מונחת לפניי בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי בהתאם לסעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק") וכן, בקשה למינוי מומחה רפואי בתחום האורתופדי, על מנת שיקבע את דרגת נכותו של המבקש – הוא התובע, ביחס לתאונת דרכים שאירעה במסגרת עבודתו, מיום 18/12/17, בה קבע המל"ל כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה. יצוין, כי ביום 19/9/16, נגרמה לתובע תאונת עבודה, בגינה הוגשה תובענה נזיקית בתיק אחר, נגד מדינת ישראל ובה מונה מומחה מטעם בית המשפט. הנתבעת – היא המשיבה, התנגדה לבקשה.

בגדרה של הבקשה טען התובע, כי החלטת המוסד לביטוח לאומי (להלן: "מל"ל") מיום 13/1/19, בה נקבעו לתובע 10% נכות לצמיתות, נגעה לשני האירועים הנזיקיים הנ"ל אשר נגרמו לתובע – כמקשה אחת. לפיכך, טען התובע, יש לאפשר לו להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל, בין היתר, נוכח חוו"ד המומחה מטעם בית המשפט - בתיק תאונת העבודה, אשר קבע כי לתובע 10% נכות צמיתה בגין ע"ש מתני, מתוכם יש לנכות 5% בגין תאונת הדרכים וזאת בסתירה לקביעת המל"ל, אשר קבע כאמור לעיל - כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בגין תאונת הדרכים.

הרקע לבקשה

1. ביום 17/11/19, הגיש התובע תובענה כספית מאוחדת בת.א. 36908-11-19, שעניינה בשני אירועים נזיקיים נפרדים ומאובחנים, ובמסגרתה הגיש התובע את התובענה הן נגד מדינת ישראל והן נגד חב' הביטוח שירביט. כן צירף התובע לתובענה המאוחדת - חוו"ד רפואית מטעמו אשר נערכה ע"י פרופ' נורבאי, בה סבר המומחה מטעם התובע, כי מכלול נזקיו של התובע מצדיקים 10% נכות לצמיתות וכן הפעלתה של תקנה 15.
2. ביום 23/9/20, הורתי לתובע להפריד את התובענה המאוחדת לשתי תביעות נפרדות, נוכח סדרי הדין הנוהגים בתביעות השונות, זו שעל פי פקודת הנזיקין והאחרת שעל פי חוק הפלת"ד, וכדלקמן:
3. ת.א. 36908-11-19 – (המספר המקורי) המתוקן, נותר עם תאונת העבודה (בלבד), מיום 19/9/16 (להלן – "תיק תאונת העבודה").
4. ת.א. 55719-11-20 – התיק שלפניי, שעניינו בתאונת דרכים (במסגרת העבודה), מיום 18/12/17 (להלן – "תיק תאונת הדרכים").
5. ביום 23/11/20, הוגשה התביעה בתיק תאונת הדרכים, אשר נוכח קביעת המל"ל, הותווה הדיון בו לפי סעיף 6ב לחוק הפלת"ד כנכות על פי דין. יצוין, כי לכתב התביעה צורפה החלטת המל"ל מיום 13/5/19 בצירוף פרוטוקול הוועדה מיום 30/4/19 – בה נקבע כי בגין תאונת הדרכים מיום 18/12/17, לא נותרה לתובע נכות צמיתה. החלטה זו, מהווה את טבורה של המחלוקת שלפניי, כפי שיבואר בהמשך.
6. ביום 7/12/20, הוגש כתב התביעה המתוקן בגין תאונת העבודה - שאירעה לתובע, בצירוף חווה"ד של פרופ' נורבאי מטעם התובע וכן חוות דעתו של ד"ר ביאליק מטעם הנתבעת. יצוין שנית, כי בהחלטת המל"ל מיום 13/1/19, נקבעו לתובע 10% נכות לצמיתות, בגין תאונת העבודה.
7. ביום 8/7/21, מונה ד"ר לוינקופף כמומחה מטעם בית המשפט בתיק תאונת העבודה - אשר קבע כי התובע נותר עם 10% נכות לצמיתות בגין מגבלה בעמוד השדרה המתני, אשר את מחציתם בלבד (5%) יש לייחס לתיק תאונת העבודה ואת מחציתם האחרת (5%), יש לייחס לתיק תאונת הדרכים.

