בפני ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959

יו"ר הוועדה – כב' השופט אמיר סלאמה

חבר הוועדה – ד"ר אלכס קורת

חבר הוועדה – ד"ר דני קירשנר

האם הוכח קיום קשר סיבתי בין מחלת לויקמיה מיאלואידית חריפה - AML (להלן "המחלה") לבין שירותו הצבאי של המערער כבוחן מערכות אופטיות של כלי נשק?

זוהי השאלה העומדת במרכזו של ערעור זה, שהוגש מכוח סעיף 33 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום).

כללי

1. המערער, יליד 1988, שירת כבחן אופטי של כלי נשק, וזאת בבית הספר להנדסה צבאית (בהל"צ) החל מחודש 11/19. בחודש ינואר 2013 הבחין המערער בהתפתחות קשריות לימפה באזור העל ברחי משמאל, וכחודש לאחר מכן אובחנה אצלו המחלה. המערער חזר לשרת ביחידה, ובהמשך שוחרר משירות בחודש ינואר 2017.
2. בשנת 2017 הגיש המערער תביעה להכרת זכות מכוח חוק הנכים, בה טען לקיום קשר בין המחלה לבין תנאי שירותו, אשר כללו לדבריו עבודה בתוך חדר הנשקייה בתנאים ירודים, לרבות חלל לא מאוורר כראוי; חשיפה לחומרים מסוכנים כגון סולר, ממיסים ושמנים; ועבודה בתנאי מזג אוויר שרבי, לאור מיקומה הגאוגרפי של היחידה.

המשיב דחה את התביעה, בקובעו כי לא הוכח קשר בין תנאי השירות לבין המחלה, ובהסתמכו על חוות דעת של מומחה מטעמו בתחום ההמטולוגי (פרופ' רון רם).

על החלטה זו מונח הערעור שלפתחנו.

1. במסגרת הערעור הסתמך המערער על חוות דעת מומחה מטעמו בתחום הרפואה התעסוקתית (ד"ר ליאוניד מזור), שסבר כי במסגרת עבודתו בנשקייה היה המערער חשוף לחומרים כימיים לרבות ממיסים, שמנים וסולר, אשר על פי הספרות ידועים כגורם מסרטן לסרטן הדם, לרבות המחלה המדוברת, וכי בהעדר הסבר אחר להתפתחות המחלה (כגון רקע תורשתי), כמו גם לאור העובדה שהמחלה התפרצה אצל המערער בגיל שאינו אופייני לה, קיימת הסתברות של מעל 50% לפיה המחלה נגרמה כתוצאה מתנאי השירות.
2. המשיב הגיש חוות דעת משלימה של פרופ' רם, בה הוא חזר על חוות דעתו הראשונה, והוסיף כי ביחס למחלה שאובחנה אצל המערער התגלתה מוטציה מסוימת (NPM1 – להלן: "המוטציה"), אשר אינה ידוע כמאפיינת מחלה המתפתחת עקב היחשפות לבנזן.

כמו כן, הגיש המשיב חוות דעת של מומחית מטעמו בתחום הרפואית התעסוקתית (ד"ר יהודית שחם), בה נשלל קשר בין תנאי השירות של המערער לבין המחלה.

1. במסגרת ההליך שמענו עדים, לרבות מומחי הצדדים.

בישיבה שהתקיימה בתאריך 2.6.22 שמענו את חקירת המערער; את חקירת המומחים הנ"ל; וכן חקירת שני מצהירים מטעם המשיב – מר לאון שבירו ומר רפי בן שבת.

בישיבה שהתקיימה בתאריך 16.6.22 שמענו את חקירתו של עד נוסף מטעם המשיב, מר יצחק ריכטמן, וכן את סיכומי הצדדים.

דיון והכרעה

1. לאחר שמיעת ראיות הצדדים ושקילת טיעוניהם, הגענו למסקנה שדין הערעור להידחות.
2. תחילה נעמוד על תנאי השירות של המערער, כפי שהוכח לפנינו, ולאחר מכן נדון בסוגיית הקשר הסיבתי ביו המחלה לבין תנאי השירות.

