ראשית ההליך שפניי הוא בתובענה על סכום קצוב שהוגשה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בסך של 12,551 ₪, על פי הטענה כי הנתבעים (הם המבקשים), נטלו הלוואה מהתובע (הוא המשיב), ולאחר שצברו חוב פיגורים בפירעון ההלוואה היא הועמדה לפירעון מיידי, אשר גרר בתורו אות הגשת התובענה.

המבקשים הגישו התנגדות ובצידה בקשה להארכת מועד. אשר להארכת המועד הנמבקש טוען כי מעולם לא קיבל התראה או אזהרה, וכך אף המשיבה (אשר צירפה תצהיר בעניין זה להתנגדות כפי שהוגשה במקור). אשר לטעמי ההתנגדות, אפשרתי להשלים עניין זה לאחר שנשמט מההתנגדות עצמה. בהתנגדות המתוקנת טוענים המבקשים כי עמדו בהחזרי ההלוואה, תוך העמדת בטוחות מספיקים; כי אסור היה למשיב לפעול שלא על דעתם; כי ניהלו משא ומתן עם מנהל סניף הבנק המשיב בו התנהל החשבון, אך לא עלה בידם להילחם בתופעם הריביות המוגזמות; בוצעו מהליכים בלתי חוקיים; והופרו הסכמות. לטענת המבקש "על אף שאיני חב למשיב מאומה שכן הנני עומד בתנאי ההסכם באורח דווקני, הנני נכון יחד עם זאת לפרוס את סכום החוב שהיה לי בסגרת כפי שסוכם עם המנהל בהלוואה פרוסה". ובהמשך כוללים המבקשים בסעיף סל לא פחות מעשרה טעמים לקבלת ההתנגדות ובהם פעולת המשיב בניגוד לדין, להסכם, לחובות המוטלים עליו, ללא גילוי נאות, תוך הפרת תום הלב, במעשה תרמית, הונאה, הטעיה או תחבולה בניגוד לדין ולסיכומים על פה.

המשיב התנגד לבקשה, לטענתו אישור המסירה והתצהיר לפיו המבקשת סירבה לחתום על אישור המסירה מלמדים כי המסירה אכן בוצעה וכי ההתנגדות הוגשה באיחור. אשר להתנגדות גופה, המבקשים לא הצביעו על כל הפרה קונקרטית מצד המשיב. בהעדר כל התייחסות ספציפית או הפנייה קונקרטית לאותן הפרות נטענות או טענה ספציפית ביחס לאחד מסעיפי התביעה הרי שניתן לומר כי הבקשה כה כללית עד כי היתה יכול להתאים ולשמש כל אדם. חוסר הפירוט בולט במיוחד, כך למשל טוענים המבקשים לריביות שאינן חוקיות, אך לא הצביעו על שיעור הריבית שהיה על המשיב לגבות לשיטת ועל ההפרש בין השניים, המבקשים אף מייסים הסכמות למנהל הסניף או פעולות של פקידים, אך אינם מפרטים מהן הפעול ומיהם אותם פקידים.

בתשובה לתגובה חזרו המבקשים על טענתם לעניין אי קבלת התביעה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה ועל יסוד הסמכות המוענקת לי בתקנה 205 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן – התקנות), סברתי כי דין הבקשה להיעתר בכפוף להפקדת מלוא סכום התביעה בקופת בית המשפט. אנמק בקצרה.

כידוע, בשלב הדיון בבקשת רשות להתגונן, די לו למבקש שיצביע על הגנה אפשרית. בית המשפט אינו נכנס למהימנות טענות ההגנה או לדרכי הוכחתן, הוא אינו צריך להשתכנע שהטענות נכונות  כי אם אפשריות כטענות הגנה, ואולם טענה כללית וסתמית אינה מספיקה. כבר נקבע כי "אין מבקש הרשות להתגונן רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות בתצהירו, אלא עליו להיכבד ולהיכנס בתצהירו לפרטי העובדות שעליהן הוא מבסס את טענות ההגנה שלו..." (ע"א 9654/02‏ חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (1.11.2004), מפי כב' השופט טירקל).

במקרה זה הטענות כולן כלליות וסתמיות. כך למשל המבקשים אינם מפרטים את הסכומים ששילמו וחזקה שנתון זה מצוי בידם, אינם מפרטים הסכמים נטענים עם גורמים במשיב אלא טוענים כך סתם להסכמים שהושגו; המבקשים אינם מפרטים מהו הסכום שאינו שנוי במחלוקת; טוענים טענה עובדתי חלופית לפיה אינם חבים דבר אך בה בעת מוכנים לפרוס את החוב כפי שהוסכם; טוענים כל העת לבטוחות שעמדו בחשבון, אך אינם מפרטים מהן אותן בטוחות. לסיכום מדובר בהתנגדות כללית ביותר שטעמיה יכולים היו לשמש אילו מלבד העלאתם היה נוצק אליהן תוכן קונקרטי ולו מנימאלי.

בשלב זה מוכן הייתי לדחות הבקשה, ואולם, בשים לב להוראות תקנה 210 לתקנות, המאפשרת להתנות מתן רשות להתגונן בתנאים, וכדי שלא לחסום את דרכם של המבקשים להתגונן בפני התובענה, סברתי כי נקודת האיזון מצויה במתן רשות להתגונן בכפוף להפקדת ערובה בגובה סכום התובענה בתוך 30 יום מהיום. בהקשר זה אציין כי אמנם בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע שהשימוש בתקנה 210 לתקנות ייעשה במשורה ואולם כבר נפסק לפני שנים ארוכות כי "מקום שתצהיר ההגנה 'כמעט' אינו מגלה הגנה, ובית המשפט היה מוכן לסרב לבקשת רשות להתגונן, שוב אין מניעה לכך שיתן לנתבע רשות מותנית בתנאי שכזה" (ע"א 219/65 צבי דגני נ' אליהו גניני (23.11.1965), מפי כב' השופט זוסמן), "וזאת כחסד שנעשה עם מגיש הבקשה, שבכל זאת ניתנה לו הרשות להתגונן" (רע"א (חי') 59318-01-19 סוקי נ' חד - אסף מתכות בע"מ (28.1.2019), מפי כב' השופטת בטינה טאובר).

לסיום אדגיש, לא נשכח ממני עניין הארכת המועד. המבקשים טוענים כי מעולם לא קיבלו התראה או אזהרה וטענתם נתמכת בתצהיר. המשיב טוען מנגד, כי בוצעה מסירה כדין ואף מצרף אישור מסירה ותצהיר מוסר. סברתי כי הסוגיה העיקרית העומדת להכרעה היא סוגיית ההתנגדות על טעמיה. כידוע, טעמי התנגדות כשלעצמם, המקימים סיכויים טובים או למצער דורשים בירור ראייתי, עשויים להספיק כטעם נפרד להארכת מועד.

לכן אפוא, בשים לב לתוצאה אליה הגעתי ולהפקדה עליה הוריתי, קיומו של הליך לשם בירור עניין המסירה אינו מידתי להליך והפקדת מלוא סכום התביעה בקופת בית המשפט – הנובעת רק מהטעמים שפורטו לעיל ביחס להתנגדות עצמה – מייתרת הדיון בו.

סוף דבר, בכפוף להפקדת סך של 12,551 ₪ עד ליום 31.1.2021 תתקבל ההתנגדות ותינן הרשות להתגונן. בחלוף המועד ובהעדר הפקדה כאמור תידחה ההתנגדות מאליה.

לעיוני ביום 1.2.2021.

לטיפול המזכירות.

ניתנה היום, ט"ו טבת תשפ"א, 30 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.