מכאן הבקשה.

טענות הצדדים

תמצית בקשת התובע

1. בגדרה של הבקשה, טען התובע, כי לאור חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט – ד"ר לוינקופף בתיק תאונת העבודה, לפיה נקבע, כי יש לייחס לתובע 5% נכות לצמיתות – ביחס לכל תאונה, ומאחר והמל"ל בבדיקתו את התובע לא הפריד בין התאונות ודן בשתיהן במאוחד – הרי שיש לאפשר לתובע להביא ראיותיו לסתור את החלטת המל"ל בתיק זה, לפיה קבע המל"ל כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה כלל – כתוצאה מתאונת הדרכים. כן טען התובע, כי בשתי התאונות התרחשה פגיעה מאותו הסוג בגופו, כפי שפורט בכתבי התביעה. לפיכך נטען, כי הוועדה הרפואית לעררים של המל"ל אשר קבעה את נכותו של התובע - התייחסה בהחלטתה, לשתי התאונות גם יחד, אשר נדונו לפניה במאוחד, ואף ייחסה לתובע את הנכות בגינן, כמכלול.
2. עוד טען התובע, שלא ידע כי המל"ל יתייחס לפגיעות בשתי התאונות כמקשה אחת. ראיה לכך היא, אפוא, העובדה שלא נקבעה לתובע נכות צמיתה בגין תאונת הדרכים, דבר המלמד כי קביעת המל"ל כבר ניתנה גם ביחס לתאונת הדרכים במסגרת קביעת הנכות ביחס לשתי התאונות, כנטען וכעולה מפרוטוקול הוועדה מיום 30/4/19. כן טען התובע, כי המומחה מטעם בית המשפט אשר מונה בתיק תאונת העבודה, מתייחס אף הוא במסגרת חוות דעתו, לשתי התאונות במאוחד ואף מנכה לתובע מחצית מהנכות בתיק תאונת העבודה ומייחס אותה לתאונת הדרכים, באופן זהה לקביעת המל"ל.
3. לדידו של התובע, "לא יתכן שהתובע יצא מקופח בתביעה השניה", קרי – בתיק תאונת הדרכים, שכן המל"ל קבע לתובע את הנכות (10%) בגין שתי התאונות גם יחד, כפי שעשה המומחה מטעם בית המשפט בתיק תאונת העבודה. לדידו של התובע, מצב דברים זה לאור הפסיקה והדין הנוהג, מהווה בבחינת חריג המצדיק סטייה מהכלל ולפיכך, יש להתיר לתובע להביא ראיות לסתור נוכח חוו"ד המומחה מטעם בית המשפט בתיק תאונת העבודה, אשר אימץ את החלטת המל"ל וקביעת הוועדה הרפואית לעררים, תוך התייחסות לשתי התאונות כמקשה אחת. לפיכך, התבקש בית המשפט לאמץ את קביעת המומחה בתיק תאונת העבודה ולהחילה על תיק תאונת הדרכים.