תנאי השירות

1. מחומר הראיות עולה שהמערער שימש, משלהי שנת 2009, כבוחן אופטיקה של כלי נשק וזאת במחלקת חימוש בפלוגת ההנדסה ביחידה, הממוקמת בדרום הארץ.

תפקידו של המערער היה לבחון ולבצע פעולות תחזוקה בדרג א' של אמצעים אופטיים המותקנים על כלי הנשק, כשמרבית עבודתו היתה ביצוע בחינה ויזואלית של אמצעים כאמור, כאשר במידה ועלה צורך בביצוע עבודות תיקון הדורשות פירוק של כלי הנשק, בוצעו עבודות אלה ע"י אחרים ולא בידי המערער (ראו גם עדות המערער בעמ' 2 לפרוטוקול).

1. המערער ביצע את עבודתו בחדר שהוקצה לכך בתוך מבנה הנשקייה, אך לא בתוך חדר הנשקייה עצמו. מדובר בחדר נפרד המצוי בתוך מבנה הנשקייה, אליו היו מגיעים במעבר בתוך חדר הנשקייה, אך החדר עצמו היה כאמור נפרד מחדר הנשקייה.

יש לציין כי המערער טען כי הקירות בחדר בו עבד לא הגיעו התקרה, ואולם עובדה זו לא אומתה ע"י העד מר בן שבת, שנדרש לכך בחקירתו לפנינו.

בתצהירו טען המערער כי בחדר בו עבד היו שני חלונות צרים בלבד, וטענה זו לא נסתרה בחומר הראיות שהונח בפנינו. עם זאת נציין, כי מר ריכטמן העיד בפנינו כי המבנה עצמו היה גדול, אשר היה מאוורר מסירקולציה של אוויר טבעי.

עוד נטען על ידי המערער כי מערכת האוורור (המנדף) במבנה היתה תקולה למשך זמן מה, וכי היא תוקנה רק לאחר שאובחנה אצלו המחלה, וגם טענה זו לא נסתרה (ואף עולה מאישור עליו חתום בשנת 2013 מר בר בן שבת, אם כי האחרון הגיע ליחידה רק לאחר אבחון המחלה).

1. לטענת המערער, הוא בילה את מרבית זמנו בחדר הנ"ל.

טענה זו אינה עולה בקנה עם עדותו של מר יצחק ריכטמן, מי ששימש בין השנים 2011 – 2013 בתפקיד קצין חימוש של יחידת בהל"צ 14, שהעיד בישיבה מיום 16.6.22 כי המערער בילה את מרבית זמנו (כ- 80%) בשטח, בביצוע עבודתו בצמוד ללוחמים.

לא נוכל אפוא לקבוע כי טענת המערער לפיה הוא בילה את מרבית זמנן בתוך החדר האמור הוכחה כדבעי, בהינתן עדותו של מר ריכטמן, ונוסיף בעניין זה כי לא מצאנו ממש בטענת ב"כ המערער, שביקש להטיל דופי בזכרונו של מר ריכטמן, ע"י הפניה לכך שמר ריכטמן לא זכר את התקלה המדוברת במערכת האוורור, כאשר נציין כי חוסר זכרונו של מר ריכטמן בנקודה ספציפית זו אינו שולל את זכרונו ביחס לאופי עבודתו של המערער והיקף שהותו במבנה.

בכדי להפיס את דעת המערער נציין, כי גם אם היינו מאמצים את טענתו לפיה הוא בילה את מרבית זמנו בתוך מבנה הנשקייה בחדר הנ"ל, הדבר לא היה, כך אנו סבורים, משנה מהתוצאה הסופית של ההליך.

1. אשר לחומרים להם נחשף המערער במהלך שירותו בתקופה הנדונה, עולה כי כלי הנשק אוחסנו במבנה בתוך חדר הנשקייה, בו כאמור לא עבד המערער.

המערער, כאמור, היה צריך לבצע בדיקה ויזואלית של אמצעים אופטיים המותקנים על כלי הנשק, ולא את כלי הנשק עצמם.

