת הבקשה והתשובה הינן טענות לא קלות, אם כי אין לומר כי הן בלתי מקובלות או "משתלחות", ואין בהן כדי להצדיק סילוקה של בקשה על הסף.

אך לא ניתן להתעלם מהעובדה כי במסגרת סיכומיו החריף המבקש את טיעוניו וניסוחיו. השימוש החוזר בבקשה ובפרט בסיכומי המבקש בטענה בדבר איומים של המשיב על המבקש – איומים ממש נכתב – היא טענה קשה, פוגענית ומיותרת. כפי שציינתי לעיל, המשיב פעל בהתאם לסמכותו לחוק הבוררות. הוא בוודאי לא איים על המבקש.

אכן, שימוש בסמכותו של הבורר מכוח סעיף 15 לחוק הבוררות וסעיף ט' לתוספת לחוק זה צריך שייעשה בזהירות ורק במקרים חריגים, אך לא במקרה העניק המחוקק לבורר כלי זה לאכיפת סמכותו על הצדדים, לרבות בשאלות הנוגעות לתשלום הוצאות ושכר טרחה, כפי שגם העניק מחוקק המשנה לבית המשפט בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (ר' למשל תקנות 42, 43, 45(ב) ו-60(ג)).

1. גם לא ניתן להתעלם מהעובדה כי במכתב ששלח ב"כ המבקש לנשיא המוסד לבוררות עסקית ביום 21.7.20 (נספח 1 לתגובת המשיב) סיכם ב"כ המבקש את מכתבו המפורט בכך כי עולה "חשש כבד" שהמשיב עבר על הוראות סעיף 282 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכל זאת משום שבהחלטותיו התייחס להליך הבוררות כ"משפט" ולפסק הבוררות כ"פסק דין" וכו'.

בלשון המעטה, מדובר בטענה פוגענית ומיותרת נוספת של המבקש ובא כוחו, שראוי היה להימנע ממנה.

סיכומו של דבר

1. המבקש לא הראה כי מתקיימים התנאים המצדיקים את הפחתת שכר הבורר מכוח סעיף 32(א) לחוק הבוררות, ועל כן יש לדחות את הבקשה.
2. המבקש, שטען כי המשיב "הגדיל תורה והאדיר" לשווא, ועל חשבונם של הצדדים להליך הבוררות, הגיש לבית המשפט בקשה ארוכה ומפורטת, עשירה בטענות עובדתיות ומשפטיות, וצרף גם מסמכים רבים לבקשתו. כל אלו חייבו לא רק התייחסות ודיון על ידי בית המשפט, אלא גם את התייחסותו של הצד שכנגד.

המבקש גם פעל שלא כדין עת הגיש מסמך סיכומים בן 7 עמודים (קצת פחות מששה וחצי עמודים בהפחתת הכותרות), ועשה כן על דעת עצמו, מבלי לקבל את רשותו של בית המשפט ומבלי להגיש בקשה מקדימה, וגם לכך יש לתת את הדעת בסופו של ההליך.

עם זאת, בתיק התקיימה ישיבה אחת בלבד, שבמסגרתה גם נשמעו טענות הצדדים בהליך בהפ"ב 17717-08-20 שהמבקש היה צד לו. המבקש גם עמד בזמנים שנקצבו לו, ובכל הקשור לניהול ההליך שלפניי, הוא ניהלו ביעילות ולא הגיש בקשות מיותרות.

1. לנוכח מכלול הנתונים הללו, מצאתי לחייב את המבקש בהוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪ (כולל מע"מ) שישולמו לב"כ המשיב בתוך 30 יום.

כאמור, הבקשה נדחית.

ניתן היום, כ' תמוז תשפ"ב, 19 יולי 2022, בהעדר הצדדים.