תמצית תגובת הנתבעת

1. מנגד, טענה הנתבעת בתגובתה, כי טענת התובע לפיה, בוועדה לעררים שנערכה ביום 13/1/19 נקבעה לתובע נכות בגין שתי התאונות – היא מופרכת. הדבר מקבל חיזוק, לאור העובדה לפיה, רק ביום 30/4/19 נבדק התובע לראשונה בגין תאונת הדרכים המהווה תאריך מאוחר לקביעה של ועדת העררים. לכן, לא ייתכן כי כבר ביום 13/1/19 נקבעה לו נכות גם בגין תאונת הדרכים בשעה נבדק לגביה מאוחר יותר, ביום 30/4/19. עוד טענה הנתבעת, כי בגין תאונת הדרכים, הגיש התובע תביעה נפרדת, בה נקבע כי אין לתובע בגינה נכות צמיתה, וזאת לאחר שבפני המל"ל עמד כל החומר הרפואי.
2. עוד הפנתה הנתבעת לדברי התובע בוועדת המל"ל בה אמר לחברי הוועדה כי "התוספת בגין תאונה זו היא כאבי צוואר" ועוד נכתב מפורשות כי לתובע נכות מתאונה קודמת מיום 29/9/16 (תאונת העבודה) בגין גב תחתון. לפיכך, טוענת הנתבעת, נעשתה הפרדה ברורה במל"ל בין שתי התאונות. כמו כן, כל המסמכים הרלבנטיים עמדו לפני המל"ל לרבות חוות הדעת של פרופ' נורבאי מטעם התובע המתייחסת לשתי תאונות שונות. לפיכך, הקביעה של המל"ל כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה, מתייחסת לתאונת הדרכים בלבד, מתוך ידיעה על קיומה של תאונת העבודה ותוך הפרדה בין השתיים.
3. לחיזוק טענותיה, הפנתה הנתבעת לדו"ח ועדת הערעורים של המל"ל מיום 13/1/19 - בו צויין מפורשות, בראש העמוד, כי הדו"ח מתייחס לפגיעה מתאריך: 29/9/16, קרי תאונת העבודה בלבד, אשר כאמור קדמה לתאונת הדרכים, ואין בו בדו"ח שום אזכור לתאונת הדרכים ומכל מקום, ברי כי לא התחשבה בה, במסגרת החלטתה מיום 13/1/19.
4. גם הטענה כי המומחה מטעם בית המשפט בתיק תאונת העבודה - ד"ר לוינקופף, התייחס לשתי התאונות כמקשה אחת – אינה נכונה. שכן, במסגרת חווה"ד של המומחה מטעם בית המשפט, נקבעה לתובע נכות בגין ע"ש מתני בלבד ולא בגין הצוואר, זאת גם כעולה מדברי התובע בוועדה מיום 30/4/19 – לפיהם ברור, כי בגין התאונה השניה מלין התובע על כאבי צוואר, כתוספת לתאונה הראשונה (תאונת העבודה) שם התלונן על כאבים בע"ש מתני שאינם קשורים לתאונת הדרכים. כך גם עולה מן השאלון עליו השיב התובע בשאלה 54 וכדלקמן: "כידוע עברתי תאונה ביום 29/6/16 ויש הליך משפטי ת.א. 36908-11-19 בתאונה הנ"ל התחילו לי כאבי צוואר חמורים מאד".
5. עוד טענה הנתבעת, כי גם לדברי התובע, הרשות להביא ראיות לסתור תינתן במקרים חריגים בלבד וכי אין מדובר במקרה חריג אלא במצב דברים בו כל החומר הדרוש לרבות חוו"ד מטעם התובע - עמדו לרשות המל"ל, תוך שהוועדה היתה מודעת לקיומה של תאונת העבודה אשר קדמה בזמן לתאונת הדרכים - מושא בקשה זו, ואשר קבעה כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בגין תאונת הדרכים. העובדה כי קיימים מומחים רפואיים אחרים הסבורים אחרת משסבורה הוועדה הרפואית, אין בה די, לצורך הבאת ראיות לסתור.
6. כן נטען, כי העובדה שמומחה בית המשפט, בתיק אחר, קבע קביעות שונות מוועדת המל"ל אינה נכונה ולפיכך, גם אינה מהווה עילה להבאת ראיות לסתור. אין מדובר בהחלטה של הוועדה המתייחסת לתאונות כמקשה אחת אלא בנפרד ובמאובחן ועל כן, דין הבקשה להידחות.

תמצית תשובת התובע

1. בתשובה לתגובה שב וטען התובע, כי אכן מדובר בשני אירועים, אולם היתה להם תרומה משותפת אשר הובילה למצבו הנוכחי של התובע וכי מדובר בשתי תאונות אשר גרמו לתובע נזק מאותו הסוג – נזק לע"ש המתני. לדידו של התובע, עיון במסמכים הרפואיים בשתי התביעות מוביל מסקנה אפשרית אחת והיא כי בשתי התאונות נגרמו לתובע נזקים מאותו הסוג – בע"ש המתני. עוד ציין התובע, כי המשרד אשר ייצג אותו לפני המל"ל – הוא בא כוחו ובמסגרת הייצוג יוצג התובע ביחס לשתי התאונות. עוד טען התובע, כי לא ניתן להגיש למל"ל תביעות נפרדות אלא תביעה אחת בה ניתן להפריד בין התאונות וכך עשה התובע. עוד נטען, כי לתובע לא היה מושג כי המל"ל יחליט לאחד את הנכויות ולהתייחס אליהן כמקשה אחת וכי בוועדה מיום 30/4/19 – ביחס לתאונת הדרכים, נקבע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה משום שכבר בוועדה הקודמת נפסקו לתובע בגין מגבלותיו 10% נכות לצמיתות. העובדה שבית המשפט הורה על פיצול התובענות בשל הוראות הדין החל – אינו דבר האמור לפגוע בתובע. התייחסות המומחה מטעם בית המשפט – ד"ר לוינקופף היא לשתי התאונות גם יחד, תוך שהוא קובע את דרגת נכותו של התובע בגין ע"ש מתני בשיעור של 10% ותוך שהוא מיחס מחצית מנכות זו לתאונת הדרכים שבתיק זה. כתוצאה, מתייחס המומחה מטעם בית המשפט באופן זהה הן לסעיף הליקוי והן לתאונה השניה, בדומה לקביעת ועדת העררים מיום 13/1/19. כן נטען, כי מומחה ביתה משפט משמש זרועו הארוכה של בית המשפט והנתבעת אף לא הצביעה על שום טעות בחוות דעתו ואף לא בקשה לזמן אותו לחקירה. לפיכך, גרס התובע – יש לקבל את הבקשה.