לפני אחסון כלי הנשק בתוך חדר הנשקייה, הם היו עוברים פעולה של ניקוי באמצעות תמיסה לניקוי נשקים, אשר לא בוצעה ע"י המערער אלא בדרך כלל ע"י הלוחמים שאחסנו את כלי הנשק. בכניסה לנשקייה היו בדרך כלל חומרים, לרבות סולר ושמנים שונים, ששימשו לניקוי כלי הנשק.

אשר לאמצעים האופטיים, אלה לא עברו את פעולת הניקוי האמורה, והיו אמורים להישאר "יבשים" (ראו עדותו של מר ריכטמן).

ככל שהמערער נאלץ לאחוז בכלי הנשק לצורך בחינת ציוד אופטי המותקן עליו, ייתכן שהוא בא במגע עם סולר או שמנים ששימשו לנקות את הכלי, וזאת נוכח האפשרות שהכלי לא התייבש במאת האחוזים בזמן שהיה בנשקייה (ראו עדות מר בן שבת עמ' 25 לפרוטוקול).

המערער הוסיף בחקירתו כי ככל שהוא נדרש לעבוד עם תרסיס, היא היה שם מסיכה וכפפות (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 11-12).

המערער הוסיף כי בעת שהותו בחדר הוא היה מריח ריחות של סולר ושמנים.

1. ראוי לציין כי המערער העלה טענה בכתב הערעור בדבר חשיפה גם לקרינה מייננת ממצפנים שהיו באמצעים האופטיים, ואולם מחומר הראיות הוברר כי ככל שהיתה חשיפה כזאת דובר בדבר זניח וחסר משמעות, כאשר המערער עצמו ציין לפנינו כי "זה לא העניין" (עמ' 4 לפרוטוקול). נוסיף כי מומחה המערער לא ביסס את חוות דעתו על כך, והטענה כלל לא הועלתה בסיכומי המערער.
2. אם נסכם:

• תנאי השירות להם מייחס המערער קשר למחלה התקיימו משך כשלוש שנים.
• תפקידו של המערער התבטא בבחינת ויזואלית של אמצעים אופטיים שהותקנו על כלי נשק.
• במסגרת עבודתו שהה המערער במבנה בו הוקצה לו חדר, אשר היה נפרד מחדר הנשקייה.
• המערער בא במגע, לעיתים, עם חומרים ששימשו לניקוי הנשקים (כגון תמיסות שהכילו סולר, ממסיים ושמנים), ואולם מדובר במגע בהיקף לא גדול, בהינתן העובדה שהמערער אמור היה להחזיק ולבחון את האמצעים האופטיים עצמם (שהיו יבשים), וככל שהוא בא במגע עם חומרים כאמור היה זה בעיקר עקב מגע עם חומרים ששימשו לניקוי כלי הנשק (שלא נוקו על ידי המערער) ולא הספיקו להתייבש לחלוטין, לאחר שהכלים הועמדו בחדר הנשקייה (בו לא עבד המערער).
• במסגרת תפקידו הריח המערער סולר ושמנים, וייתכן כי גם שאף אדים של חומרים אלה, כאשר בנדון נציין כי מערכת האוורור במבנה היתה תקולה למשך זמן מה (אשר לא הוברר כדבעי מהראיות שלפנינו).

סוגיית הקשר הסיבתי

1. טענתו העיקרית של המערער היא שמחלתו נגרמה בשל חשיפה לחומרים מסוג סולר, שמנים וממיסים, כאשר תנאי המקום, שכללו שילוב של טמפרטורה גבוהה שגרמה להתנדפות החומרים, ביחד עם העדר אוורור נאות, תרמו או החמירו את המצב.
2. המערער עצמו יצא מהנחה, שאין אסכולה רפואית מוכרת המבססת קשר בין התפתחות המחלה לבין חשיפה לחומרים הנ"ל (ראו דברי ב"כ המערער בפתח סיכומיו). נוסיף בנדון כי גם אם היתה אסכולה רפואית מסוג זה, הרי שקשר כאמור לא הוכח במקרה הנדון, כפי שעוד יפורט.

