1. ביום 5.11.2013 הגיש המשיב בלשכת ההוצל"פ בנתניה תביעה על סכום קצוב נגד המבקש בסך של 25,325 ₪, חובו של המבקש בגין יתרת חובה בסך של 2,300 ₪ בחשבון עו"ש שפתח אצל המשיב ובגין חוב בסך של 20,325 ₪ בפרעון הלוואה שנטל ממנו.
2. ביום 3.11.2020 הגיש המבקש התנגדות לביצוע התביעה וכן בקשה לקבוע כי ההתנגדות הוגשה במועד, ולחלופין בקשה להארכת המועד להגשתה.

בתצהיר התמיכה בבקשותיו טען המבקש, ראשית, כי מעולם לא קיבל את האזהרה בתיק ההוצל"פ ואת מסמכי התביעה, וכי אחיו אבראהים החתום על אישור המסירה כלל אינו מתגורר עמו, אלא בבית נפרד. לגופו של עניין טען, כי ידע על קיום חוב שלו למשיב, אולם לא ידע דבר אודות סכום הריבית הנתבע בתביעה. לטענתו, על אף ששילם סכומים רבים כהחזר ההלוואה, החוב בתיק נותר על כנו. עוד טען, כי רק כאשר פנה לבא כוחו ביום 5.9.2020 הבין לראשונה כי שיעור הריבית אותה הוא משלם עומד על 20%, שיעור שמעולם לא הסכים לו ואף המשיב לא הציג כל אסמכתא המלמדת על הסכמתו לשיעור ריבית כזה. עוד טען, כי לכתב התביעה לא צורפו מסמכי ההלוואה ומכאן שאין המשיב זכאי לתבוע בגינה, לא כל שכן בגין שיעורי הריבית החלים במסגרתה. לטענתו, אם היה יודע בזמן אמת כי המשיב תובע ממנו שיעור ריבית כאמור, היה מגיש את ההתנגדות כבר אז.

1. המשיב הגיש תשובה לבקשות המבקש, בה עתר לדחיית הבקשות אף ללא קיום דיון בהן. לטענתו, בקשות המבקש נגועות בחוסר תום לב ובניצול לרעה של הליכי המשפט, תוך העלמת מידע מבית המשפט.

נטען, כי האזהרה בתיק ההוצל"פ הומצאה למבקש במסירה כדין, לידי אחיו אבראהים, ביום 28.11.2013, קרי, כשבע שנים טרם הגשת ההתנגדות. משלא הוגשה התנגדות החל המשיב בהליכי גבייה ואז פנה אליו המבקש וביקש להגיע לידי הסדר עמו. הסדר כאמור אכן נחתם ביום 6.11.2014, וצויין בו כי המבקש יודע אודות תיק ההוצל"פ ואודות גובה החוב בתיק וכי אין לו כל טענות כלפי המשיב. נטען, כי כיוון שהמבקש לא עמד בתשלומים על פי ההסדר שב המשיב ונקט הליכי גבייה כנגדו והוא אף הובא פעמיים בפני רשם ההוצל"פ, כאשר לאורך כל הדרך לא העלה מעולם טענה כלשהי בדבר החוב, גובהו, הריבית החלה וכן הלאה. נטען, כי בנסיבות אלו אין מתקיים אותו "טעם מיוחד" הנדרש על מנת להאריך את המועד להגשת ההתנגדות, מה גם שאין בהתנגדות עצמה ממש.

לתשובת המשיב צורפו העתק האזהרה החתומה ותצהיר המוסר; הסדר תשלום החוב החתום בידי הצדדים ופרוטוקולי דיונים מיום 11.6.2017 ומיום 4.12.2019 בפני כב' רשמי ההוצל"פ האכיפה והגביה.

דיון והכרעה

1. לאחר שבחנתי את טענות המבקש בבקשותיו, ומנגד - את טענות המשיב ונספחי תשובתו, מצאתי כי המבקש לא עמד בחובת הפירוט שנקבעה בפסיקת בתי המשפט ביחס לטענות הגנה במסגרת הגשת התנגדות:

"שורה ארוכה של הלכות חזרה וקבעה כי נתבע בסדר דין מקוצר המבקש רשות להתגונן חייב להיכנס לפרטי העניין שעליו מבוססת הגנתו ואינו רשאי להעלות טענות כלליות. טענה סתמית על תשלום כסף, מבלי לפרט סכומים, חשבונות, מסמכים ונסיבות אינה מספקת ואיננה מזכה אותו ברשות להתגונן." (דוד בר אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה, מהדורה 12 [2014], עמ' 239).