דיון והכרעה

1. בפתח הדברים אציין, כי הגם שעיינתי בכובד ראש בכל טענות הצדדים אשר הובאו לפניי, אין בדעתי להידרש לכל הטענות - אלא רק לאלו הרלוונטיות לצורך החלטתי.
2. מעיון בבקשה עולה כי הלכה למעשה, מבקש התובע להיתלות בחוו"ד מומחה מטעם בית המשפט בתיק אחר עם בעלי דין אחרים, שעניינו בתאונת עבודה שם הגישו הצדדים חוות דעת מטעמם ובית המשפט מינה מומחה מטעמו – ד"ר לוינקופף. בקליפת אגוז טוען התובע, כי מחמת שבתיק אחר עם צדדים אחרים, קבע מומחה מטעם בית המשפט קביעה מסוימת, הרי שיש בכך משום נימוק חריג אותו יש להחיל בתיק זה על החלטת המל"ל, כמצדיק הבאת ראיות לסתור.

בכל הכבוד, אינני מקבל טענה זו ואף לא את יתר טענות התובע העובדתיות והמשפטיות.

במובן זה - דין הבקשה להידחות, כפי שאבאר בהמשך.

1. המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית בהיבט החקיקתי הוא ס' 6 ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, המורה כדלקמן:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו."

בהיבט הפסיקתי נקבע ברע"א 28574-02-18 י. א נ' מנורה חברה לבטוח בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 21.3.18) שם נפסק כדלקמן:

"...הבאת ראיות לסתור מיועדת כאמור למקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, ואינה מסלול עוקף של ערכאת ערעור על קביעת הוועדה הרפואית והמקצועית של המל"ל... אנו נדרשים, אפוא, לשניים – האחד, העדר הבאת עובדות רלבנטיות לפני הועדה או שינוי מצב מהותי מעת ביצוע בדיקתה והשני, היותן של עובדות אלו מהותיות באופן שבהכרח היו מביאות לתוצאה שונה..."

כך נקבע בע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, מה(4) 077 (ניתן ביום 24.7.91):

"... יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד... אך מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן יותר הדבר. כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול. כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי גוף יודע, עד כמה מקובלת ונפוצה המחלוקת בין מומחים רפואיים, ועד כמה אין קושי למצוא חוות-דעת שתהיה שונה ממסקנות הוועדה הרפואית. אם בכל מקרה של קביעה שונה על-ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הוועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור - כל מטרת חקיקתו של סעיף 6ב לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לעניין נכותו של הנפגע הייתה נמצאת מסוכלת. אכן, פסיקתו העקבית של בית-משפט זה היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על-פי הסיפא של סעיף 6ב ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד".

וכך גרס כבוד השופט אליעזר ריבלין בספרו תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית), בעמוד 774:

"ההיתר להבאת ראיות לסתור את קביעת דרגת הנכות שעל פי דין מיועד למקרים מיוחדים וחריגים. בפסקי הדין אשר נתנו בבר"ע 634/85 עודה נ' "רותם" חברה לביטוח בע"מ ובר"ע 721/85 "סלע" חברה לביטוח בע"מ נ' פתייה, הציב בית המשפט העליון לראשונה אמות מידה למתן ההיתר להביא ראיות לסתור. נפסק כי יינתן היתר רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן; בית המשפט הצביע בקווים כלליים על שני סוגי טעמים, העשויים להצדיק מתן היתר כזה: א) טעמים משפטיים, כגון כאשר ההליך, בו נקבעה הנכות שעל פי דין אחר, היה נגוע בפגם מהותי דוגמת תרמית או בטלות מדעיקרא; ב) טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים."