המערער סבר כי חרף העדרה של אסכולה רפואית כאמור, יש להכיר בקיום קשר במקרה הקונקרטי שלפנינו, וזאת בהינתן העדר הסבר אחר להתפתחות המחלה (כגון רקע תורשתי); העובדה שהמחלה התפרצה אצלו בגיל צעיר, כאשר אופייני שהיא תתפרץ מעל גיל 60; וקיום אפשרות תיאורטית לפיה החומרים הנ"ל יכולים לגרום להתפרצות המחלה.

אנו סבורים שטיעונים אלה של המערער נותרו חסרי בסיס.

1. מושכלות יסוד הם שאין די שמחלה או בעיה רפואית תתפרץ במהלך השירות הצבאי לצורך הכרה בזכות מכוח חוק הנכים, אלא יש בקיום קשר סיבתי בין המחלה או הבעיה לבין השירות. עוד נוסיף כי הנטל להוכחת קיום קשר סיבתי כאמור מוטל לפתח הטוען לקיומו.

אמת המידה הנוהגת בנדון היא של "מתקבל מאוד על הדעת" (ראו למשל ר"ע 187/83 רודשיצקי נ' קצין התגמולים), והמשמעות היא שעל תובע הזכות להראות כי מתקבל מאוד על הדעת קיום קשר סיבתי בכדי לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו. בהקשר זה נקבע כי די לתובע הזכות להצביע על ראיה רפואית מדעית המכירה בקיומו של קשר, ואשר ביחד עם מכלול הראיות מצביעה באופן סביר על קיום קשר, בכדי לעמוד בנטל (ראו למשל ע"א 460/73 קרויטורו נ' קצין התגמולים).

1. בחינת קיום קשר סיבתי נעשית הן בפן העובדתי-רפואי, והן בפן המשפטי.

אכן, כאשר בבחינת קיום קשר בין מחלה לבין השירות עסקינן, הבחינה אינה מצטמצמת אך ורק לבחינה רפואית, וקיומו של קשר סיבתי אינו נקבע אך ורק בהתאם לאמות מידה רפואיות גרידא, שכן מדובר בשאלה המערבת חוק ועובדה, בה ננקטים כלים משפטיים לצורך בחינתה (ראו למשל ע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים).

אלא שהלכה היא שלצורך הכרה בקשר סיבתי נדרשת אמנת מידה מדעית היכולה לבסס אותו, ועל כך נאמרו במסגרת ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט הדברים הבאים:

"קשר סיבתי משפטי איננו יכול להיווצר ללא כל ראיה מדעית על קיום האפשרות של קשר סיבתי רפואי (אלא אם יש הוראה מפורשת אחרת בחוק החרות)."

1. בכל הנוגע למצבים בהם לא קיימת אסכולה רפואית מקובלת המכירה בקשר לו טוען תובע הזכות, קיימת עדיין בפני תובע הזכות האפשרות להוכיח כי במקרה הקונקרטי שלו יש מקום להכיר בקיומו של קשר סיבתי, וזאת בהתאם לאמות המידה שנסקרו לעיל (רע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים). נוסיף כי לטעמינו הכרה בקשר סיבתי במקרה קונקרטי, מקום בו אין אסכולה רפואית, דורשת קיום נסיבות היוצרות מובהקות גבוהה לקיום קשר, כגון תנאים קיצונים וחריגים, וסמיכות זמנים בינם לבין פרוץ המחלה, כפי שגם עולה מהפסיקה אשר הכירה בקיומו של קשר סיבתי במקרה קונקרטי.
2. ומן הכלל אל הפרט.
3. אנו סבורים כי הראיות שהציג המערער, לרבות חוות הדעת מטעמו, רחוקות מאוד מעמידה בנטל להוכיח קיום קשר במקרה הקונקרטי בין תנאי שירותו לבין המחלה בה לקחה.
4. אשר לחוות דעת מומחה המערער, לאחר עיון בחוות הדעת ושמיעת עדות המומחה אנו סבורים כי היא מושתתת על הנחות עובדתיות שלא הוכחו, ועל תשתית רפואית-מדעית שאין לה בסיס ממשי.

מעדות מומחה המערער עולה, כי לא עמד בפניו תיקו הרפואי של המערער, וגם לא עמדו בפניו חוות הדעת מטעם המשיב, למעט חוות דעתו הראשונה של פרופ' רם.