עוד נפסק:

"הנחת המוצא היא כי הנטל בו נושא מבקש הרשות להתגונן קל הוא. הוא "איננו נדרש להוכיח את גרסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית", והרשות תוענק לו כאשר "התצהיר על פניו (יחד עם החקירה הנגדית, כשמתקיימת) מגלה טענה, שאם תוכח במשפט תהווה הגנה מפני התביעה" [...] עם זאת, על מנת "להראות הגנה אפשרית" אין די בהצגת טענות כלליות. ניתן לסכם את עמדת הפסיקה בעניין באופן הבא: מבקש הרשות להתגונן רשאי להסתפק בטענות הגנה-לכאורה ולו בדוחק, אך עליו להתכבד ולפרט בתצהיר מטעמו את העובדות שעליהן מבוססות טענותיו [...] הנטל המוטל על המבקש אינו רב, אך הוא קיים." (רע"א 8123/18 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ [11.12.2018]).

1. ההלכה קובעת חובת פירוט ברמה גבוהה; בענייננו לא קיים המבקש את חובת הפירוט כלל. טענותיו בדבר שיעור הריבית החלה הועלו לראשונה במסגרת ההתנגדות, זאת לאחר שהיו לו מספר הזדמנויות להעלות טענות אלו בשבע השנים שחלפו מאז הגשת התביעה לביצוע: הן במסגרת התנגדות, לו היה מגיש כזו במועד; והן במסגרת שני דיונים בפני כב' רשמי ההוצל"פ. בנוסף, המבקש לא הראה מהו שיעור הריבית המוסכמת ולא ציין מהי הריבית החלה לשיטתו. טענות אלו נותרו סתמיות ובעלמא.

יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת ש' נתניהו בע"א 2418/96 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133 [1992]:

"המעט שהיה על המערערים להראות אפוא הוא גירסה ברורה וחד-משמעית מה היה שיעור הריבית המוסכם בין המערערת ובין המשיב [...] ומה היה שיעור הריבית שבו חוייבה המערערת. בשני אלה נכשלו."

1. אוסיף, כי אין ממש גם בטענה לגופה, זאת לנוכח פירוט שיעורי הריבית המקסימלית הנהוגה אצל המשיב, ואשר צורף לכתב התביעה.
2. לא זו אף זו, במסגרת הסדר החוב עליו חתם המבקש הוא הצהיר, בין השאר, כי - "אין לו ולא תהיינה לו כל טענות ו/או תביעות מכל מין וסוג שהוא כלפי הבנק בגין חשבונו בבנק וכי הוא מוותר ויתור סופי ומוחלט על כל טענה ותביעה כלפי הבנק עד ליום חתימת הסדר זה, לרבות טענות ו/או תביעות שיתגלו בעתיד בנוגע לפעולות שנעשו בחשבון ו/או בנוגע לתיק ההוצל"פ ו/או בנוגע לכל עניין אחר בחשבון." מכאן, שבמסגרת הסדר החוב ויתר המבקש על כל טענה כנגד המבקש, ולפיכך הינו מושתק מלהעלות כיום טענות בעניין שיעור הריבית.
3. המסקנה המתבקשת מכל אלו היא כי המבקש לא הניח גרסה סדורה ומפורטת שתלמד על טענת הגנה כלשהי, ולו דחוקה.
4. לכך יש להוסיף את עניין האיחור בן שבע השנים בהגשת ההתנגדות. ראשית, לתשובת המשיב צורפו כאמור אישור מסירת האזהרה לאחיו של המבקש וכן תצהיר המוסר. מנגד, המבקש לא צירף תצהיר של אחיו אבראהים שיתמוך בטענת המבקש לפיה האחים לא התגוררו באותו המקום במועד המסירה. לא צורפו גם אסמכתאות אחרות לכך, כגון תמצית רישום המען ממשרד הפנים.
5. זאת ועוד, עצם קיומו של הסדר החוב בין הצדדים מהווה ראיה לכך שהמבקש ידע אודות תיק ההוצל"פ בזמן אמת, ולמעשה כך גם עולה מסעיף 8 לתצהירו.
6. בנסיבות אלו סבורתני כי יש להעדיף את כלל הידיעה על כלל ההמצאה, ולקבוע כי המבקש ידע גם ידע על קיומו של תיק ההוצל"פ, וחרף זאת בחר שלא להגיש התנגדות במועד.
7. בתי המשפט עסקו לא מעט בשאלה מתי יגבר כלל הידיעה על כלל ההמצאה. מחד גיסא נקבעו בתקנות כללי המצאה ברורים; מאידך גיסא, לעתים עולה הצורך לסטות מכללים אלו, כאשר הדבר דרוש לשם עשיית צדק. כך, נקבע, ישנו קושי בטענתו של בעל דין, אשר מודע להחלטה שניתנה בעניינו אך מתעלם מקיומה ונאחז בקרנות המזבח של ההמצאה הפורמלית. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט אליקים רובינשטיין ברע"א 449/04 בן אליעזר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ - סניף עפולה (פיסקה ו) [9.12.2004], לפיהם:

"[...] כאשר ישנה בהירות ראויה באשר להמצאה בפועל, אין להלום הסתתרות מאחורי אי ההמצאה הפורמלית. כלל הידיעה עשוי לגבור במקרים כאלה על נושא ההמצאה הפורמלית, משנוצר מעין השתק. ואולם, במה דברים אמורים, כאשר הידיעה היא מוצקת וברורה, ותנאי הוא שכזאת תהא הידיעה, לא פחות." [ההדגשות במקור - ט.מ.]

עוד ראה בעניין זה בש"א 6155/19 פלוני נ' פלוני [16.6.2020].

1. ואכן, על יסוד אלו נקבע לא אחת בפסיקה, כי כלל הידיעה עשוי לרפא ספק באשר לתקינותה של המסירה ואף העדרה של מסירה כליל, וזאת, כאמור, כאשר ישנה אינדיקציה ברורה ומפורשת לכך שנתבע מודע היטב לכך שמתנהל הליך משפטי נגדו.
2. אינדיקציה ברורה ומפורשת לכך שהמבקש ידע היטב אודות ההליך מצויה, כאמור, בתצהירו, בהסדר החוב מול המשיב ובדיונים בפני רשמי ההוצל"פ. אציין, כי גם רשמת ההוצל"פ, בהחלטתה מיום 16.11.2020 על העברת התיק לבית המשפט, נתנה דעתה לעניין זה. די באלו על מנת להעדיף במקרה דנא את כלל הידיעה על כלל ההמצאה ולקבוע כי המבקש ידע אודות ההליך וכי בחר להגיש את ההתנגדות באיחור ניכר, בלתי מוסבר ובלתי סביר.
3. אכן, על פי רוב יגלה בית המשפט נכונות להאריך את המועד להגשת כתב טענות, אם מצא כי סיכויי ההצלחה גבוהים ובפי מבקש הארכה טענות טובות לגופו של עניין, וכלשונו של בית המשפט העליון - "לפזול אל עבר ההליך העיקרי ולבחון את סיכוייו הלכאוריים." (רע"א 7092/11 איוב מ.ט.ח בצוע פרויקטים בע"מ נ' קרן הסיטי בע"מ [16.8.2012]; כן ראה רע"א 2184/12 מיכלוביץ נ' א. אספקה וטרינרית בע"מ [29.8.2012]; רע"א 4538/11 צמח נ' גבאי [3.1.2013]).
4. ואולם במקרה דנא, בהעדר טענות הגנה, ולו דחוקות וקלושות, אין מקום להארכת המועד להגשת ההתנגדות.
5. אשר על כן, אני מורה על דחיית הבקשה להארכת המועד להגשת ההתנגדות ועל דחיית ההתנגדות עצמה, ללא צורך בקיום דיון בבקשות, וזאת מכח סמכותי לפי תקנה 20(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.

בהתאם אני מורה על חידוש ההליכים בתיק ההוצל"פ.

1. המבקש יישא בהוצאות ושכר טרחת עורך דין למשיבה בגין הבקשות בסך כולל של 1,500 ₪, אשר יתווספו לסכום החוב בתיק ההוצל"פ.
2. הדיון הקבוע ליום 27.6.2021 מבוטל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ואלו יעבירו העתק לתיק ההוצל"פ.

ניתן היום, י"ג ניסן תשפ"א, 26 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.