1. מן הכלל אל הפרט: לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לה, אני מוצא כי כל החומר הרפואי ביחס למצבו הרפואי של התובע, עמד לנגד עיני כל הוועדות הרפואיות מטעם המל"ל ואין עובדה אשר נעלמה מעיני הוועדות האמורות. זאת אף זאת, הוועדות הרפואיות מטעם המל"ל התייחסו במסקנותיהן באופן נפרד ומאובחן לתאונות השונות, וגם בעניין זה אני מקבל את טענות הנתבעת.
2. מעיון בדו"ח הוועדה הרפואית לעררים מיום 13/1/19, עולה כי הוועדה דנה אך ורק בתאונת העבודה מיום 29/9/16 - וקבעה לתובע 10% נכות צמיתה בגין ע"ש מתני בלבד. הא ותו לא. בעניין זה ראוי להזכיר את טענת הנתבעת, כי טענת התובע לפיה ועדת העררים פסקה לתובע נכות צמיתה בגין שני האירועים הנזיקיים, גובלת באבסורד, מחמת שהמל"ל דן בשלב מאוחר יותר - בתאריך 30/4/19 בתאונת הדרכים מיום 18/12/17, כעולה מדוח הוועדה הרפואית וכפי שהתובע ציין בעצמו וצוטט בדוח הועדה מיום 30/4/19, כי מדובר בתוספת לתאונה הקודמת ובלשונו: "התוספת היא כאבי הצוואר" (ראו: עמ' 2 לדוח הוועדה הרפואית מיום 30/4/19 תחת הכותרת – דברי התובע). גם מהחלטת הוועדה מיום 30/4/19 עולה כי כל התייחסותה נוגעת אך ורק לצוואר של התובע (שם. בעמ' 4). דבר זה עולה, גם מתשובתו של התובע לשאלון בשאלה 54, כפי שהדברים הובאו בתגובת הנתבעת ואינני מוצא להכביר מילים באשר לטענה זו, שאיננה נכונה במישור העובדתי ואין לה השלכה במישור המשפטי. הטענה כי התובע יוצג ע"י אותה עו"ד לפני המל"ל ביחס לשתי התאונות – אינה מעלה ואינה מורידה.
3. מעיון בהחלטת הועדה הרפואית של המל"ל מיום 30/4/19 עולה, כי הוועדה הרפואית דנה בפגיעה של התובע בצוואר בלבד, כתוספת לנכות אשר נקבעה לו בגין תאונת העבודה הקודמת בה נפסקו לו 10% נכות לצמיתות - בגין מגבלה בע"ש המתני, בוועדת העררים מיום 13/1/19.
4. כאן המקום לציין, כי העובדה שמומחה רפואי, גם אם מונה ע"י בית המשפט, קבע קביעות כאלה או אחרות ביחס לתובע - בתיק מסוים עם צדדים מסוימים, אין בה כדי לשמש נימוק להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל בתיק אחר, עם צדדים אחרים – רק משום שמדובר באותו תובע. לכך יש להוסיף, כי המומחה מטעם בית המשפט - ד"ר לוינקופף, קבע את קביעותיו אך ורק ביחס לנכות בגין המגבלה בע"ש המתני, בעוד שהתאונה בתובענה זו שעניינה בתאונת הדרכים, נוגעת לפגיעה בע"ש הצווארי כפי שנקבע ע"י המל"ל, מפיו של התובע. אין זה חדש כי מומחים רפואיים שונים עשויים לראות פגיעות דומות באור שונה ואין תימה כי כך ראה את הדברים ד"ר לוינקופף. דומה, כי פתיחת פתח זה להבאת ראיות לסתור, נוכח חוות דעת שונה וחיצונית לתובענה שלפניי – סופו מי ישורנו.