בחוות דעתו ציין המומחה כי המערער נחשף לשמנים היכולים להביא להתפתחות המחלה, ואולם כאשר הוא נדרש לפרט בעדותו באיזה סוג שמנים מדובר, הוא לא ידע להשיב, למרות שציין כי קביעת סוג השמן היא חשובה בנדון (עמ' 7 לפרוטוקול).

כאשר התעקשה ב"כ המשיב על העובדות הקונקרטיות של חשיפה לשמנים במקרה של המערער, ציין מומחה המערער כי הוא לא נכנס ל- "רזולוציה" הזאת (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 18), והוסיף בהמשך כי "עוד פעם זו רק הנחה שלי שאיפה שיש שמנים גם יש כנראה מסירי שמנים דיגריזרים שיש עוד ממיסים חוץ מזה, זה הנחה כללית" (שם, שורה 22).

אשר לבסיס המדעי של חוות הדעת, הרי שגם הוא התברר כלא מספק, כעולה מעדות מומחה המערער. מחוות הדעת עולה כי המומחה גייס לטובת טיעוניו מחקרים שעסקו במקצועות כגון צבעים, ועובדים בתעשיות הפלסטיק והמתכת, ואולם בעדותו הודה המומחה כי מקצועות אלה (ומשכך גם המחקרים בהם הם עוסקים) אינם רלוונטיים לעניינו של המערער (עמ' 8-9 לפרוטוקול).

1. נתון חשוב נוסף ממנו התעלם מומחה המערער נגע למוטציה הספציפית של מחלת המערער, כפי שעמד עליה מומחה המשיב בתחום ההמטולוגי (על כך עוד בהמשך). מומחה המערער ציין כי הוא לא היה מודע לאבחון המוטציה, ואף שאישר כי קיימת רלוונטיות לסוג המוטציה בבחינת הקשר הסיבתי, הוא לא היה מודע לה, וגם לא התייחס למשמעותה.
2. בסופו של יום התברר כי חוות הדעת של מומחה המערער אינה יכולה לבסס כראוי קיום אפשרות מדעית לקשר בין תנאי השירות של המערער לבין התפתחות המחלה.

אל מול חוות דעת מומחה המערער הובאו שתי חוות דעת מטעם המשיב, שלא נסתרו בחקירתם הנגדית של המומחים, ואף התחזקו נוכח עדותם בפנינו, אשר שוללות אפשרות קיום קשר בין תנאי השירות של המערער לבין התפתחות המחלה.

1. בחוות דעתו הראשונית של פרופ' רם, מומחה לרפואה פנימית והמטולוגיה, הוא שלל קשר בין המחלה לבין תנאי השירות של המערער.

את הנתון המשמעותי ביותר בתחום ההמטולוגי מצאנו בדמות התייחסותו של פרופ' רם למוטציה הספציפית שהתגלתה אצל המערער, לגביה הרחיב פרופ' רם בחוות דעתו המשלימה ובעדותו לפנינו, כאשר הוא מסביר כי מוטציה זו אינה מוכרת כאופיינית למחלה הנגרמת עקב חשיפה סביבתית.

בעדותו בפנינו חידד פרופ' רם את הדברים, ומסר כי "מה שאופייני לה (הכוונה למחלה עם המוטציה האמורה) זה שהיא לא מופיעה כתוצאה מאיזושהי חשיפה קודמת, חשיפה לחומרים, חשיפה גנטית, חשיפה למחלות אחרות, זה או אופייני למחלה הזאת.." (עמ' 12 לפרוטוקול).

פרופ' רם אמנם אישר בחקירתו הנגדית כי הכל יכול להיות ברפואה, אך בבד הבהיר כי יש להסתכל על הדברים בפריזמה של סבירות או שכיחות, כאשר מעדותו עולה בבירור כי השכיחות לכך שהמוטציה שהתגלתה אצל המערער נגרמה כתוצאה מחשיפה סביבתית היא נמוכה, אם בכלל.

ברי גם כי לא ניתן להיבנות על אמירה לפיה "הכל יכול להיות ברפואה", כפי שניסה ב"כ המערער בסיכומיו, בכדי לבסס כדבעי קשר סיבתי.

עוד נציין בנדון כי פרופ' רם הוא המטולוג, כאשר מנגד לא הובא מטעם המערער מומחה בתחום זו לסתירת דעתו, וכאשר מומחה המערער כלל לא התייחס לבחינת המקרה בפריזמה של המוטציה הספציפית במחלת המערער, למרות שהוא אישר שהדבר רלוונטי.

1. חוות הדעת הנוספת שהוגשה מטעם המשיב היתה של ד"ר יהודית שחם, מומחית ברפואה תעסוקתית.

מחוות דעתה ומעדותה בפנינו קבלנו את הרושם שמדובר במומחית בעלת מקצועיות וידע בדרגה הגבוהה ביותר, שבין היתר שימשה כיו"ר הוועדה למסרטנים סביבתיים באגודה למחלת בסרטן; מנהלת המחלה לסרטן תעסוקתי במכון הארצי לבריאות תעסוקתית; וראש החוג לרפאה תעסוקתית וסביבתית בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת תל אביב.

חוות דעתה של ד"ר שחם היא מפורטת ביותר, בה היא נדרשה לפרטי הפרטים של תנאי שירותו של המערער, והתייחסה באופן נרחב לספרות הרפואית בתחום, כמו גם לקריטריונים של סיווג חומרים מסרטנים ע"י הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן - IARC.

בחוות דעתה שללה ד"ר שחם קיום קשר בין חשיפה לשמנים או לסולר לבין הסרטן בו לקה המערער, תוך הסתמכות על ספרות רפואית ועל קריטריונים בינלאומיים בנדון.

בעדותה לפנינו ביססה ד"ר שחם את חוות דעתה, לטעמינו באופן מקצועי ומשכנע.

ד"ר שחם נשאלה ביחס לחשיפה לסולר כגורם מסרטן, והשיבה כי מלבד העובדה שהמערער לא נחשף להבנתה לסולר, הרי שסולר בכל מקרה אינו מהווה גורם מסרטן ללוקמיה, ובכלל.

ד"ר שחם נשאלה שוב ושוב לגבי חשיפה לסולר, והבהירה היטב כי סולר אינו נחשב כגורם מסרטן.

ד"ר שחם נשאלה גם לגבי בנזן, ואף שאישרה כי באופן תיאורטי בנזן נחשב כגורם מסרטן, הרי שבמקרה דנן אין לכך כל רלוונטיות, שכן אחוז הבנזן בסולר הוא מזערי וזניח (0.001%), אשר ממילא אין בו כדי להפוך את הסולר לגורם מסרטן.

ד"ר שחם נדרשה גם לסוגיית חשיפת המערער לשמנים שונים, וציינה כי גם שמנים אינם מוכרים כגורם מסרטן ללוקמיה, כשהיא מבהיר ששמנים יכולים תיאורטית להוות גורם סיכון לסרטן העור, ואולם לא ללוקמיה (עליה נמנית מחלת המערער).

ב"כ המערער ניסה להקשות על ד"ר שחם בכך ששמנים, כמו גם סולר, יכולים להישאף לריאות לאחר שהתנדפו כתוצאה מחום, אך ד"ר שחם שללה באופן נחרץ את האפשרות של הפיכתם של חומרים אלה למסרטנים רק בגלל התנדפותם, שכן התנדפות חומר אינה משנה מהטוקסיות שלו, וגם אם נניח שהמערער שאף אדים של שמנים או סולר שהתנדפו בגלל הטמפרטורה של הסביבה, הדבר לא הפך אותם למסרטנים. ד"ר שחם הבהירה שרק אם חומרים מסוג אלה עוברים תהליך של שריפה (להבדיל מהתנדפות) הדבר יכול לשנות מהרכבם הכימי, ואולם במקרה דנן החומרים לא עברו תהליך של שריפה, המושגת בטמפרטורה גבוהה לאין שיעור מזו ששרה גם במקום בו שירת המערער (עמ' 17 לפרוטוקול).