כאן המקום לציין, את דברי כב' השופטת שרה דותן בבר"ע (ת"א) 1995/05 ראובן יהודה נ' הדר בע"מ חברה לבטוח (לא פורסם, ניתן ביום 1.3.06), בעניין התערבות בית משפט בהחלטות והערכות רפואיות:

"סעיף 6 ב' תוקן לאחר שבתי המשפט צברו ניסיון ביישומו של חוק הפלת"ד ועל מנת לייעל את הדיון בו. המחוקק היה מודע לשוני בסדרי הדין והראיות בהליך להוכחת נושא שברפואה על פי פקודת הראיות ותקנות סדר הדין האזרחי, לבין קביעת דרגת נכות על פי דין אחר. אולם, למרות ההבדלים בחר בייעול ההליך ופישוט ההליכים. התרת הרסן באופן שיאפשר לבית המשפט הדן בתביעה על פי חוק הפלת"ד לבקר את החלטות הועדות הרפואיות תוך השוואת חוות הדעת, שקילת הראיות שהיו בפני הועדה והערכת אופיין המשכנע של ראיות אלה או אחרות מחטיאה את מטרת החוק."

1. זאת אף זאת, מדברי הפסיקה כפי שהובאו לעיל בע"א 5779/90, עולה כי אף כאשר מובאת חוות דעת על ידי מומחה רפואי הסותרת את קביעת הוועדה הרפואית, אין די בכך כדי להתיר הבאת ראיות לסתירת קביעת הנכות על ידי המל"ל, זאת מאחר וניתן לעשות זאת בנקל, ו"פריצת סכר" זה, יכולה להוביל למצב בו מטרת ס' 6ב לחוק תתרוקן מתוכן, שכן יהיה ניתן לסתור את קביעת וועדת המל"ל חדשות לבקרים. מכאן ניתן להקיש, כי אם אין די בכך שמומחה רפואי חולק על מסקנות הוועדה הרפואית - כדי להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה, מקל וחומר אתה למד כי אין לדרוש מבית המשפט לבקר את מסקנות הוועדה הרפואית, בעניין שבמומחיותה של הוועדה.
2. במקרה דנן, אין מדובר בשינוי במצבו הרפואי של התובע או במצב בו הוועדה קבעה את מסקנותיה על יסוד חומר רפואי חסר אשר יש בכוחו של המידע החסר לשנות את קביעתה. מדובר במקרה בו לאור כל ממצאי הוועדה - המבוססים על כל החומר הרפואי הנדרש ותוצאות בדיקות רלוונטיות, נקבעה נכות התובע הן ביחס לתאונת העבודה המוקדמת בזמן, והן ביחס לתאונת הדרכים המאוחרת בזמן - בנפרד ובמאובחן. עיון בפרוטוקולים של הוועדות השונות ובכל המסמכים בתיק, מלמד על כך, כי הוועדות הרפואיות מטעם המל"ל, נתנו דעתן והיו מודעות לקיומן של שתי תאונות ואף התייחסו לכך, בעת בה דנו בעניינו של התובע.
3. בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם, מצאתי לציין כי למרות שהתובע הסתמך בבקשתו על מסמכים שונים לרבות החלטות המל"ל – לא מצאתי ולו מסמך אחד אשר נטען כי צורף לבקשה, למעט חוות דעתו של ד"ר לוינקופף בתיק תאונת העבודה, שכאמור לא מצאתי לקבלה כנימוק לצורך התרת הבאת ראיות לסתור את קביעות המל"ל. עוד מצאתי בקציר האומר להדגיש, כי ראוי היה שלא לטעון טענות עובדתיות (או משפטיות), שאינן עולות בקנה אחד עם המסמכים אליהם הופנה בית המשפט ע"י התובע (ושלא צורפו כאמור).

סוף דבר

1. מן המקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה - כי דין הבקשה להידחות ולפיכך, אני מורה על דחייתה.

התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של – 1,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסיקם ועד למועד התשלום המלא בפועל.

1. נוכח האמור, אני מורה על הגשת תחשיבי נזק כדלקמן:

התובע - יגיש תחשיב נזק עד ליום 31/1/23.

הנתבעת - עד ליום 15/3/23.

נקבע לתזכורת פנימית ביום 16/3/23.

המזכירות תמציא לצדדים את החלטתי.

ניתנה היום, י"ט כסלו תשפ"ג, 13 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.