1. ד"ר שחם נדרשה גם להתייחס לתנאי האוורור הלקויים במבנה בו שהה המערער, והיא שללה כל קשר בין הדבר לבין מחלתו של המערער, כשהיא מסבירה כי קיים הבדל בין תנאי אוורור לקויים ושאיפת אדי שמנים או סולר אשר ייתכן והתאפשרה ע"י תנאים אלה, לבין הפיכת חומרים אלה למסרטנים. מעדות זו עולה שאין קשר בין הליקוי במערכת האוורור או תנאי האוורור במקום, כמו גם הטמפרטורה ששררה בו, לבין אפשרות הפיכת שמנים וסולר שהיו במקום לחומרים מסרטנים, גם אם היה נשאפים לאחר התנדפותם.
2. אנו סבורים כי חוות דעתו של מומחה המערער מחד, אל מול חוות דעת מומחי המשיב מאידך, הופכים את האפשרות של קשר בין תנאי השירות לבין מחלתו, לרחוקה מרחק מזרח ממערב מהרף הדרוש של "מתקבל מאוד על הדעת".

ניתן גם לומר כי חוות דעת אלה, ועדות המומחים שנתנו אותם, אינם מבססים אפילו אפשרות תיאורטית לקשר כאמור, וגם אם תאמר שקיימת אפשרות תיאורטית שכזו במקרה שלפנינו, חומר הראיות מצביע על כך שמדובר באפשרות זניחה ושולית.

1. ב"כ המערער שם את יהבו על כך שאין רקע גנטי היכול להסביר את מחלתו של המערער; על כך שהמחלה התפרצה אצלו בגיל שאינו אופייני לה; ועל כך שהמחלה התפרצה בתוך תקופת החביון האופיינית (3-5 שנים); נתונים שדי בהם לשיטתו כדי לבסס קיום קשר בין המחלה לבין תנאי השירות.

איננו סבורים כך.

1. העדר רקע גנטי למחלה אינו יכול לבסס קשר עם תנאי השירות, שהרי גם לשיטת מומחה המערער הסיבות של המחלה "לרוב לא ידועות" (עמ' 3 לחוות דעתו, פסקה אחרונה).

אשר לגיל בו התפרצה המחלה, מומחה המערער ציין אמנם כי הגיל הממוצע בו מתפרצת המחלה הוא 65, דבר שעולה בקנה אחד עם חוות דעתו של פרופ' רם בה ציין כי המחלה שכיחה יותר אצל מבוגרים מעל לגיל 60. דא עקא, מחוות דעתו של פרופ' רם עולה כי בישראל מאובחנים כ- 300 חולים בשנה עם המחלה הנדונה, מתוכם 150 ילדים. מכאן עולה כי עצם התפרצות המחלה אצל אדם בגילו של המערער אינו מחזה כה נדיר וחריג, באופן שיכול להטות את הכף לטובת הכרה בקשר סיבתי בין תנאי השירות לבין המחלה.

אשר לתקופת החביון, גם בה לא מצאנו נתון שיכול להטות את הכף לטובת המערער, וזאת בשים לב למסד הראייתי בנוגע לתנאי שירותו של המערער, כמו גם למסד המדעי הנחרץ שהוצג בפנינו, ההופכים את אפשרות קיום קשר בין המחלה לבין תנאי השירות לזניחה, אם בכלל.

1. ב"כ המערער סבר כי קיים במקרה דנן ספק שצריך לפעול לטובת המערער.

איננו סבורים כך. ספק אינו יכול להוות תחליף לעמידה בנטל הוכחה, גם בהינתן שמדובר בחוק בעל תכלית סוציאלית אותו יש לפרש לטובת החיילים.

אנו סבורים כי ככל שקיים ספק במקרה דנן, הרי שמדובר בספק המצוי ברף הנמוך ביותר, לבטח כזה שלא ניתן לבסס עליו קביעת קשר עם תנאי השירות.

סוף דבר

1. נוכח המקובץ לעיל אנו סבורים כי דין הערעור להידחות, וכך אנו מורים.
2. בנסיבות העניין, ולאור המחלה הקשה שפקדה את המערער במהלך השירות, איננו עושים צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ג סיוון תשפ"ב, 22 יוני 2022, בהעדר הצדדים.